עת לעמוד למגן – הסופות בנגב

פרץ האלימות שהתפשט באימפריה הרוסית ב-1881 זעזע את הקהילות היהודיות, אך לא כולן נותרו חסרות אונים. לצד ההרס והפחד הופיעו ניצנים של תגובה אקטיבית, כזו ששינתה מן היסוד את דפוסי ההתמודדות עם מציאות של איום מתמשך

הפרעות שפרצו ברוסיה ב-1881 נגד יהודי האימפריה – המכונות הסופות בנגב – סימנו נקודת מפנה בתולדות עם ישראל במזרח אירופה. לראשונה בעת החדשה פרץ גל אלימות המוני אשר הכה את היהודים בתדהמה וניפץ את הציפייה כי המודרנה תמגר את התופעה של תקריות אנטישמיות. זכרן של פרעות אלה אמנם חרות בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית, אך למרות זאת נדמה כי רק מעטים מודעים להיקפן האמיתי. לאורך עשרות שנים התמקד המחקר בנסיבות שהובילו לפרעות ובהשלכותיהן על הקהילות היהודיות בתחום המושב, אך תשומת לב מועטה בלבד הוקדשה לדינמיקה הפנימית שלהן ולדפוסים החוזרים של האלימות. הוזנח במיוחד העיסוק בתגובות המיידיות של היהודים לפוגרומים, בעיקר בתחום ההגנה העצמית. פעילות היהודים משקפת את המהפך התודעתי, החברתי והארגוני שעברו יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 מפסיביות לאקטיביות, ומתפיסה מסורתית של גזרת גורל לאימוץ אתוס של התנגדות. מהפך זה התרחש בד בבד עם התגבשות הזהות הלאומית ועליית הציונות.

 

לבל נפתח פה לשטן

בי"ב באדר ב' תרמ"א (1.3.1881) התנקשו מהפכנים בחייו של קיסר רוסיה הצאר אלכסנדר השני בעת שמרכבתו עברה ברחובות סנט פטרבורג. מתוקף תפקידו שימש הצאר הן כשליט מדיני הן כראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, ונחשב לדמות אב רוחנית ודתית של האימפריה. המתנקשים היו חברי התנועה המחתרתית הסוציאליסטית נרודניה ווליה – רצון העם ברוסית – אשר התנגדה למונרכיה הצארית וראתה באלכסנדר השני את המכשול העיקרי לקידום רפורמות דמוקרטיות וסוציאליסטיות ברוסיה. בנרודניה ווליה היו חברים גם צעירים יהודים שהתאכזבו ממדיניות הממשל כלפי היהודים, ובין חברי התנועה שנאסרו לאחר ההתנקשות בצאר הייתה גם חסיה גלפמן. מאסרה סיפק הן למהפכנים והן לאנשי השלטון עילה לטעון כי היהודים עומדים מאחורי הרצח. מעמדו של הצאר כראש הכנסייה עורר את ההקבלה לרציחתו של ישו – יהודי האימפריה הרוסית רצחו כביכול את מנהיגה הדתי. במלאות יובל לפוגרום תיאר ברוך שווארץ את האווירה המתוחה בעיירתו בלטה:

משנכנס אדר מיעטו בשמחה … פקחו עיניים, אוזניים, נחיריים, לראות, לשמוע ולהריח … נזהרו והזהירו נמרצות למגדול ועד קטון לבלתי התגרות אף בגוי קטן, בין במקח וממכר, בין במלאכה ועבודה, לבל נפתח פה לשטן חלילה, ויצאה קטטה ותקלה לכל העיר (ברוך שווארץ, "הפוגרום הראשון בעיר בלטה", 'הארץ', ה' באב תרצ"ב, 7.8.1932, עמ' 3).

על אף זהירותם של היהודים, כעבור שבועות אחדים עם בוא חג הפסחא – שבוע לאחר חג הפסח – שטף גל פוגרומים את הקהילות היהודיות במחוזות הדרום מערביים של האימפריה הרוסית, כיום באוקראינה. לפי ההערכות נרצחו במהלך הפרעות בין ארבעים לחמישים יהודים, כמאתיים אלף נפצעו או נשדדו ועשרים אלף איבדו את ביתם. מאות קהילות יהודיות הותקפו, נשים נאנסו, אלפי בתים וחנויות יהודיים נבזזו, והחברה היהודית נותרה להתמודד עם טראומה ועם אכזבה עמוקה ממדינתם.

