שר החינוך רצה שתחובר הגדה ליום העצמאות, המדור לריקודי עם בהסתדרות ציפה לריקודי הורה המוניים, אך למרות ההתנגדויות ועיקום האף של האליטות, דווקא סמל אחר הפך למוקד החג הלאומי. איך הפך המנגל לסמל האמיתי של יום העצמאות?
כמו מדינות אחרות גם ישראל הצעירה השקיעה מחשבה ומשאבים רבים בארגונו של יום העצמאות בעשור הראשון לקיומה, כחלק מהמאמץ לייסד מערכת סמלים וטקסים. ב-1949, במלאות שנה למדינה, נחקק חוק יום העצמאות שהגדיר את ה' באייר כחג ציבורי. הממשלה הקימה מערך לארגון החגיגות בפיקוחם של פקידים בכירים, במטרה לחקוק בלבבות את הסיפור הלאומי. במהלך העשור הראשון מוסדו אירועים אחדים – ובהם טקס הדלקת המשואות, טקס הענקת פרסי ישראל וחידון התנ"ך לנוער – והם מתקיימים עד היום. טקס הדלקת המשואות זכה במשך השנים לפופולריות מיוחדת, בעיקר בשל הצורך להקהות את חדות המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות. אירוע נוסף היה מצעד צה"ל. בשני העשורים הראשונים המצעד היה מסמר החגיגות, אך בעשור השלישי הוחלט לבטלו.
עורכי החגיגות לא הסתפקו בסמלים לאומיים, ושאפו ליצור מסורת שתאפיין את חגיגת היום הלאומי בחגיגות הפרטיות של האזרחים. הסוגיה העיקרית שהעסיקה אותם הייתה כיצד לארגן חגיגות מכובדות, רבות משתתפים והדר, ובה בעת ספונטניות ועממיות, כך שיתאפשר להמוני העם ליטול בהן חלק פעיל. כיצד לעצב תרבות עממית רשמית – כפי שכינה זאת ההיסטוריון יעקב שביט – תרבות שתהיה איכותית כמו תרבות גבוהה, אך תתקיים בתפוצה עממית רחבה.
כבר ביום העצמאות הראשון ב-1949 הוקמו במות בידור בעלויות ניכרות כדי להוציא את הציבור לרחובות ולכיכרות ולערב אותו בשמחה, ומאז מסורת זו מתקיימת מדי שנה. הוועדה ארגנה גם זיקוקים שהופעלו על ידי צה"ל או הגדנ"ע, ונורו במרכזי הערים הגדולות מדי שנה – למעט שנה אחת שבה המשלוח מארצות הברית לא הגיע בזמן. הזיקוקים סימנו בדרך כלל את פתיחת החגיגות.
הממסד הפוליטי והתרבותי שאף שהציבור לא יסתפק בצפייה סבילה במצעדי רחוב, בטקסים, במופעים ובזיקוקים, ועל כן נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לערב את הציבור בחגיגות באופן פעיל – בין השאר באמצעות ריקודי עם שנחשבו עוד מתחילת ההתיישבות הציונית לביטוי מובהק של תרבות עממית רשמית. המארגנים גייסו את המדור לריקודי עם בהסתדרות, וזה דאג להצבת תזמורות או רמקולים במקומות ציבוריים, ולשידורי מוזיקה מתאימה ברדיו בליל יום העצמאות. יו"ר המדור, גורית קדמן, ביקשה מבעלי מסעדות וחנויות להגביר את עוצמת מכשירי הרדיו שלהם בשעות אלה, כדי שאנשים יוכלו לרקוד ברחוב. בפועל, רק מעטים רקדו בפומבי, ולאחר ניסיונות אחדים שכשלו בחרה קדמן להאשים את העם היהודי:
מהוועדה לריקודי עם מצפים כולם לדבר בלתי אפשרי, זאת אומרת לארגן שמחת עם ספונטנית שהִנָּהּ קשה כשלעצמה, ולא כל שכן אצל העם היהודי שאינו יודע לשמוח (מעוז עזריהו, 'פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים – 1948-1956', עמ' 53).
