שר החינוך רצה שתחובר הגדה ליום העצמאות, המדור לריקודי עם בהסתדרות ציפה לריקודי הורה המוניים, אך למרות ההתנגדויות ועיקום האף של האליטות, דווקא סמל אחר הפך למוקד החג הלאומי. איך הפך המנגל לסמל האמיתי של יום העצמאות?

כמו מדינות אחרות גם ישראל הצעירה השקיעה מחשבה ומשאבים רבים בארגונו של יום העצמאות בעשור הראשון לקיומה, כחלק מהמאמץ לייסד מערכת סמלים וטקסים. ב-1949, במלאות שנה למדינה, נחקק חוק יום העצמאות שהגדיר את ה' באייר כחג ציבורי. הממשלה הקימה מערך לארגון החגיגות בפיקוחם של פקידים בכירים, במטרה לחקוק בלבבות את הסיפור הלאומי. במהלך העשור הראשון מוסדו אירועים אחדים – ובהם טקס הדלקת המשואות, טקס הענקת פרסי ישראל וחידון התנ"ך לנוער – והם מתקיימים עד היום. טקס הדלקת המשואות זכה במשך השנים לפופולריות מיוחדת, בעיקר בשל הצורך להקהות את חדות המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות. אירוע נוסף היה מצעד צה"ל. בשני העשורים הראשונים המצעד היה מסמר החגיגות, אך בעשור השלישי הוחלט לבטלו.

עורכי החגיגות לא הסתפקו בסמלים לאומיים, ושאפו ליצור מסורת שתאפיין את חגיגת היום הלאומי בחגיגות הפרטיות של האזרחים. הסוגיה העיקרית שהעסיקה אותם הייתה כיצד לארגן חגיגות מכובדות, רבות משתתפים והדר, ובה בעת ספונטניות ועממיות, כך שיתאפשר להמוני העם ליטול בהן חלק פעיל. כיצד לעצב תרבות עממית רשמית – כפי שכינה זאת ההיסטוריון יעקב שביט – תרבות שתהיה איכותית כמו תרבות גבוהה, אך תתקיים בתפוצה עממית רחבה.

כבר ביום העצמאות הראשון ב-1949 הוקמו במות בידור בעלויות ניכרות כדי להוציא את הציבור לרחובות ולכיכרות ולערב אותו בשמחה, ומאז מסורת זו מתקיימת מדי שנה. הוועדה ארגנה גם זיקוקים שהופעלו על ידי צה"ל או הגדנ"ע, ונורו במרכזי הערים הגדולות מדי שנה – למעט שנה אחת שבה המשלוח מארצות הברית לא הגיע בזמן. הזיקוקים סימנו בדרך כלל את פתיחת החגיגות.

הממסד הפוליטי והתרבותי שאף שהציבור לא יסתפק בצפייה סבילה במצעדי רחוב, בטקסים, במופעים ובזיקוקים, ועל כן נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לערב את הציבור בחגיגות באופן פעיל – בין השאר באמצעות ריקודי עם שנחשבו עוד מתחילת ההתיישבות הציונית לביטוי מובהק של תרבות עממית רשמית. המארגנים גייסו את המדור לריקודי עם בהסתדרות, וזה דאג להצבת תזמורות או רמקולים במקומות ציבוריים, ולשידורי מוזיקה מתאימה ברדיו בליל יום העצמאות. יו"ר המדור, גורית קדמן, ביקשה מבעלי מסעדות וחנויות להגביר את עוצמת מכשירי הרדיו שלהם בשעות אלה, כדי שאנשים יוכלו לרקוד ברחוב. בפועל, רק מעטים רקדו בפומבי, ולאחר ניסיונות אחדים שכשלו בחרה קדמן להאשים את העם היהודי:

מהוועדה לריקודי עם מצפים כולם לדבר בלתי אפשרי, זאת אומרת לארגן שמחת עם ספונטנית שהִנָּהּ קשה כשלעצמה, ולא כל שכן אצל העם היהודי שאינו יודע לשמוח (מעוז עזריהו, 'פולחני מדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים – 1948-1956', עמ' 53).

