אל סף בגרותי חתרתי – המשוררת מירי דור

בתקופה שבה התעצבה בארץ ישראל עברית חדשה ונכתבה שירה מסוג חדש, כתבה משוררת צעירה שירה מלאת עוז, שכיסתה על נפש רגישה ותהומות של ספק. סיפורה של משוררת לא מוכרת שניסתה לסלול לה דרך משלה

אף שהייתה מהמשוררות הראשונות שכתבו שירה בארץ, שמה של מירי דור כמעט אינו נזכר בתולדות השירה העברית, ואף לא בשיח על ראשית הקול הנשי בשירה הארץ ישראלית. קריאה ביצירתה מגלה שירה יוצאת דופן בעוצמתה – שירת נעורים שבה משמשות זו לצד זו נשיות וכוח, ארוטיקה וחרדה, שלעתים שורר ביניהן מתח גלוי.

העשור השלישי של המאה העשרים היה עשור מכריע בהתפתחות השירה העברית בארץ ישראל. בתוך פרק זמן קצר הופיעו קולות חדשים שביקשו לנסח לשון פואטית עברית מודרנית. לצד משוררים כאברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ואלכסנדר פן, החלה בימת הספרות להתמלא גם בקולות נשיים. כמה מהמשוררות זכו למקום מרכזי בקאנון השירה העברי – בהן רחל בלובשטיין, אסתר ראב, אלישבע ז'ירקובה־ביחובסקי ויוכבד בת־מרים. אחרות עברו בהדרגה מכתיבת שירה לכתיבת ספרות ילדים – בהן פניה ברגשטיין, מרים וילנסקי (לימים ילן־ שטקליס), אנדה עמיר ומרים היילפרין (לימים מירי דור).

'זמירות' בעברית בלבד

מירי דור נולדה בוורשה בשנת 1911 בשם מרים היילפרין. הוריה, יחיאל ופנינה, ציונים נלהבים, היו מחלוצי החינוך העברי. הם הקימו בוורשה גן ילדים עברי וסמינר להכשרת גננות, ובביתם דוברה עברית בלבד – תופעה נדירה מאוד בקרב יהודי התפוצות באותן שנים. בשל מיעוט יצירות בעברית המיועדות לילדים, החל האב לחבר שירים וסיפורים, והראשונים שבהם ראו אור ב־1912 בקובץ 'זמירות'. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, ובעקבות התקרבות החזית לוורשה, נדדה המשפחה מזרחה – תחילה לחארקוב, ולאחר מכן לאודסה. באודסה פתחו הוריה מחדש גן ילדים, ולצדו סמינר להכשרת גננות, שפעלו עד עליית המשפחה ארצה ב־1919 באונייה 'רוסלאן'. עם המורים בסמינר נמנו חיים נחמן ביאליק, מנחם אוסישקין ויעקב פיכמן. כבר בילדותה בלט כישרונה הלשוני של דור, אשר על פי עדות אימה החלה לקרוא בגיל ארבע. בין השאר קראה בבכי את 'יוסילי' מאת יעקב דינזון – סיפור על ילד עני המתמודד עם ההשפלות שמנחילה לו החברה. עדות מוקדמת לכתיבתה מצויה בפנקס קטן שבו שירי בוסר שחיברה בהיותה בת עשר. שירים אלה נכתבו סמוך למותו של אחיה משה, שנפטר שנה קודם לכן ממחלה והוא בן 11. קריאה בהם מלמדת על המפלט שמצאה דור בכתיבת שירה – מרחב שבו ביטאה את כאבה ואת בדידותה: 

אֲנִי שׁוֹכְבָהּ עַל עֶרֶשׂ דְּוַי 
יְחִידָה וּבוֹדְדָה 
צַר לִי, מַר לִי, עַד בְּלִי דַּי 
לִשְׁכַּב כֹּה גַּלְמוּדָה 
… בַּצַּד, כָּל הַיּוֹם 
רַק נִשְׁמַת אָחִי הַטְּהוֹרָה 
מְצִיצָה עָלַי מִמָּרוֹם (מירי דור, 'יומן שירים', עמ' 5-4).