הגדת עצמאות
היו שהציעו להשקיע בעיצוב המרחב המשפחתי ולא בזה הציבורי, בהתאם למסורת היהודית שבה נערכת ארוחת חג משפחתית ובמהלכה נוספת קריאה טקסית. ב-1952 כתב אהרן מגד ביוזמת שר החינוך בן–ציון דינור הגדה ליום העצמאות שנבנתה במתכונת ההגדה של פסח, אך ההמלצה לערוך סעודה משפחתית לא התנחלה בלבבות על אף התגייסות נמרצת של העיתונות מכל קצות הקשת הפוליטית. פורסמו אפילו מתכונים מפורטים לסעודת יום העצמאות, שכללו בין השאר קציצות מחוביזה, זכר למצור על ירושלים. בציונות הדתית היו שהציעו תוספות שונות לתפילה, אך מידת התקבלותן הייתה מוגבלת אף בקרב מגזר זה.
עד לאמצע שנות החמישים לא הפסיקו המארגנים לחפש דרכים לשתף את הציבור בחגיגות באופן פעיל. רבים תלו את הכישלון בחוסר מודעות של הציבור שהיה מורכב ברובו מעולים חדשים, ולכן נערכו מדי שנה אספות במקומות שונים כדי להסביר לציבור כיצד עליו לחגוג:
החגיגות ייפתחו ימים אחדים לפני חג העצמאות במסע הסברה נרחב ביישובי העולים, במעברות ובפרברים. ותיקי ההגנה וקציני מילואים של צה"ל יבקרו ביישובים, ומעל 80 במות ניידות ו-15 במות הסברה קבועות יביאו לתושביהם את דבר יום העצמאות ("חגיגות יום העצמאות תשט"ז יימשכו בארץ שבוע ימים", 'דבר', ד' בניסן תשט"ז, 16.3.1956, עמ' 12).
מסע ההסברה לא ממש עזר, והאמת היא שחוסר ההיענות לא ייחד את העולים החדשים. גם הוותיקים הצביעו ברגליים ולא השתתפו באופן פעיל בחגיגות הספונטניות כביכול שהיו כמובן מתוכננות למדי.
אנשים תהו מה עושים ביום העצמאות. רבים יצאו לרחובות וחיפשו מה לעשות. החגיגות המאורגנות מטעם הממסד הציעו טקסים חגיגיים, מופעי זיקוקים, מצעדים צבאיים, תהלוכות לפידים ומופעי התעמלות של הנוער המקומי. המופעים השונים נועדו לבדר את ההמונים, אבל הם נערכו רק בחלק משעות היום. הפעילות בבמות הבידור נמשכה זמן רב יותר, אבל אפילו במקרה הלא שכיח שהמופעים היו מעניינים דיים, מוקדי החגיגות בערים היו מעטים מדי וצפופים מדי.
כל הפעילויות יחד לא מילאו את הזמן הפנוי בחג שהיה יום שבתון, ולא הפכו למנהג עממי. וכך, למרות המאמצים הכבירים, אחד מחברי ועדת החגיגות הארצית טען ב-1951 כי ביום העצמאות היו רחובותיה של תל אביב אפלים ושוממים. שנתיים אחר כך תיאר חבר נוסף בוועדה את המצב בפועל:
אנשים הסתובבו ברחובות מבלי כל מטרה וחיפשו להם דבר מה להתעסק בו, אולם אותו לא מצאו (מעוז עזריהו, 'פולחני מדינה', עמ' 52).
אם בתל אביב יום העצמאות היה יום של שעמום, קל וחומר ביישובים קטנים, באזורי הסְפר ובמעברות.
במהלך העשור הראשון לקיום המדינה קיבלה האליטה התרבותית, המנהלית והפוליטית שיעור מאלף במגבלות יכולתה לעצב את תרבות הפנאי והיומיום של הציבור ולחנך אותו. המסורות שהתעצבו בעשור הראשון וזכו להיענות נרחבת, וחלקן אף לאריכות ימים, היו האירועים הציבוריים – כמו טקס הדלקת המשואות, מצעד צה"ל והזיקוקים – וההופעות בבמות הבידור. אולם ניסיונות הממסד לחדש מסורות שתבעו מהיחידים יותר מצפייה או מהאזנה נכשלו. דווקא מתוך הכישלון נוצרה המסורת המוכרת ביותר לבילוי ביום העצמאות – היציאה לפיקניק בטבע, שהתמקדה עם השנים במנגל המשפחתי. בסופו של דבר מסורת עממית שבמרכזה סעודת חג משפחתית הייתה גם הייתה, אבל לא בדיוק כפי ששר החינוך מטעם מפא"י ראה לנגד עיניו.