הפוגרומים תועדו רק באופן חלקי. מהמקורות עולה כי בכעשרים עיירות התארגנו יהודים להגנה עצמית, ובהן קייב, קובל, ורשה, מינסק, וילנה וקובנה. אין בידינו מידע מדויק באשר למספר היהודים שהשתתפו בהגנה, אך ידוע שהיו מקומות שבהם לחמו עשרות, ובאחרים מאות ואף אלפים. ייתכן כמובן שהיו התארגנויות שלא תועדו או שתיעודם טרם התגלה.

הפרעות היו פתאומיות ולא צפויות, ולקהילות המופתעות נותר רק זמן מועט להיערך להתנגדות. התאגדות פוליטית הייתה אסורה אז ברוסיה, ולא היו גופים שיסייעו ליהודים להתארגן. רק יהודים מעטים החזיקו נשק חם, והניסיון הצבאי שלהם בתקופה זו היה דל. הצלחתם של היהודים להקים למרות כל המכשולים כוחות להגנה עצמית בכעשרים יישובים נחשבת להישג יוצא דופן, בפרט לאור העובדה שהמשתתפים ידעו שהם עשויים להיתפס ולהיאסר. 

 

 

יהודים חמושים באלות

המקורות הראשוניים העוסקים בזהות המגִנים ובאופי התארגנותם דלים יחסית, שכן ההגנה העצמית אורגנה על ידי פועלים ובעלי מלאכה חסרי השכלה ברובם שלא תיעדו את פעילותם, ודוחות המשטרה והעיתונות המקומית היו נתונים לפיקוח המדינה וכפופים לצנזורה כבדה ועל כן לא שיקפו את המצב כהווייתו. הדוחות הרשמיים של השלטונות הרוסיים נטו להטיל את האחריות להצתת האלימות על היהודים, גם במקומות שבהם לא הייתה הגנה עצמית יהודית, והשלטונות אף סיכלו באופן פעיל ניסיונות התנגדות. היהודים היו מוגבלים באפשרויות ההתרעה מראש, בתיאום בין האנשים ובהיערכות להגנה, וכאמור, רק מעטים תיעדו את המתרחש בזמן אמת או כעבור זמן.

יש בידינו תיעוד על מה שהתרחש בברדיצ'ב, באודסה ובבלטה. בברדיצ'ב הייתה אחת הקהילות הגדולות באימפריה הרוסית והיו בה עשרות אלפי חברים. מעריכים כי קרוב לתשעים אחוז מכלל אוכלוסיית העיר היו יהודים. כשהגיעו לעיר שמועות על הפרעות המתקרבות נראה כי אלפי יהודים גויסו להגנה. שוטר רוסי הותיר תיאור נדיר של המשמר האזרחי שהוקם:

המאורעות האחרונים … הטילו על תושבי העיר ברדיצ'ב, שרובם ככולם יהודים, אימה ובהלה. כל לילה ולילה מתכנסים המוני יהודים, כמה אלפים איש, מבוגרים וילדים, מזוינים באלות ודקרים. המון זה מתרוצץ מרחוב לרחוב, ומקרה כלשהו מספיק כדי להביאו לידי התרגשות איומה ('ספר הגבורה – אנתולוגיה היסטורית-ספרותית' בעריכת ישראל היילפרין, חלק ב', עמ' 62-61).

העדות מברדיצ'ב מציגה מחזה בלתי רגיל – אלפי יהודים חמושים המסיירים ברחובות בתקופה ובמקום שבהם יהודים נתפסו כחסרי ישע. בסופו של דבר הפורעים לא הגיעו לברדיצ'ב באותה שנה. אמנם אין בידינו הוכחה ברורה לקשר סיבתי בין ההיערכות היהודית להימנעות מהתקפה, אך העיתוי והנסיבות מרמזים כי הפורעים הורתעו והעדיפו לפנות למקומות אחרים. בניגוד ליחידות ההגנה היהודית, נוכחותם של חיילים רוסים לא מנעה פרעות בקהילות, שכן לעתים קרובות החיילים עמדו מנגד, ובמקרים חריגים אף הצטרפו לפורעים.