אף על פי שדור נולדה באירופה, מאחר שבבית הוריה דיברו אך ורק עברית, והיא לא ידעה יידיש או רוסית, אין בשירתה סממנים גלותיים. מכיוון שכך דמותה נשאה צביון ארץ ישראלי מובהק. יעקב פיכמן, שהכיר את דור מילדותה בוורשה, כתב לאחר מותה כי העברית שלה:

העידה שגדלה עמה, מתוכה, מתוך דמה של נערה עברייה, שינקה את לשון המקרא עם טל ילדותה (מירי דור, 'שולל: צרור שירים', הקדמה מאת יעקב פיכמן, עמ' 7).

כשעלתה המשפחה ארצה, הם נדדו בין תל אביב לירושלים בעקבות עבודתו של האב, ודור למדה בגימנסיה הרצליה ובגימנסיה העברית. את שנות לימודיה האחרונות עשתה בבית הספר למסחר גאולה, שם נרקמה חברותה הקרובה עם רבקה דוידית, לימים משוררת בעצמה. 

 

נחשים מתלכדים

מגיל 17 החלה דור לפרסם שירים בכתבי העת 'כתובים' ו'מאזנים'. שירים אלה מציגים דוברת נשית בעלת קול כוחני ותוקפני, המרבה בדימויים ארוטיים שבמרכזם שליטה במחזר הגברי והכנעתו. כתיבתה אינה מנותקת מן ההקשר התרבותי שבו נכתבה. אחיה הבכור של דור היה המשורר אוריאל שלח, הנודע בשמו הספרותי יונתן רטוש. בנעוריהם חלקו חברים משותפים ואהבה לשירה. הם החלו לכתוב באותן שנים, והיא אף סייעה לו במכירת ספרו הראשון, 'בקבר ישראל', מדלת לדלת. מתברר שהוא גם העריך מאוד את שירתה. כבר בילדותו נחשף רטוש לפואטיקה מרדנית ונועזת. בהיותו בן תשע קיבל ליום הולדתו את ספר שיריו של זלמן שניאור, 'שירים ופואמות', והעיד כי הספר השפיע עליו השפעה עמוקה. סביר להניח שגם אחותו, הצעירה ממנו בשנתיים, קראה בספר, ונותרו בה רישומים מן הפואטיקה הארוטית והכוחנית של המשורר, ששירתו שזורה בנימים ניטשיאניים. ואכן, הפואטיקה של דור, כמו גם שיריו הראשונים של רטוש, מהדהדת את הארוטיקה הדורסנית והגאוותנית של שניאור. גם דור וגם רטוש ביטאו משחקי כיבוש, מתח יצרי ויחסים כוחניים בין המינים.

בשירהּ של דור "שִׁיר גְּבוּרוֹת לְעַצְמִי!" שפורסם ב'מאזנים' ב־1929, מכניעה הדוברת את מחזריה: 

אֲנִי אָמַזוֹנָה אוֹרְבָה עֲרִיצַת נִצָּחוֹן 
יוֹרָה חִצֵּי-צְחוֹקִי בְּקַשְׁתוֹת שְׂפָתַי דְּרוּכוֹת 
אֶל פַּיְּטָנִים חִוְרִים ('שולל: צרור שירים', עמ' 24).

עם השנים הסתבכו היחסים בין דור לרטוש. תפיסות פוליטיות שונות, כמו גם השפעתו של רטוש על האח הצעיר עוזיאל (לימים עוזי אורנן), יצרו ביניהם קרע. ב־ 1936 עברה דור – כדרכם של צעירים ארץ ישראליים רבים באותם ימים – לפריז, כדי ללמוד זואולוגיה ובלשנות בסורבון, עם מי שעתיד להיות בעלה, מנחם דור. בניגוד לרטוש, שהיה קרוב ברעיונותיו לציונות הרוויזיוניסטית ולאצ״ל, היו בני הזוג דור נאמנים לתנועת הפועלים ולהגנה, ומירי אף הייתה למפקדת בה. כאשר חזרה דור מפריז, עוזיאל כבר היה מגויס ביחד עם האח השלישי, גמליאל (לימים צבי רין), לאצ״ל. המתח הפוליטי העמיק את הקרע המשפחתי והוביל לנתק כמעט מוחלט בינה לבין רטוש. הקרע לא אוחה אפילו בשנותיה האחרונות של דור. לאחר מותה התקשה רטוש לנחם את בעלה. בעיניו היה מנחם אחראי לריחוק שנוצר ביניהם:

נתהרהרו בי הרהורים של חמלה, אובייקטיבית בעיקרה, לגבי בעלה במצבו. אבל זר הוא לי ואויב, גם כיום. אף אצל חמותה כמעט לא יכולתי לשבת, בפועל ממש, מחמת עצם נוכחותי. הזלת דמעות מצב אינטימי הוא, ולא יכולתי לראותו בכך. פשוט לא יכולתי (יונתן רטוש, 'מכתבים', עמ' 88).

 

בלבבי השמש

העמדה המרדנית של אישה פטאלית ועוצמתית שמגלמת הדוברת בשירתה של דור עוברת כחוט השני בשיריה. היא שואפת להתעצם ולגדול ככוח טבע, וכך היא כותבת בשירהּ "לַשֶּׁמֶש" (1926):

אֶשְׁאַף אֶת אִשְּׁךָ שֶׁחוֹשְׂפָה וּמְגַלָּה 
בִּי כֹּחִי הָאָצוּר וּגְמִישָׁה נוֹעָזָה אֶתְפָּרֵץ לַחַיִּים 
בִּלְבָבִי הַשֶּׁמֶשׁ! ('שולל: צרור שירים', עמ' 11).

באמצעות השירים מנסחת דור עמדה אסתטית מובהקת, שלפיה היפה והראוי לביטוי הוא הכוחני, העוצמתי והבלתי־מרוסן. השיר "אֲנִי בַּת־מִזְרָח"  (1928) מעורר מחשבה על האופן שבו מדמיינת דור את דמותה של האישה בת הארץ – זו הנחשקת והראויה לשירה  –ככזאת שאדישה לאהבה ואף מתעללת במחזריה:

אֲנִי בַּת מִזְרָח כִּבְדַת־חֲלוֹמוֹת,
פְּרוּעַת-מַבָּטִים.
בִּזְרוֹעוֹת חֲבוּקוֹת
אֶצְנַח עַל בִּרְכֵּי נְעָרִים –
לְפַהֵק אַהֲבָה.

בִּשְׁעוֹת עֶרֶב נוּגוֹת, אַחֲרִישׁ וְאֶגְחַן
לְלַטֵּף קָדְקֳדִים נִכְנָעִים,
לְנַשֵּׁק מְצָחוֹת.
אֲנִי מְחַיְּכָה לְסִבְלוֹת אוֹהֲבִים
בְּעֵינַיִם חוֹנְפוֹת –
וְתוֹקְעָה צִפָּרְנֵי רַחֲמִים
בִּלְבָבוֹת נוֹאָשִׁים ("אני בת מזרח", מכון גנזים).

כתיבתה של דור מבטאת את נהייתה אחר היופי – המזוהה ככוח בפני עצמו, וככזה שבו האסתטי קודם לאתי. כך למשל ב"שיר השוֹבָב" היא מבקשת ליצור סדר ושלמות בתוך הכאוס של הקיום:

לוּ יָכֹלְתִּי לְצַוּוֹת 
עַל כָּל יָם לְהִקָּווֹת 
לְיָם אֶחָד גָּדוֹל שָׁם 
הוֹי מָה רָחָב אָז הַיָּם ("שיר השובב", מכון גנזים). 

גם ביחס לעצים, לגרזינים ולאנשים מבקשת דור לייצר אחדות מוחלטת. אלא שסופה של שאיפה זו לאחדות הוא במעשה אלים:

וְלוּ עֲנָק זֶה הָאֶחָד 
הַגַּרְזֶן לָקַח בַּיָּד  
וְכָרָתָּ הָעֵץ הָרָם 
וְהִפִּילָהו אֶל הַיָּם 
הוֹי מָה רַב הָרַעַשׁ אָז (שם).