פיקניק
בשנים הראשונות יום העצמאות לא היה חג משפחתי. בשלוש השנים הראשונות היו אפילו לימודים בבתי הספר ובגני הילדים, ובמהלכם נערכו פעילויות מיוחדות. רק ב-1952 הוחלט כי יום העצמאות יהיה יום חופש, ואז התעורר צורך בתכניות שיעסיקו את הילדים. היו שקיימו הופעות שנקראו שחרית לילדים במקומות ציבוריים עד שעות הצהריים המאוחרות, והיו שארגנו לילדים ביקורים בבסיסי צה"ל ובבסיסי המשטרה, או טיולים של ממש במקומות מרוחקים יותר. ילדים אחרים העבירו כנראה את היום בבטלה, בשיטוט במקומות מגוריהם או במרכזי הערים. אופיו המשפחתי של יום העצמאות, כפי שהוא מוכר כיום, התעצב במהלך העשור הראשון למדינה עם התאזרחותו של הפיקניק בתרבות הבילוי הישראלית בכלל ובחגיגות יום העצמאות בפרט.
הפיקניק החל להיות מקובל בקרב המעמד הבינוני באירופה במהלך המאה ה-19, ובמאה העשרים, עם התפשטות התחבורה הממוכנת שאפשרה נסיעה בת יום אחד לגנים ציבוריים וליערות, אומץ המנהג גם על ידי בני המעמד הנמוך. בארצות הברית מנהג זה החל כבר במאה ה-19, והוא נפוץ במיוחד בארבעה ביולי, בחגיגות יום העצמאות שלהם.
בארץ ישראל היו מי שנהגו לצאת לפיקניק עוד לפני הקמת המדינה, אבל הם לא נתנו לבילוי זה שם. כבר בתקופה העות'מאנית נהגו תושבי הארץ – יהודים, ערבים ואחרים – לצאת לשטחים פתוחים בימי חג יהודיים, מוסלמיים ונוצריים ולערוך שם ארוחות ממושכות. רבים מתושבי ירושלים, יהודים וערבים, יצאו בימי חג וחופשה לשדה הפתוח הסמוך לקבר שמעון הצדיק, ואחרים יצאו לנבי מוסא שעל אם הדרך מירושלים ליריחו או לנבי רובין שבשפלה. גם יהודי צפון אפריקה נהגו לאכול בטבע במימונה שנחגגה באִסרו חג פסח.
בקרב יוצאי אירופה, שבתקופת המנדט היוו כשמונים אחוז מאוכלוסיית היישוב, ארוחה משפחתית בחיק הטבע לא הייתה מקובלת כבילוי בפני עצמו. בעיתוני התקופה הופיע המושג פיקניק רק בדיווחים מחו"ל, ובארץ לא היו אתרי פיקניק מוסדרים. נסיעה לכפר או לקיבוץ נחשבה כיציאה לטבע, והייתה בילוי נפוץ במיוחד בחגים. אכילה בחוץ כבילוי פנאי הייתה מוכרת בעיקר מהקומזיץ. חברי תנועות הנוער וצעירי הפלמ"ח ישבו סביב מדורה, שרו שירים ואכלו תפוחי אדמה שנצלו במדורה. לעתים נוספו לבילוי גם ריקודים ומשחקי חברה. אלא שהקומזיץ היה בילוי לילי שנהג בעיקר בקרב צעירים בני אותו גיל ולא בחוג המשפחה.
בשנות החמישים הופיעו לראשונה אזכורים של פיקניקים שערכו יוצאי אירופה בישראל, והללו הלכו והתרבו במהלך העשור. ייתכן שאחד הזרזים להתפשטות הרעיון היה הסרט האמריקאי 'פיקניק' שהוצג בהצלחה מרובה בבתי הקולנוע בארץ במהלך 1956. בתקופה זו גם החלו חברות טיולים פרטיות להציע פיקניקים מאורגנים בתשלום. לאחר שבתחילת העשור הופיעה המלה פיקניק בעיתונות התקופה בין מרכאות, ובהמשכו נעשו ניסיונות כושלים להציע לה תחדיש עברי כמו טוזיג, לקראת סוף העשור המלה והמנהג התאזרחו בשפה ובתרבות הפנאי של כל שדרות הציבור.
