דוק מסתורין חופף על ראשיתה של שכונת התקווה התל אביבית. אגדות עירוניות שעוברות מדור לדור רחוקות ת"ק פרסה מהמציאות. קיצור תולדותיה של שכונה שנולדה ללא תכנון וצמחה ללא פיקוח עירוני

נהוג לומר כי ההיסטוריה היא לא מה שקרה באמת, אלא מה שאנשים חושבים שקרה. כך הדבר גם באשר לקורותיה של שכונת התקווה. הדברים שנצרבו בזיכרון תושביה רחוקים מהמציאות ת"ק פרסה. חידה אופפת את ימיה הראשונים של שכונת התקווה, שצמחה כגידול פרא ממזרח לוואדי מוצררה (מוסררה) – היום נחל איילון. בהיעדר תורה שבכתב, השתרשה בזיכרון תורה שבעל פה המהדהדת אגדות עירוניות שעוברות מדור לדור בהתאם לרצון המספרים. העובדות והאגדות משקפות את הצורך האנושי של התושבים להתרפק על עבר רומנטי שראוי להתפאר בו.

רבים נמנים עם יוצרי הסִּיפֵּר המדומיין – צאצאי הראשונים הניזונים מפי השמועה, מורי דרך, בלוגרים ועיתונאים שסיקרו את קורות השכונה כעבור זמן. גם מקומם של היסטוריונים האמונים על מחקר אקדמי לא נפקד מעיצוב ההיסטוריה המשובשת. יש מהם שלא טרחו להיעזר בתיעוד הארכיוני, וכך העניקו תוקף לתורה שבעל פה שהתגלתה כבלתי מבוססת בעליל. פרופ׳ גדעון ביגר כתב:

כמעט כל עובדה שנכתבה [על השכונה] … איננה נכונה, מטעה וחסרת הבנה (דני בר מעוז, 'מעבר לנחל המוצררה – סיפורה של שכונת התקווה', עמ׳ 7).

 

האב המייסד הנשכח 

שכונת התקווה אינה שכונה אחת. שנים לא רבות לאחר היווסדה ב-1935 הפך שמה לשם גנרי לשלוש שכונות שקמו סמוך אליה – עזרא, בית יעקב ומכבי החדשה. עם הזמן היטשטש קו הגבול בין השכונות, ולבסוף הפכו כולן לגוש אחד גדול וצפוף.

סיפור ההקמה המוכר ביותר הוא שהשכונה נוסדה על ידי עובדים בעיריית תל אביב מיוצאי ארצות האסלאם, רובם עולים מתימן. מסורת זו מעלימה את יהושע ליכטר הרוויזיוניסט שהגה את הרעיון בעודו יושב בתא המעצר באבו כביר. ליכטר נעצר ב-1933 עם חבריו מתנועת ברית הבריונים באשמת השתייכות לארגון לא חוקי, ובחשד למעורבות ברצח חיים ארלוזורוב. בתא המאסר הוא פגש באיסמעיל אבו ח׳דרא שהיה בעל קרקעות בין תל אביב לכפר הערבי סַלַמֶה, ואז החל לרקום את החלום להקים בשטח הזה שכונה יהודית. ליכטר השתחרר מהכלא ב-1935 כשבכיסו תעודת חכירה של עשרות דונמים מפרדסיו של אבו ח׳דרא לתקופה של תשע שנים. הוא הקים את חברת 'המושב' בשותפות עם בנק סטנדרד – בנק לארץ ישראל בע"מ, ויחד הם החכירו מגרשים לכל דורש.

האופן הכמעט אקראי שבו הוקמה השכונה ניכר כבר מראשיתה. מאחורי הקמתה לא עמד גרעין חלוצים אידאולוגי בעל חזון התיישבותי הצופה פני עתיד, וראשוני המתיישבים עלו על הקרקע טיפין טיפין, זה אחר זה, ללא תכנון מוקדם וללא יד מכוונת. אפילו ליכטר, הוגה הרעיון, לא קשר את גורלו בגורל השכונה. הוא מעולם לא התגורר בה, ואת ביתו קבע בתל אביב. ריח ספקולנטי נדף מפעילותו ומזו של היזמים שבאו בעקבותיו. הם סחרו באדמות וצברו רווחים על חשבון ציבור עני ותמים שלא הבין את המעמד המשפטי של הקרקעות החקלאיות שרכש. היו אלה אדמות מֻשַׁאע, כלומר אדמות בבעלות משותפת, ועל כן לא היה רישום של חלקות אדמה מוגדרות לבעלים השונים. בבעלות זו טמונים זרעי הפורענות שסיבכו משפטית את תושבי השכונה ואת צאצאיהם עד היום.