ייתכן שהשיר משקף גם את השאיפה לעולם חדש ברוח האידיאלים הקומוניסטיים, שעליהם סיפרה דור במכתבה לרבקה דוידית. היא תיארה את התרשמותה מן ההפגנות שאליהן נחשפה טרם עלייתה לארץ, וכתבה שהאמינה אז "אמונה שלמה שהנה הנה, העולם מתהפך ומתחדש". אלא "שאמונות נושנות" אלה –בשלום ובשוויון, כלשונה – "כבר אבד עליהן כלח" (מירי לרבקה דוידית, מכון גנזים, עמ' 2).

 

שוקעת בתהומות חטאי

בניגוד לפילוסופיה המערבית, שבה האתיקה עדיפה על פני האסתטיקה – זו הרואה ביופי ביטוי של הטוב ואמצעי להכוונה מוסרית – הטקסטים הנבחנים כאן מציעים היגיון הפוך, בנוסח הרצון הניטשיאני לעוצמה. היגיון זה בוחן את ערכם של החיים לא על פי התאמתם לנורמה מוסרית מופשטת, אלא על פי עוצמתם, חיוניותם ויכולתם להעניק לעצמם צידוק קיומי. כך בשירהּ "סוֹרֵרָה" (1927), שכותרתו רומזת על תוכנו, מבטאת דור תפיסה של החטא כמוסר פנימי המנוגד לערכים המקובלים:

אֶכְבֹּשׁ חֲרָטָה וּכְאֵב בְּקִרְבִּי 
אַבְלִיג עַל יָשְׁרִי 
וְשׁוֹקְעָה לִרְצוֹנִי בִּתְהוֹמוֹת חֲטָאַי ("סוררה", 'שולל: צרור שירים', עמ' 23).

השיר כתוב כווידוי המופנה לנזירה, המוצגת כמודל נשי קדוש, וזאת בניגוד לדוברת המוצגת כחוטאת:

וְאֹמַר וִדּוּיִי:
אַתְּ אָחוֹת מְאִירָה בְּחֶסֶד נְזִירוּת 
אָהַבְתִּי 
בַּלֵּילוֹת שֶׁתּוֹבְעִים 
הַעֲלוֹת זִיו דְּמוּתֵךְ 
וְלָשׁוּב לַחֲטוֹא! (שם).

הפנייה אל הנמענת כאל אחות מעידה על תחושת קרבה והזדהות, אך קרבה זו אינה מובילה לשאיפה להתקרבות רוחנית או מוסרית. אדרבה, הדימוי הנזירי משמש לדוברת נקודת ייחוס שממנה היא בוחרת לסטות, ובכך מעניק לחטא מעמד של בחירה מודעת ולא של כישלון מוסרי. במסה הקצרה "אינני אשמה כלל", המתפרסמת כאן לראשונה, מתעמתת דור עם שאלת היחס בין האסתטי למוסרי. במסה זו היא מגיבה לסיפור תלמודי על בתו של רבי יוסי בן יוקרת, שכאשר ניסה אדם להביט ביופייה גזר עליה אביה:

בתי, מצערת אַת אֶת הבריות, שובי לעפרך ולא יכשלו בך בני אדם (בבלי תענית כ"ד, ע"א). 

דור נוטלת סיפור שנועד ללימוד גברי, ומספרת אותו בקול נשי. המסה נפתחת בתיאור הסיפור עצמו, ובחלקה השני מתארת הדוברת את תגובתה אליו. היא מובאת כאן בשלמותה:

היא יֶשְׁנָהּ, המעשייה. אינני אשמה כלל. אבל היא ישנה, המעשייה. הוא היה רבי. מאותם ה׳רביים׳ האצילים והאמיצים. והייתה לו בת. בת יחידה. ולא חשוב, הרי כלל לא חשוב שאותה הבת הייתה יפהפייה להפליא. העיקר, שאחד, נכרי, שהתגנב להסתכל בה והודה כי בא לחזות בפני בתו, ואמר: "רבי, אם לא זכיתי לקחתה – לראותה לא אזכה". נקרא הרבי לבתו, ואמר לה, אותו רבי, אותו אב לבתו: "בתי, שובי לעפרך – ואל יכשלו בך בני־אדם!" ומיד נפלה הנערה מתה בו במקום. כלום עליה למות? חרדתי. מאוד חרדתי. ואפילו, אפילו – בושתי. לא העזתי לספר את המעשייה. אבל סוף־סוף לא הועיל כלום. כך סתם עלתה היא לפתע על דעתי. והיא הלוא יפה, המעשייה. והיא הלוא ישנה, המעשייה. אינני אשמה כלל. אבל היא ישנה, המעשייה ("אינני אשמה כלל", מכון גנזים).

היופי ממלא תפקיד מרכזי הן במעשייה והן במסה – יופייה של הבת ויופייה של המעשייה עצמה. בשני המקרים הוא מוביל אל מעשה לא מוסרי. יופייה של הבת מוביל למותה לאחר שאביה מקלל אותה, ויופייה של המעשייה הוא שמוביל את דור לספרהּ מחדש – מעשה שנראה בעיניה כבלתי מוסרי, שכן החזרה אל הסיפור משמרת דימוי נשי אשם ומושתק. המשפט החוזר "אינני אשמה כלל" נשמע בשני קולות: קולה של הבת, הזוכה כאן לראשונה לבטא את חפותה, וקולה של דור עצמה, שבו נחשפת תחושת אי־נחת מוסרית. ההתגוננות של דור נשענת על טענה פשוטה ועקבית – המעשייה "יֶשְׁנָהּ" – קיימת בעולם, ובעיקר, היא יפה. זהו עיקרון יסוד בכתיבתה של דור – היופי גובר, גם כשהוא בלתי מוערך, כמו יופייה של הנערה, וגם כשהוא חורג מן השיפוט המוסרי, כמו עצם סיפור המעשייה מחדש. בטקסט זה מתגלה דור לא רק כאישה הרגישה ליופי ולעוול, אלא גם כמשוררת ייחודית בתרבות העברית, היודעת, מחד גיסא, לדלות מן הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא להעלות בדמיונה נזירה כדמות הראויה להערצה – או לדחייה – כקדושה. 

 

מבט אל הסדקים

לצד הסגידה ליופי ולעוצמה, שירתה של דור מפנה את המבט גם אל הסדקים ואל החרדה המבצבצת מתוכם. דווקא האנרגיה הבוטחת, המגיעה לשיאה בשיר ההלל "שִׁיר גְּבוּרוֹת לְעַצְמִי!" (1929), מדגישה את ההיעדר שממנו סובלת הדוברת ואת המחשבה על הצורך להלל את עצמה. השיר כולו כתוב בזמן עתיד, כמשאלת לב שבה היא מבקשת ללכוד את מחזריה בדמות "אֵלַת נָקָם פִּרְאִית" ולהכניעם – דימוי שאפשר לקרוא כתגובה לפגיעה. הדוברת מדמיינת את עצמה ככוח מאיים ונוקם, ההופך את יחסי הכוח על פניהם, כפי שכתב המו"ל ומבקר הספרות ישראל זמורה על שיריה:

שירים של רוגז ושל 'נקמה' על דעתם המסולפת [של הגברים] בדבר מהותה של האישה (ישראל זמורה, 'ספרות על פרשת-דורות', עמ' 300).

ייתכן שהדואליות שמבטאת דור בשירתה קשורה לכך שזוהי שירה שנכתבה בשנות נעוריה. שיריה כתובים בגוף ראשון, מפי דוברת הנמצאת בתהליך של בירור נשיותה ומיניותה. מתוך כך היא מעמידה עצמה בתווך שבין כוחניות לכניעה, בין תשוקה לאובדן שליטה, כשהדואליות הזאת יוצרת נרטיב של חיפוש ותהייה האופייניים לגיל הנעורים. נראה שהתנועה הסתורה הזאת, בין חוץ כוחני לפנים עדין, אינה רק תו פואטי, אלא גם קו אופי, כפי שכתבה עליה רבקה דוידית בשיר הקינה "אל מירי":

"הֶעֱלֵית עָלַיִךְ 
קַשְׁיוּת מְדֻמָּה 
לְהַבְרִיחַ מוּגִים מִגֶּשֶׁת (רבקה דוידית, "אל מירי", 'דבר', ז' במרחשוון תש"ז, 1.11.1946, עמ' 3).