פתיליות ואוטובוסים
אכילה ממושכת בחוץ הייתה בילוי פנאי מקובל בקרב המזרחים, ולכן הם היו הראשונים לבלות כך את יום העצמאות:
תשומת לבם של העוברים ושבים בירושלים הוסבה ביום העצמאות השנה לתופעה מיוחדת במינה. משפחות שלמות, בני עדות מזרח, הגיעו לכיכר ציון ולכיכרות המרכזיות האחרות, הסתדרו במקום על הארץ עם ילדיהם וחבילות מזונותיהם, ובילו שם את רוב שעות היום בתוך קהל החוגגים האחרים. אימהות היניקו שם תחת כיפת השמים את תינוקותיהן. קהל רב של רוכלים הופיעו במקום ומכרו לקהל סנדוויצ'ים, רקיקים, עוגות, פלאפל, בוטנים, סוכריות, מסטיק ועוד ("חגיגות יום העצמאות ברחבי הארץ – מחזות בירושלים", 'הארץ', ו' באייר תשי"ג, 21.4.1953, עמ' 4).
התופעה שהוצגה בעיתון כמעוררת פליאה רווחה כנראה בקרב יוצאי ארצות האסלאם, ובאופן טבעי הם בילו כך את יום העצמאות הראשון שבו ניתן חופש מבתי הספר. כעבור עשור דיווח כתב 'מעריב' על אופן בילוי דומה בבאר שבע:
מאות משפחות 'פלשו' למקומות הפיקניק בגן העירייה ובגן הציבורי שליד הספרייה העירונית, כשהן מצוידות בפתיליות ובמצרכי אוכל (שלמה גבעון, "באר שבע נוכחה לדעת שאפשר לשמוח בחגיגות יום העצמאות", 'מעריב', י"ב באייר תשכ"ב, 16.5.1962, עמ' 7).
בשונה מהפיקניק האמריקאי הקלסי שאליו מביאים את האוכל מוכן, בבאר שבע מתואר פיקניק שבו מכינים את האוכל במקום בעזרת פתיליות. הכנת ארוחות ואכילתן עם המשפחה המורחבת הייתה דבר מקובל בחגים ובחופשות גם בתרבות הערבית המוסלמית, בעיקר בחג הקרבן. העיתונים דיווחו על התרחשויות דומות בגנים עירוניים ובחופים. איש לא ארגן את הפיקניקים האלה, והמשפחות פשוט מצאו את המרחב הציבורי לבילוי החג.
בשנות החמישים בילוי נפוץ בקרב המעמד הבינוני ביום העצמאות היה טיול מאורגן בארץ. כך למשל חברת אגד ארגנה ב-1954 טיול לתושבי רמת גן וגבעתיים בסדום, וחברי מועצת הפועלים של גבעתיים נסעו ב-1958 לאילת. ההיצע והביקוש לטיולים מסוג זה גברו, וגופים רבים ארגנו אותם לחבריהם. משפחות בעלות מכוניות פרטיות, שהלכו והתרבו, יכלו לטייל באופן עצמאי ללא צורך בקבוצה מאורגנת.
בשנות השישים השתלבו שני המנהגים, והיו שהוסיפו טיול בטבע לפיקניק המסורתי ולהפך. היו רשויות מקומיות שסבסדו טיולים ואחרות שארגנו פיקניקים ציבוריים. בקרית גת למשל אורגן פיקניק בחורשת קק"ל הסמוכה ליישוב, ורשויות אחרות ארגנו אוטובוסים שהסיעו משפחות שלמות על ציודן לאתרי פיקניק רחוקים מהעיר שאי אפשר היה להגיע אליהם ללא רכב פרטי. תושבים מיפו הוסעו לפיקניק ביער חולדה, תושבים מירושלים הוסעו במשך שנים אחדות ליער הנשיא, ותושבים מתל אביב הוסעו ליערות מנשה. מרכז ההסברה של הממשלה – שהיה אחראי על חגיגות יום העצמאות – הסיע אלפים ממושבי העולים ליערות שונים של קק"ל שהיו סמוכים לאתרי קרבות במלחמת השחרור כדי שיספגו מורשת קרב, ובמקביל יערכו פיקניקים וייהנו מבמות בידור. למרות המעורבות של רשויות מקומיות וממשלתיות בארגון פיקניקים נוהג זה לא היה יזום מלמעלה אלא צמח מלמטה, והרשויות רק הגיבו למנהג הנפוץ וסייעו לקיימו.
