בטקס קבלת פרס נובל לשלום באוסלו בירת נורווגיה שנערך בי׳ בכסלו תשל״ט (10.12.1978) נשא ראש הממשלה מנחם בגין נאום שבו שזר את זיכרון השואה עם חזון השלום הנצחי – בין מוראות העבר לתקוות העתיד
גבירותיי ורבותיי, אני בא מארץ ישראל, ארץ ציון וירושלים, ואני ניצב כאן בענווה ובגאווה, כבן העם היהודי, וכאחד מבני דור השואה והגאולה. העם היהודי העתיק העניק לעולם את חזון השלום הנצחי, חזון פירוק הנשק הכללי, ביטול לימוד המלחמה ועשייתה. שני נביאים, ישעיהו בן-אמוץ ומיכה המורשתי – שחזו את האחדות הרוחנית של בני האדם תחת א-לוהים בעוד דבר ה' יוצא מירושלים – העניקו לאומות העולם את החזון הבא, שאותו הביעו במונחים זהים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״.
כאשר אנו, בני תמותה המאמינים בהשגחה העליונה, נזכרים בדברי הנבואה הקדושים האלה, אין אנו שואלים את עצמנו אם החזון הזה יתגשם ויהפוך למציאות, אלא מתי. אנו זוכרים את העבר, אפילו במאה הזאת, ואנו יודעים. אנו מתבוננים סביבנו ואנו רואים. מיליוני בני אדם מכל האומות מצוידים בכלי נשק. טילים בין יבשתיים הטמונים במעבה האדמה או על קרקע האוקיינוסים מסוגלים להשמיד את המין האנושי ואת כל אשר הקים ובנה.
כוח ההרס ותקוות האדם
דווקא בתקופתנו, ולא בזמנו של אלפרד נובל, רכש המין האנושי את היכולת להשמיד את עצמו ולהחזיר את כדור הארץ לתוהו ובוהו. בנסיבות אלו, האם יכולים אנו והאם צריכים אנו לקיים את אמונתנו בשלום הנצחי שיבוא ביום מן הימים על המין האנושי? כן, אנו צריכים ויכולים. אולי דווקא אותה יכולת להמיט חורבן מוחלט על כוכב הלכת הקטן שלנו – יכולת שהושגה זו הפעם ראשונה בתולדות האנושות – היא שתיעשה ברצון הא-ל ביום מן הימים המקור, הגורם והמניע העיקרי לסילוקם של כל כלי המשחית וההרס מעל פני האדמה, והשלום הסופי, שהדורות הקודמים ייחלו לו והתפללו לבואו, ייעשה נחלת כל העמים. על אף כל הטרגדיות ואכזבות העבר, אסור לנו לעולם לנטוש אותו חזון, את אותו חלום אנושי, את אותה אמונה בלתי מעורערת.
השלום הוא יפי החיים. הוא זריחת השמש. הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה. הוא קידומו של האדם, ניצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה והרבה יותר מזה.
ואולם בדורי, גבירותיי ורבותיי, הייתה תקופה שאי אפשר לתארה במלים. שישה מיליון יהודים – גברים, נשים וילדים – הובלו אל מוות אכזרי ונטבחו בשיטתיות אך ורק משום שנולדו יהודים, וזאת בלב לבה של יבשת מתורבתת. זאת לא הייתה התפרצות פתאומית של אכזריות אנושית, או מוטב לומר אל אנושית, כפי שאירעה מדי פעם בתולדות האנושות. זה היה תהליך שיטתי של הכחדה שנגלה לעיני העולם כולו במשך שש שנים תמימות ויותר. אלו שנגזר גורלם, שכבוד האדם נשלל מהם, שהורעבו, הושפלו, נעקרו ובסופו של דבר הפכו לאפר זעקו לעזרה ולהצלה, אך לשווא. מלבד אי אלה יוצאים מן הכלל מפורסמים ובלתי נשכחים, הם הושארו לבדם מול משמידיהם.
לקום ולהיאבק
בתקופה כזאת, שלא נודעה כמוה מאז נברא האדם, ניתן האות לקום ולהיאבק על כבוד האדם, על המשך הקיום, על החירות, למען כל ערך שנוצר בצלם אנוש שהעניק לו הבורא, למען כל זכות שאין לשלול ממנו ואשר הוא מייצגה וחי למענה. אכן, יש ימים שהמאבק למען מטרה צודקת בעלת ערך עילאי הוא הציווי האנושי העליון שאין נעלה ממנו … רק במילוי הציווי הזה מתחדש מושג השלום. הנך קם, הנך נאבק, הנך מקריב קרבנות להשיג את הסיכוי והתקווה לחיות בשלום ולערוב לו, למענך ולמען בני עמך, למען ילדיך וילדיהם. ועם זאת צריך להכריז ולהודיע, להדגיש ולציין, כי לוחמי החופש שונאים מלחמה.
…
וכעת ברצוני להביע תודה מעומק לבי על הכבוד הגדול שאתם מעניקים לי. ואולם, גבירותיי ורבותיי, לפני שאעשה כן הרשו לי להזכיר לכולנו כי זהו יום שנה חשוב – יום השנה השלושים לקבלת ההכרזה הבינלאומית בדבר זכויות האדם. נזכור תמיד את המלים הנפלאות הכתובות בסעיף 1, המבטא בתמצית את כל ההכרזות בדבר זכויות האדם והאזרח שנכתבו בהיסטוריה. נאמר בו: "כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים בכבודם ובזכויותיהם. הם התברכו בתבונה ובמצפון, ועליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה״.
אנשים ונשים בני חורין ברחבי תבל חייבים לנהל מאבק בלתי פוסק כדי שהערכים האנושיים האלה ייעשו נחלת הכלל ויוגשמו הלכה למעשה. עלינו להודות בצער כי בחלקים שונים בעולם אין המצב כזה לפי שעה. בלעדי הערכים האלה וזכויות האדם, השלום האמיתי שאנו חולמים עליו נתון בסכנה.
…
אני מודה לכם על הכבוד והיקר שחלקתם לי. עם זאת, אין הוא מגיע לי, הוא מגיע לבני עמי, העם העתיק והאומה המתחדשת שחזרה אל ארץ אבותיה מתוך אהבה ונאמנות לאחר אלף ותשע מאות שנה של ייאוש, השפלה וחורבן פיזי מוחלט. הכרה רבת יוקרה זו מגיעה לבני עמי משום שסבלו כה רבות ומשום שאיבדו כה הרבה, משום שהם אוהבי שלום ורוצים בו בכל לבם, לעצמם ולמען שכניהם. בשמם אני מקבל בענווה את הפרס, ובשמם אני מודה לכם מעומק לבי.
'מנחם בגין – ראש הממשלה השישי – מבחר תעודות מפרקי חייו (1992-1913)' בעריכת אריה נאור וארנון למפרום, ארכיון המדינה, תשע"ד, עמ' 399-396
מוזמנים לשתף
