במאה השלישית הייתה המלכה זֵנוֹבְּיָה על סף השתלטות על החלק המזרחי של האימפריה הרומית. מקורות נוצריים מספרים כי היא התגיירה. האמנם? ואם כן, לאיזו יהדות היא השתייכה? סיפורה של זנוביה והיהדות בתקופתה

חולשתה של האימפריה הרומית באמצע המאה השלישית הייתה יוצאת דופן. היא אפשרה את התעצמותה של זֵנוֹבְּיָה, שליטת העיר תדמור, ואת הפיכת ממלכתה הקטנה לאימפריה. מי הייתה זנוביה, ומה פירושם של חצי תריסר הטקסטים הנוצריים המזכירים אותה כיהודייה או כמי שהתגיירה?

דמותה של זנוביה – אישה שיצאה בגלוי נגד האימפריה – הפכה לשם דבר, בדומה לסיפורה של בודיקה, שליטת שבט האיסיני, שמרדה ברומים בבריטניה במאה הראשונה. בניגוד לבודיקה, שהמרד שלה דוכא מיד, זנוביה החזיקה מעמד חמש שנים, שלטה על שטח רחב ידיים, והיו שטענו כי היא שאפה להשתלט על האימפריה הרומית כולה. 

 

העיר שאיימה על האימפריה

בתקופה זו פקדה את האימפריה הרומית שרשרת אסונות – מלחמות אזרחים, התנתקות זמנית של חלקים מהאימפריה ומגפה קשה. בשלב זה קם גם אויב חדש. ארדשיר הראשון, מושל פרסי מדרום איראן של ימינו, הביס את המלך הפרתי ארטבן הרביעי ב-224 וכך הביא לקצה של האימפריה הפרתית וייסד במקומה את האימפריה הפרסית הסאסאנית. בנו, שאפור הראשון, הנחית על הרומים תבוסות צבאיות כואבות, והגדולה מכולן הייתה בקרב אדסה ב-260. הצבא הרומי הובס, והקיסר ולריאנוס נלקח בשבי עם עשרות אלפים מאנשיו. זה היה המקרה היחיד שבו קיסר רומי נשבה בקרב.

גם במערב ניצלו את שעתה הקשה של רומי. מרקוס קסיאנוס לטיניוס פוסטומוס, מפקד רומי שנשלח לדכא שבטים גרמאניים שנגסו בגבולה הצפוני, העניק לחייליו שלל מניצחונותיו על שבט הפראנקים והוביל אותם לעיר קולוניה אגריפינה, קלן של ימינו. הם כבשו את העיר מידי חיל המצב הרומי, הרגו את נציגי האימפריה והכריזו על מפקדם פוסטומוס קיסר האימפריה הגאלית. כך נקרעו גאליה, בלגיקה, בריטניה, גרמאניה ואיבריה מהאימפריה הרומית.

תדמור, עיר משגשגת בארם כבר בתקופת התנ"ך שישבה באזור הגבול בין האימפריה הסאסאנית לאימפריה הרומית, קיבלה חשיבות מיוחדת. במאה השלישית הייתה תדמור תחת שלטון רומי, ומושל העיר אודינת דאג לייצב את החזית המזרחית. בין השנים 260-267 הוא הביס כוחות סאסאניים, ערך פשיטות לשטח פרס והצליח לרסן שבטים שהתגוררו בספר המדבר. הצלחותיו של אודינת הקנו לו השפעה, הרומים העניקו לו תארים ושטחים, והוא הפך למעשה את תדמור מעיר מדינה לממלכה משמעותית, גם אם קצרת ימים. לאחר שאודינת ובנו הבכור נרצחו ב-267, הפכה אשתו זנוביה לשליטה בפועל כמלכה אוצרת עד שבנה הקטן והבאלת יגדל. בניגוד לאודינת, זנוביה לא ראתה את עצמה כפופה לרומי. היא ניצלה את חולשתה של האימפריה ותוך זמן קצר יצאה למסע כיבושים ושלטה בפועל על שטחים נרחבים במזרח האימפריה. בשיא התפשטותה התפרסה ממלכתה מטורקיה של ימינו בצפון ועד עמק הנילוס בדרום.

 

גם אישה וגם יהודייה?