מפיקניק למנגל
הפיקניק נתפס כתופעה שיובאה מארצות הברית, וב'מעריב' הוא אף כונה פיקניק המוני נוסח ארצות הברית, אולם כאמור, מי שהביאו את הנוהג לאכול בחוץ לחברה הישראלית היו יוצאי ארצות האסלאם שיצאו לגנים העירוניים ולחופי הים, בישלו במקום ובילו שם במשך שעות רבות. אפשר לשער כי מה שהקל על יוצאי אירופה לאמץ את הרעיון של הכנת אוכל בחוץ היה העובדה שגם בקומזיץ, שזוהה עם תרבות הפלמ"ח, היה נהוג להכין את האוכל במקום. פיקניק בסגנון זה מילא את הזמן ביום העצמאות, השתלב עם טיול בטבע, והתאים במיוחד לבילוי משפחתי.
קק"ל תרמה את חלקה למגמה החדשה, ובשנות השישים החל מבצע נרחב של הכשרת חניוני יער לפיקניקים לפי המודל הנפוץ בארצות הברית. חניון היער הראשון הוקם ב-1962 בהר מירון, וב-1968 כבר היו 57 חניונים שבהם ביקרו מאות אלפים מדי שנה, בעיקר בחגים. חניונים רבים הוקמו על חורבות יישובים ערביים. משפחות שלא היה להן רכב בילו במתחמים ציבוריים הסמוכים לבתיהן, ואלה שיכלו נסעו לאתרי פיקניק מוסדרים בטבע. משנות השישים ועד היום בילוי זה הוא סימן ההיכר הבולט של יום העצמאות בקרב רוב המגזרים היהודיים בישראל.
בשנות השישים והשבעים מיעטו העיתונים לדווח מה אכלו בפיקניקים, ונראה כי כל משפחה הכינה את המאכלים שבהם הייתה מורגלת בחיי היומיום. בעיתונות תואר בישול על פתיליות, אך לא הוזכרו מנגלים, למעט דיווח אחד יוצא דופן ב-1966:
המונים יצאו אל החורשות והיערות מסביב לבירה כדי לקיים שם מצוות 'פיקניק'. היינו בין האלפים שבילו ביער ירושלים ביום העצמאות. מסך עשן של מדורות עליהן ניצלו קבב, שישליק, וכל שאר ירקות. חמולות שלמות הסבו בנחת ובנועם סביב המדורות הללו. מי שראה הנאת המבוגרים ושמחת הילדים בפיקניקים האלה למד מהי צורת הבילוי שהמוני עמך משתוקקים לו – יציאה משגרת העיר אל חיק הטבע (י. ביצור, "חולין בעיר הקודש", 'מעריב', ז' באייר תשכ"ו, 27.4.1966, עמ' 15).
באופן מעניין ולא מוסבר במהלך שנות השבעים והשמונים הפך תפריט זה לתפריט האחיד של פיקניק יום העצמאות בקרב כל הציבור הישראלי. הבשר נצלה על גריל פחמים ולצדו הוגשו סלט ירקות קצוץ דק, חומוס, טחינה ופיתות. לעתים נוספה לבילוי שירה בציבור עם שירונים, מורשת התרבות היישובית. נראה כי התופעה נבעה מהתפשטות המנהג לצלות בשר בחיק הטבע ובחצרות בתים פרטיים בעולם כולו כבילוי פנאי המתאים במיוחד לחגים, לסופי השבוע ולחופשות.
במהלך שנות השמונים החלה קק"ל להציב מתקנים נייחים לצליית בשר באתרי הפיקניק, וצליית בשר על האש הפכה לסמל המרכזי של יום העצמאות ולמסורת היציבה ביותר שנוצרה סביבו, כמעט ללא שינוי עד היום.