ראשוני המתיישבים לא היו כאמור עובדי עיריית תל אביב, אלא אזרחים אקראיים שהגיעו למקום בעקבות הפרסום המפתה של חברת 'המושב'. רובם היו חסרי אמצעים שהגיעו לשכונה המרוחקת כדי להבטיח קורת גג לראשיהם. בשנה הראשונה לייסודה התגוררו בשכונה בעיקר יוצאי עדות המזרח לצד מיעוט אשכנזי. כשפרצו מאורעות הדמים ב-1936 גדל מספרם היחסי של יוצאי תימן שנמלטו משכונת כרם התימנים, עד שבעיני רבים נתפסה התקווה, ולא בצדק, כשכונה שנוסדה בעיקר על ידי תימנים.

נראה כי ייחוסה לעובדי עיריית תל אביב החל רק לאחר קום המדינה, כשהשכונה סופחה לעיר העברית הראשונה. בתקופה ההיא העסיקה העירייה רבים מתושבי השכונה, ובהם אחדים מראשיה, ונראה כי צאצאיהם ראו בהם את מייסדיה.

 

התקווה על שום מה?

מקור שם השכונה – התקווה – נכלל אף הוא בשלל האגדות המקומיות. בספר ביוגרפי שהוציאו ילדיו של שמעון מלאחי – אחד מהמוכתרים של השכונה בשנות המנדט, ולימים חבר מועצת העיר תל אביב – מוצג מלאחי כמייסד השכונה וכמי שהעניק לה את שמה. גרסה אחרת אומצה על ידי חוקרים אשר קשרו את השם לחוות הר התקווה שהקימו נוצרים מפרוסיה ומארצות הברית באמצע המאה ה-19 באותו שטח. החווה ננטשה כעבור חמש שנות פעילות לאחר פוגרום שערכו בה ערביי הכפר סלמה. ההיסטוריון והעיתונאי יצחק נוי, מהדבקים בגרסה זו, כתב:

מישהו נזכר אז כי 77 שנה לפני כן חרבה בסמוך למקום 'מושבת הר תקווה', והציע את שמה לשכונה החדשה – 'שכונת התקווה' (יצחק נוי, "'ענבי זעם' מאת ג׳ון סטיינבק – סטיינבק, שכונת התקווה", 'הארץ', ה' באדר א' תשע"א, 9.2.2011).

שר ההיסטוריה לא הותיר עדות חד משמעית באשר לזהות האיש שהעניק לשכונה את שמה, אך סביר להניח כי ליכטר, אבי הרעיון ומייסד השכונה, הוא שבחר בשם התקווה. בעיתון הרוויזיוניסטי 'חזית העם' שליכטר ייסד, הדהדה התקווה להגשמת החלום הציוני בפי הכותבים, והוא נשזר פעמים רבות בכתבות שהתפרסמו בו. אב"א אחימאיר כתב בעיתון 'חרות' על שותפו לדרך:

ליכטר היה היוזם של 'שכונת התקווה'. מי ומי מאלפי תושביה יודע זאת? כמדומה לנו שליכטר נתן את השם לשכונה זו. שם לא מקרי. הן הוא היה נתון כולו לתקווה, לעתיד. לא איש כמוהו החי בהווה (אבא סיקרא, "יהושע ליכטר ז"ל", 'חרות', ט"ז בכסלו תשי"ט, 28.11.1948, עמ' 5).