 

ביברו של עולם

דור חדלה מכתיבת שירה עוד בטרם עברה לפריז. אולם שם, מתוך חליפת מכתבים עם אחיה הצעיר עוזיאל, נפתח פרק חדש בכתיבתה – כתיבת סיפורים על בעלי חיים לילדים, שנבעה מהתבוננות ישירה במושאי כתיבתה, מאהבתה אליהם ומהתפעלותה מהם. לאחר שובה ארצה ב־1938, החלה לפרסם את הסיפורים בעיתון 'דבר לילדים' במדור 'ביברו של עולם', ולאחר מותה כונסו כל הסיפורים לספר בשם זה. 

את מרבית שיריה קיבץ יעקב פיכמן לקובץ 'שולל: צרור שירים', שראה אור ב־1949. בהקדמה שכתב סיפר פיכמן על דמותה:

ראיתיה פעמים רבות מתרפקת על הים, שלא שבעה את שמשו, את צבעיו; נושמת, כאילת שדה, את אווירם של שדות ומים ('שולל: צרור שירים', עמ' 10).

לצד כתיבתה עסקה דור גם בתרגום ספרות, ועם תרגומיה נמנים הסיפורים הקצרים 'יום בבית הסוהר' ו'בחדר' מאת ז'אן־פול סארטר, ו'שלגי הקילימנג'רו' מאת ארנסט המינגווי.

דור מתה בטרם עת בסתיו 1945, כשהייתה בת 35. אימה תיארה בפנקס ששמור בארכיון המשוררת את השבועות האחרונים בחייה, שבמהלכם איבדה דור את הריונה בחודש החמישי ונפטרה זמן קצר לאחר מכן מסרטן השחלות. החרדה מפני המוות ליוותה את דור במשך שנים. במכתב שכתבה לבעלה בטרם הפליגה מפריז לארץ – הנקרא כיום כמעין צוואה – ביטאה את חששותיה מפני עתיד טרגי: 

תהיה עצוב, אבל אפילו תחיה ותכתוב את מוסר-הטבע … הלוא לא תעזוב את אבא ואמא שלי, הלא לא תתרחק מהם, לפחות בזמן הראשון, אם גם אולי זה יהיה לך קשה. הלא תעודד ותחזק את אבא המסכן שלי, את אמא היקרה והאומללה שלי … האם לא תהיה לך פעם ילדה קטנה קטנטונת ושמה מירי? האמנם לא תוכל לשאת זאת? ולי הן יקל כל כך כשאדע שצועדות על האדמה רגליים קטנטנות של ילדה שהיא כמעט ילדתי שלי … איך אלך ואין לי בן או בת? (מירי למנחם, מכון גנזים).

מנחם דור, שנישא לימים לחברתה הקרובה רבקה דוידית, לא הביא ילדים לעולם. עם זאת, את זכר אשתו המנוחה ואת אהבתה לבעלי החיים הנציח ב־1977, כאשר העניק את שמה למין חדש של דג שגילה במסגרת מחקרו – 'שוניתית מירי' Neopomacentrus miryae)).

שירתה של דור נשכחה במהלך השנים ולא הייתה נגישה לקהל הרחב. עם זאת, כלל כתביה הופקדו במכון גנזים. בשנים האחרונות זוכה יצירתה לעדנה מחודשת, בעקבות עניין גובר מצד חוקרי ספרות. קריאה במכלול שיריה היא מסע יצרי, אקסטטי ואמביוולנטי בשאלת הזהות הנשית, אופני ייצוגה ויחסיה עם המין הגברי. זהו קול של אישה צעירה, רגישה וסוערת, שכתיבתה שימשה לה מרחב מתמשך של חקירה ובירור – קול שנקטע באיבו, אך מוסיף להדהים בעזותו גם את קהל הקוראים בימינו.