סמל על האש
צליית בשר בפומבי בחגים אינה מאפיין בלעדי של יום העצמאות אלא של מרבית ימי החג והחופשה בישראל. גם בפסח ובסוכות מלאים הגנים הציבוריים והיערות בממַנגלים, וכך גם בחג הקרבן ובעיד אל–פיטר המוסלמיים. אולם בעוד במועדים האחרים צליית הבשר היא דרך אחת מני רבות לבלות את זמן הפנאי, ביום העצמאות היא הפכה לטקס בפני עצמו, וכמעט כולם נוטלים בה חלק. אפילו צמחונים שמתנגדים לצליית בשר לא מוותרים על המנהג וצולים ירקות או טופו.
למרות שצליית בשר היא כאמור בילוי פנאי במקומות רבים בעולם, הרי שסביב שנות השמונים החל המנגל להיתפס כסמל לישראליות. מאז 1974 נקרא המדור הפופולרי של מאיר עוזיאל בעיתון 'מעריב' 'שיפודים', וב-1984 עלתה על הבמות תכניתו של הבדרן יוסי בנאי 'משהו מעורב על האש'. שתי הפקות תאטרון שמתחו ביקורת על האתוס הישראלי הציבורי – 'חבר'ה' שכתב חנן פלד ו'סינדרום ירושלים' שכתב יהושע סובול – ייצגו אותו באמצעות צליית בשר על הבמה. וב-1989 כתבה יעל פז-מלמד ב'מעריב' כי צליית הבשר היא אחד מכישורי החיים שעל עולים חדשים לרכוש.
רבים מתחו ביקורת על כך שהמנגל מייצג את חגיגות העצמאות וראו בו ריקניות. אחרים זיהו את המנגל עם מזרחיות או עם עממיות אנטי סנובית. תרבות הפיקניק הכוללת בישול בחוץ אמנם הגיעה לישראל דרך יוצאי ארצות האסלאם, אך צליית בשר לא הייתה בילוי פנאי מקובל בקרב ערביי האזור.
יש מדינות נוספות, ובהן אוסטרליה, ארגנטינה, דרום אפריקה וארצות הברית, שבהן צליית בשר בחוץ משמשת כבילוי בחג הלאומי. כולן מדינות שהלאומיות שלהן נבנתה על הגירה והתיישבות, ובכולן צליית הבשר נתפסת כסמל לאתוס לאומי של התיישבות בספר. גם בישראל צלייה על האש מזוהה עם גבריות ועם אתוס ההתיישבות, אולי בהמשך לקומזיץ הפלמ"חניקי. "ובחצר היו החיילים צולים דגים גדולים על גחלים", כתבה נעמי שמר בשיר 'בהיאחזות הנח"ל בסיני' שהתרפק על אתוס ההתיישבות. סמליות זו מתחזקת מנקודת מבט השוואתית.
צליית הבשר על האש, כמו הישראליות עצמה, היא סמל מורכב. יש בה מעט מהקומזיץ הפלמ"חניקי המייצג את ההתיישבות בספר, מעט ממורשת הטיול בטבע ברוח ידיעת הארץ ומעט מהמשפחתיות המזוהה עם המזרחיות.
מלה בתיבה | מנגל
מנגל היא מלה תורכית המתארת מתקן נייד לגחלים שהבדואים השתמשו בו בעיקר לחימום בתים ואוהלים ולייבוש בגדים אך לא לבישול. המלה הגיעה לתורכית מהמלה הערבית מנקל שפירושה נייד, ונראה שהניידות הייתה התכונה שהפכה את המנגל לכלי החימום שהלם את חיי הנדודים של הבדואים. השורש הערבי נק"ל מתייחס לתנועה ולתחבורה, ויש הסוברים שגם מקל הנדודים המקראי קשור אליו. מעתק דומה מקו"ף לגימ"ל באותו השורש מוכר לנו ממלה אחרת בתחום התחבורה – המלה נגלה, שפירושה יחידת מטען שמעבירים בנסיעה אחת. למרות המקור השמי של המלה, היא אומצה גם בשפות אירופיות כמו רומנית ואלבנית, באזורים שבהם שלטה האימפריה העות'מאנית.
מוזמנים לשתף