 

לכלוך ציבורי ולכלוך מעשי

מיום הקמתה של שכונת התקווה ועד להקמת המדינה לא הייתה כל רשות מוניציפלית אשר ניהלה את ענייניה ופיקחה על הנעשה בה. במשך שנים רבות מדי התנהלו חיי היומיום של התושבים ללא דין וללא דיין. המרחב הגאוגרפי הכפרי שבו שכנו הכפר הערבי סלמה ושכונת התקווה לא השתייך ליפו ולא לתל אביב. להלכה הוא היה באחריות מושל מחוז המושבות שישב בלוד, אך למעשה התנהל כשטח הפקר שאיש לא נתן את דעתו למתרחש בו.

באין רשות מפקחת על בניינה, צמחה השכונה ללא סדר ומשטר. גיבובי בתים קטנים וחדרונים ללא תשתיות ראויות של מים וביוב, ללא שטחים ציבוריים וללא תאורת רחוב בסמטאות הצרות. הכל נעשה בשיטה של חטוף ובנה. כאשר החלה הפקידות הבריטית להידרש למצבה המוניציפלי של השכונה הוא כבר היה כמעט בלתי הפיך. אלפי תושבים התגוררו בה בצפיפות נוראה על פני שטח מצומצם ביותר.

במרכז המבקרים של בית דני – מרכז התרבות השכונתי – טופח נרטיב מחמיא להקמת השכונה, שאינו מתיישב עם האמת ההיסטורית. אחת המצגות מפליגה בשבח החיים העצמאיים והפעילות היצירתית של התושבים שעמלו לשפר את תנאי חייהם הקשים בשל הניתוק המוניציפלי מתל אביב. האמת היא שלמצבה העגום של השכונה נוספה פלגנות בין קבוצות יריבות, וזו ערערה את הסדר החברתי.

קריאות ייאוש מצד גורמים מתוך השכונה ומחוצה לה מלמדות על מצוקות רבות. בי"ב בכסלו תש"ב (2.12.1941) כתב קצין מחוז המושבות לוועד שכונות התקווה ועזרא:

מתברר לי כי למרות כל המאמצים של משרד זה להשכין איזה סדר בשכונותיכם ולהפעיל את הוועד, לדאבוני הגדול עלו כל מאמצי המשרד בתוהו (ארכיון המדינה, מ-6351/34).

כחמש שנים אחר כך כתב אחד מקציני המחוז כי התככים בין האישים והפלגים השונים בוועד ובין התושבים הם ללא נשוא. הם חותרים זה תחת זה, והתוצאה היא אפס מעשה, אוזלת יד ומריבות בלתי פוסקות. בעיתון 'על המשמר' נכתב:

אילו כל המתרחש בשכונה בענייני המים היה קורה בארץ אחרת היינו אומרים: אנטישמיות כאן; אילו קרה בשיקגו היינו פוסקים: מעשי גנגסטרים; וכשהדברים נעשים לנגד עינינו בקצה תל אביב, מסתפקים באמירה פשוטה: הפקרות ("חברה ספסרית מונעת מים משכונת התקווה", 'על המשמר', ט"ו בתמוז תש"ד, 6.7.1944, עמ' 4).

ועד השכונות התקווה ועזרא כתב ב-1948 לחבר מועצת עיריית תל אביב:

השכונה כולה ערמות של זבל ועלול לפרוץ כל מיני מחלות, וזה יסכן לא רק לתושבי השכונה אלא גם יזיק לעיר תל אביב כולה, היות ואין חומת ברזל בין השכונה ובין תל אביב (אליה אתקין, "בחורף נטבעים בשטפון ובקיץ מתים בצמאון", 'הארץ', כ' באדר תשפ"א, 4.3.2021).

מצב השכונה השתנה שנים רבות לאחר הקמתה בעקבות פעילות ציבורית ענפה, בעיקר בתחום החברתי והתרבותי, ושכונת התקווה הפכה לחממה יוצרת. פעלו בה עמותות ציבוריות, הוקמו עיתונים מקומיים, אמנים התאהבו באווירה האקזוטית שלה והחלו ליצור בה, כישרונות צעירים – שחקנים, במאים, סופרים וזמרים – צמחו בה והפכו לשם דבר בתרבות הישראלית. הזמרת עפרה חזה וקבוצת הכדורגל בני יהודה היו למקור גאווה מקומי. ייתכן כי בשל כל אלה נצבע הזיכרון המקומי בצבעים ורודים ועברה הקשה של השכונה הלך והיטשטש.