העדויות בדבר יהדותה או התגיירותה של המלכה זנוביה מסקרנות לא פחות מסיפור האישה שכבשה חצי אימפריה. כחצי תריסר מקורות נוצריים מתייחסים לכך, אך רק חלקם נדון במחקר עד היום. המוקדם מביניהם נכתב על ידי אב הכנסייה אתנסיוס מאלכסנדריה באמצע המאה הרביעית, בחיבורו 'ההיסטוריה של האריאנים'. זנוביה מוזכרת בספר רק בדרך אגב, בעת שאתנסיוס עוסק בהכפשתו של פול מסאמוסאטה שמונה לארכיבישוף של אנטיוכיה ב-260. ב-264 האשימו אנשי כנסייה אחדים את פול בכפירה על רקע חילוקי דעות תאולוגיים שהיו נפוצים בנצרות בעת העתיקה. לבסוף הוכרז פול ככופר וב-269 הודח רשמית מתפקידו. בהקשר זה מזכיר אתנסיוס את זנוביה:

מתי נשמע אי פעם על עוולה כזו? מתי בוצע מעשה נבלה שכזה אפילו בזמן רדיפות? … זנוביה הייתה יהודייה ותומכת של פול מסאמוסאטה, אך היא לא נתנה את הכנסיות ליהודים לשימוש כבתי כנסת (71 Athanasius, Historia Arianorum,).

הכינוי שהדביק אתנסיוס למלכה ששנא – זנוביה היהודייה – מפתיע. זנוביה נושלה ממלכותה ב-274, ואתנסיוס כתב את ספרו עשרות שנים אחר כך. האזכור השני של זנוביה שנקשר ליהדות נכתב ב-384, דור אחד מאוחר יותר, על ידי פילאסטריוס מברשה, מלומד נוצרי סורי. פילאסטריוס האשים את פול מסאמוסאטה בהדרכת המלכה זנוביה ברזי מצוות היהדות. מדברי פילאסטריוס עולה כי זנוביה למדה יהדות, אך בוודאי לא הייתה יהודייה מלידה. אתנסיוס מתייחס אליה כיהודייה, אם כי סביר להניח שגם לדעתו היא התגיירה ולא נולדה יהודייה. על כל פנים, נראה כי ההתייחסות לזנוביה כיהודייה היא קדומה.

שנים אחדות לאחר פילאסטריוס חזר יוחנן כריסוסטום, ההגמון של קונסטנטינופול, על הטענה כי כפירתו של פול מסאמוסאטה הושפעה מהמלכה. שניהם התעלמו מהעובדה שזנוביה כבשה את אנטיוכיה רק ב-270, בעוד פול הואשם בכפירה כבר ב-264.

תאודורט מקירוס, בן המאה החמישית, קשר בין פול לארטמון, כופר קדום יותר אשר טען כי ישו הוא איש ולא אל, וסירב לקבל את האמונה בשילוש. גם תאודורט תלה את כפירתו של פול בקרבתו לזנוביה:

פול מסאמוסאטה היה הבישוף של אנטיוכיה. באותה עת הייתה זנוביה השליטה (שכן הפרסים, לאחר שהביסו את הרומים, מסרו לה את השליטה על סוריה ופיניקיה). (פול) נסחף לאמונה הכופרת של ארטמון, בחושבו שבכך ישרת את אותה [אישה, כלומר זנוביה] המחזיקה באמונות היהודים (Theodoret, Haereticarum Fabularum Compendium, 2:8).

דברים דומים מובאים גם בטקסט שנכתב בסורית ב-664.

הספר המאוחר ביותר המזכיר את יהדותה של המלכה זנוביה – היחיד שאינו קושר את המלכה ואת יהדותה לארכיבישוף הכופר פול מסאמוסאטה – נכתב על ידי פוטיוס הראשון מקונסטנטינופול בראשית המאה התשיעית. הוא מייחס את הדברים למסורת קדומה וכותב:

מסורת עתיקה אומרת כי היא [זנוביה] אימצה את דרכי היהודים ונטשה את אמונת היוונים (Photius, Bibliotheca,265, [492 a]).

חיבורו של פוטיוס נחשב מהימן על אף שהוא מאוחר יחסית, שכן הוא מבוסס על מקורות היסטוריים שקדמו לו. פרטים שהוא מוסר מצטלבים היטב עם כתבים היסטוריים שמקורם כנראה בתקופת זנוביה, כמו למשל אזכורו של הפילוסוף היווני קסיוס לונגינוס כמי שהיה מקורב לזנוביה.

מהמקורות הנוצריים עולה אפוא כי עשרות שנים בלבד לאחר מותה של זנוביה מוזכר הקשר שלה ליהדות, וחלק מהמקורות מזכירים גם כי העניקה חסות לארכיבישוף שנחשב ככופר בעיני אבות הכנסייה. מניתוח המקורות נראה כי שתי המסורות שולבו יחד לאחר תקופתה של זנוביה, אך ברור שסיפור יהדותה קדום יותר, אולי כבר מימי שלטונה.