בתולדות עמנו ישנו עץ אחד מופלא ומיוחד שאין כמוהו בעולם. שורשיו נטועים בנופה של הגלות הדוויה, ואילו צמרתו וענפיו זורחים בשמי הזמר העברי

מראשית הציונות מאכלס הזמר העברי חורש שלם של עצים מסוגים שונים, והשיטוט בו משתרע לאורכה ולרוחבה של הארץ: על חופי הכנרת – צל עצי תמר ודקל שְׁפל צמרת; בין ים המלח ליריחו – עצי רימון נותנים ריחם; בחולות תל אביב הקטנה – גן עצי שקמים; בעמק או בשפלה – חורשת איקליפטוס; ובכל אזורי ארץ אהבתנו השקד פורח, ואלונים, אלות, אורנים וברושים ניצבים מול פני השמש. זהו חורש עצים מתנגן, מרובד ומפתיע. 

 

עץ נטוע ויהודי נודד

את מקומו המרכזי של העץ לקח, אולי, הזֶמר הישראלי מאביו מולידו, הזמר היידי העממי שנפוץ בגולה, ובו היה לעצים תפקיד חשוב ומשמעותי. בשונה מהזמר העברי הציוני, שבו מסמל העץ את החלוץ המכה שורשים, או את העם הנטוע על אדמתו, משגשג, צומח ושולח פֹּארותיו, בשירה היידית עומד העץ בניגוד ליהודי. הוא סטטי, קבוע, נטוע באדמה ומשקיף מצדי הדרכים על היהודים החולפים על פניו; יהודים נודדים, מטולטלים מכל רוח מצויה, נסים מאימת הפוגרומים והרדיפות ולא מוצאים מנוח לכף רגלם.

המפורסם שבעצים אלה הוא העץ של המשורר היידי איציק מאנגר (ראו יאיר ליפשיץ, "הפוך על הפוך", גיליון 10, עמ' 17-18). בשירו "אויפֿן וועג שטייט אַ בוים" – על הדרך עץ עומד – שנכתב בוורשה ב-1938, הוא מתאר דו שיח בין אם יהודייה דואגת ובין בנה הרוצה לפרוס את כנפיו ולצאת לדרכו.

שורות הפתיחה של מאנגר, המתאר את העץ השחוח העומד בצדי הדרך, אינן חידוש שלו, והן נטולות מן המסורת השירית היידית העממית. במסורת זו ישנם שירים רבים הנפתחים בתיאור עץ אומלל העומד אי שם בצדי הדרכים. וריאציות רבות לשירי העץ היידיים הללו נאספו על ידי פרופ' דוד אסף בבלוג 'עונג שבת'. כך למשל תרגם המשורר זלמן שניאור את פתיחת השיר היידי העממי: "עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עוֹמֵד עֵץ / עוֹמֵד הוּא קְדוֹרַנִּית. הוֹלֵךְ יְהוּדִי בְּמַקֵּל וְתַרְמִיל / וּמֵצִיץ אֲחוֹרַנִּית".

בין העץ הגלותי הניצב שחוח ועזוב בצדי הדרכים, מבכה את יהודיו הנודדים שעזבוהו לאנחות, ובין חורש העצים הציוני המשגשג והמכה שורש איתן, ישנו בתולדות עמנו עץ אחד מופלא ומיוחד שאין כמוהו בעולם: זהו עץ הכוכבים. ישראלים רבים מכירים אותו בקולה של חוה אלברשטיין, אשר מפליאה לשיר את מִלות תרגומו של יורם טהרלב בלחן של נורית הירש.

 

עץ אחד מופלא בשדות פולסיה

מקורו של העץ בגלות הדוויה, בין ביצות פולסיה האפרורית, והוא נוצר תחת עטו של משורר היידיש לייב מורגנטוי, או בשמו המלא חנן לייב סַפּוֹז'ניק.

הוא נולד ב-1905 בעיירה פינסק השוכנת בחבל פולסיה. זהו חבל ארץ המכוסה יערות, נחלים ואגמים שבימות החורף נעטפים במעטה שלג עבה, אך עם הפשרת השלגים הופכים לביצה טובענית אדירה שסכנת הטביעה בה אורבת לכל עובר. בימות הקיץ הייתה אדמתה הבוצית של פולסיה מניבה יבול דל, לרוב תפוחי אדמה ומעט דגן שחוף, והעוני היה מנת חלקם של תושביה. בפולסיה זו, שפיגרה אחרי חבלי פולין האחרים בשנות דור, גדל לייב מורגנטוי בעוני ומחסור. משבגר, קיבל עליו לגאול בעטו את מחוז ילדותו האלמוני. מורגנטוי היה למשורר הראשון, ודומה שלא רק בשירה היהודית, שהעמיד את פולסיה ונופיה במרכז שירתו, כבר למן ספר ביכוריו 'אויף פאלעסיער ערד' – בשדות פולסיה – שיצא לאור ב-1937 בוורשה.