בין מקורות קדומים לתגליות ארכאולוגיות מסתתר סיפורה של משפחה יהודית אחת שתמרנה בין נאמנות לירושלים להשתלבות בתרבות ההלניסטית. מסע בעקבות שושלת יוצאת דופן של הון, שלטון ופוליטיקה חוצת גבולות המעלה את שאלת הזהות היהודית בעולם משתנה

במאה השלישית לפסה"נ היו היחסים בין אלכסנדריה לירושלים על סף משבר. הכוהן הגדול חוניו השני עורר את רוגזו של המלך תלמי השלישי – שליט האימפריה התלמית בשנים 222-246 לפסה"נ – כשסירב לשלם את המס בסך עשרים כיכר כסף. שליח המלך אתניון הגיע במיוחד לירושלים, אך איומיו על חוניו נתקלו בעקשנות. צעיר יהודי ממשפחה מיוחסת מעבר הירדן – יוסף בן טוביה – החליט להתערב:

והיה אחד יוסף, צעיר לימים עדיין, ואף על פי כן יצא שם צדקתו בקרב אנשי ירושלים בגלל הדרת כבודו ותבונתו, והוא נולד לאביו טוביה מאחותו של חוניו הכהן הגדול … בא אל העיר והטיח דברים כלפי חוניו, שאינו נותן דעתו על ביטחונם של בני עירו, אלא רוצה להעמיד את העם בסכנה על ידי חשיכת כסף (מהמלך) (יוסף בן מתתיהו, 'קדמוניות היהודים' בתרגום שליט, ספר יב, 161-160).

יוסף קיבל את פני שליח המלך בכבוד, הרעיף עליו מתנות ואירח אותו ברוחב לב. אתניון התרשם ממנו והזמין אותו לפגוש את המלך במצרים: 

וכשבא יוסף לאלכסנדריה שמע שתלמי הוא במוף ויצא לקראתו ונזדמן לפניו … ותלמי הקדים לו שלום והזמינו לעלות למרכבה, ומשישב פתח (תלמי) בתלונות על מעשיו של חוניו. אמר (לו יוסף): "סלח לו מחמת זקנותו, שהרי בוודאי לא נעלם ממך שזקנים ותינוקות רוח אחת להם. אך מאתנו הצעירים תקבל הכול בלא שמץ של דופי". שמח המלך על חִנו ושנינותו של הצעיר והתחיל לחבבו עוד יותר, כאילו כבר נתנסה בו, עד שקראו לשבת בבית המלך שיהיה (אתו) יום יום בסעודתו (שם, 173-170).

לאחר שכבש את לבו העניק לו המלך זיכיון לגבות את המסים בדרום סוריה וארץ ישראל, ויוסף הפך מגורם מתווך לנציגו הישיר של השלטון התלמיי באזור.

אירוע דרמטי זה פותח צוהר לסיפור של בית טוביה – שושלת יהודית יוצאת דופן שפעלה במרחב הים תיכוני התוסס, שבו הון, כוח ופוליטיקה חצו גבולות, ושבו אליטות מקומיות נדרשו להגדיר מחדש את נאמנותן ואת זהותן. האם בני טוביה שיתפו פעולה עם השלטון הזר וסללו את הדרך להלניזם בירושלים, או שהיו חלק מאליטה יהודית חדשה אשר ראתה את המצב באופן מפוכח וניסתה להשתלב בסביבה?

 

מנהיג האופוזיציה

השם טוביה נזכר בספרי התנ"ך מתקופת שיבת ציון. בספר נחמיה מתואר טוביה העבד העמוני כאחד משלושת המתנגדים המרכזיים למפעל שיקום חומות ירושלים שיזם נחמיה בן חכליה, לצד שני מנהיגים מקומיים – הפחה של פחוות שומרון סנבלט החורוני וגשם הערבי. השלושה גילו כי נחמיה הגיע לירושלים באישורו של המלך הפרסי כדי לבנותה מחדש והדבר לא מצא חן בעיניהם:

וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְּדוֹלָה, אֲשֶׁר בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (נחמיה ב', י').

הם לעגו לנחמיה ולאנשיו על כוונתם לשקם את העיר, וטוביה אף הטיל ספק בחוזקה של החומה:

גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים, אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם (שם, ג', ל"ה).

משמעות הכינוי 'העבד העמוני' אינה בהכרח עבד של ממש. בתקופה הפרסית שימש לעתים הביטוי עבד המלך כתואר רשמי לאיש מנהל בכיר. ייתכן שטוביה היה פקיד אזורי הכפוף לשלטון הפרסי, וייתכן גם שמדובר בכינוי גנאי שנועד להקטין את דמותו בעיני הקוראים ולסמן אותו כמי שמשרת אינטרסים זרים. פרט לכינוי זה לא מופיעים במקרא פרטים נוספים על זהותו של טוביה, על השושלת שממנה הגיע או על עושרו, אך ברור כי אין מדובר באדם שולי. הוא נמנה עם ראשי האופוזיציה האזורית שהתנגדה לשיקום ירושלים, ומשקף מציאות מורכבת של מאבקי כוח בין יהודה לשכנותיה. כבר במפגש הראשון עמו מצטייר טוביה כדמות הניצבת על קו התפר בין עבר הירדן לירושלים, ולעתים גם מתעמתת עם הנהגת העיר.

אזכורים נוספים של טוביה בספר נחמיה מלמדים כי מעמדו ביהודה היה גבוה. היו לו קשרים ענפים עם נכבדי ירושלים, ואף קשרי נישואים עם משפחות יהודיות בעיר:

גַּם  בַּיָּמִים הָהֵם מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת עַל טוֹבִיָּה, וַאֲשֶׁר לְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם. כִּי רַבִּים בִּיהוּדָה בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַח, וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ לָקַח אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה. גַּם טוֹבֹתָיו הָיוּ אֹמְרִים לְפָנַי וּדְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ, אִגְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְיָרְאֵנִי (נחמיה ו', י"ז-י"ט). 

בעת שנחמיה נעדר מירושלים העניק הכוהן הגדול אלישיב לטוביה לשכה במקדש, במקום ששימש קודם לכן לאוצרות הבית. רק לאחר מעשה התברר כי התורה אוסרת את כניסתם של עמונים ומואבים למקדש, ובשובו של נחמיה לעיר גורש טוביה מהלשכה:

בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם, וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱ-לֹוהִים עַד עוֹלָם … וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית אֱ-לוֹהֵינוּ, קָרוֹב לְטוֹבִיָּה. וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר … וּבְכָל זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם, כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאתִי אֶל הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן הַמֶּלֶךְ. וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱ-לוֹהִים. וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה (נחמיה י"ג, א'-ח').

טוביה לא היה דמות שולית אלא חדר אל לב המערכת. הוא היה אמנם מתנגד פוליטי, אך גם בן ברית של חלק מהאליטה הירושלמית.