 

 

הגדת עצמאות

היו שהציעו להשקיע בעיצוב המרחב המשפחתי ולא בזה הציבורי, בהתאם למסורת היהודית שבה נערכת ארוחת חג משפחתית ובמהלכה נוספת קריאה טקסית. ב-1952 כתב אהרן מגד ביוזמת שר החינוך בן–ציון דינור הגדה ליום העצמאות שנבנתה במתכונת ההגדה של פסח, אך ההמלצה לערוך סעודה משפחתית לא התנחלה בלבבות על אף התגייסות נמרצת של העיתונות מכל קצות הקשת הפוליטית. פורסמו אפילו מתכונים מפורטים לסעודת יום העצמאות, שכללו בין השאר קציצות מחוביזה, זכר למצור על ירושלים. בציונות הדתית היו שהציעו תוספות שונות לתפילה, אך מידת התקבלותן הייתה מוגבלת אף בקרב מגזר זה.

עד לאמצע שנות החמישים לא הפסיקו המארגנים לחפש דרכים לשתף את הציבור בחגיגות באופן פעיל. רבים תלו את הכישלון בחוסר מודעות של הציבור שהיה מורכב ברובו מעולים חדשים, ולכן נערכו מדי שנה אספות במקומות שונים כדי להסביר לציבור כיצד עליו לחגוג:

החגיגות ייפתחו ימים אחדים לפני חג העצמאות במסע הסברה נרחב ביישובי העולים, במעברות ובפרברים. ותיקי ההגנה וקציני מילואים של צה"ל יבקרו ביישובים, ומעל 80 במות ניידות ו-15 במות הסברה קבועות יביאו לתושביהם את דבר יום העצמאות ("חגיגות יום העצמאות תשט"ז יימשכו בארץ שבוע ימים", 'דבר', ד' בניסן תשט"ז, 16.3.1956, עמ' 12).

מסע ההסברה לא ממש עזר, והאמת היא שחוסר ההיענות לא ייחד את העולים החדשים. גם הוותיקים הצביעו ברגליים ולא השתתפו באופן פעיל בחגיגות הספונטניות כביכול שהיו כמובן מתוכננות למדי.

אנשים תהו מה עושים ביום העצמאות. רבים יצאו לרחובות וחיפשו מה לעשות. החגיגות המאורגנות מטעם הממסד הציעו טקסים חגיגיים, מופעי זיקוקים, מצעדים צבאיים, תהלוכות לפידים ומופעי התעמלות של הנוער המקומי. המופעים השונים נועדו לבדר את ההמונים, אבל הם נערכו רק בחלק משעות היום. הפעילות בבמות הבידור נמשכה זמן רב יותר, אבל אפילו במקרה הלא שכיח שהמופעים היו מעניינים דיים, מוקדי החגיגות בערים היו מעטים מדי וצפופים מדי.

כל הפעילויות יחד לא מילאו את הזמן הפנוי בחג שהיה יום שבתון, ולא הפכו למנהג עממי. וכך, למרות המאמצים הכבירים, אחד מחברי ועדת החגיגות הארצית טען ב-1951 כי ביום העצמאות היו רחובותיה של תל אביב אפלים ושוממים. שנתיים אחר כך תיאר חבר נוסף בוועדה את המצב בפועל:

אנשים הסתובבו ברחובות מבלי כל מטרה וחיפשו להם דבר מה להתעסק בו, אולם אותו לא מצאו (מעוז עזריהו, 'פולחני מדינה', עמ' 52).

אם בתל אביב יום העצמאות היה יום של שעמום, קל וחומר ביישובים קטנים, באזורי הסְפר ובמעברות.

במהלך העשור הראשון לקיום המדינה קיבלה האליטה התרבותית, המנהלית והפוליטית שיעור מאלף במגבלות יכולתה לעצב את תרבות הפנאי והיומיום של הציבור ולחנך אותו. המסורות שהתעצבו בעשור הראשון וזכו להיענות נרחבת, וחלקן אף לאריכות ימים, היו האירועים הציבוריים – כמו טקס הדלקת המשואות, מצעד צה"ל והזיקוקים – וההופעות בבמות הבידור. אולם ניסיונות הממסד לחדש מסורות שתבעו מהיחידים יותר מצפייה או מהאזנה נכשלו. דווקא מתוך הכישלון נוצרה המסורת המוכרת ביותר לבילוי ביום העצמאות – היציאה לפיקניק בטבע, שהתמקדה עם השנים במנגל המשפחתי. בסופו של דבר מסורת עממית שבמרכזה סעודת חג משפחתית הייתה גם הייתה, אבל לא בדיוק כפי ששר החינוך מטעם מפא"י ראה לנגד עיניו.