 

כך להמשיך אי אפשר

בעיר הנמל הקוסמופוליטית והתוססת אודסה התגוררו אז למעלה מחמישים אלף יהודים. בשונה מקהילות יהודיות אחרות, יהודי אודסה חוו שלושה פוגרומים קודמים – ב-1821, ב-1859 וב-1871. בפוגרום האחרון שבהם נהרגו שישה יהודים, תריסר נפצעו, נשים נאנסו ורכוש בשווי מיליון וחצי רובלים נבזז או הושמד. היהודים היו מודעים לסכנות שבתקריות אנטישמיות, וכשהאלימות פרצה שוב באייר תרמ"א (1881), במלאות עשור לפוגרום הקודם, רמת המוכנות שלהם הייתה גבוהה יותר. הוקמה פלוגת הגנה עצמית ובראשה עמדו שני סטודנטים צעירים מאוניברסיטת אודסה – מרדכי בן-עמי (רבינוביץ'), יליד 1854, לימים סופר ופובליציסט, חובב ציון ונציג בקונגרס הציוני הראשון, ומרדכי זאב (ולדימיר) חבקין, יליד 1856, לימים בקטריולוג ואימונולוג שנודע בעבודתו החלוצית בפיתוח חיסונים נגד כולרה ודבר. בזיכרונותיו סיפר בן-עמי על ההחלטה לארגן פלוגת הגנה:

והנה כאשר החלה הציפייה לפרעות החלטנו שנינו לעשות מעשה רציני. מאוד הרגיז אותנו הדבר שההמונים היהודים האומללים עזובים לנפשם, מופקרים לשרירות לבם של כוחות פרועים. בשום מקום אף ניסיון כלשהו להתגוננות! כך להמשיך אי אפשר – החלטנו בהתלהבות נעורים – יש לעשות משהו. אסור ללכת כצאן לטבח, להסגיר עצמנו בידי ההמון המשתולל. צריך לעמוד למגן להמון העם האחוז פחד, לרומם את רוחו ולעוררו להתנגדות בכוח (שם, עמ' 65).

על האספה הראשונה של חברי קבוצת ההגנה באודסה סיפר בן-עמי:

סוף סוף סידרנו את אספתנו הראשונה, שהשתתפו בה כשלושים איש … כל אחד דיבר בתום ובהתלהבות. כולנו היינו נרגשים מן הפורענות התלויה על ראשינו, טרודים בשאלה: מה לעשות להגנת העלובים מפני החורבן? יש שראו צורך בהגנה, גם כדי לתת לקח לפורעים הפרועים, למען ידעו כי הבא להרוג ולשדוד את היהודים עתיד לבוא על עונשו (שם, עמ' 67).

הקבוצה גדלה במהירות, והיו בה למעלה ממאה משתתפים, אך רק לכ-15 מתוכם היה נשק חם. הוחלט לגייס לוחמים בבתי הכנסת של פשוטי העם, ולהתמקד בקצבים ובעגלונים שהיו ידועים בכוחם הפיזי.

 

 

עיניים נשואות בתקווה

ראשי קבוצת ההגנה באודסה הגו תכנית פעולה לקראת הפרעות, חילקו את העיר למקטעים ומינו מנהיגים אזוריים:

החלטנו להתפרד לקבוצות ולעבור, לפי האפשר, את כל העיר ואת פרבריה, מצד אחד כדי להרגיע במקצת את המוני העם הנבוכים והמבוהלים, ומצד שני כדי להכינם לכך שיגנו על עצמם ויהדפו את האויב במלוא כוחם … בכל מקום, בלי יוצא מן הכלל, היו מקבלים את פנינו באמון ללא גבול שנגע עד הלב, ולפעמים בהתרגשות רבה ובדמעות, והיה כאילו הוקל להם בבואנו. מצד אחד נגע דבר זה מאוד ללבי, אך מצד שני גרם לי ייסורים מרובים, כי חששתי מפני התקוות המופלגות שהם תולים בנו (שם, עמ' 70-69).

דבריו של בן-עמי חושפים את חששו כי לא יעמדו בציפיות הגבוהות, ואת הלך הרוח של יהודי העיר. 

לא הכול התנהל כמתוכנן. סצנה אחת ממחישה את הממד הקומי והנוגע ללב של תהליך הגיוס וההתארגנות. חבקין הגיע לבית הכנסת של הקצבים באודסה, עלה לבימה והחל לדבר בפני הציבור. כיוון שלא שלט ביידיש המתפללים בקושי הבינו את דבריו. הגבאי חשב כי הוא סוציאליסט רוסי שהגיע כדי להתסיס ולהסית נגד השלטונות, ורצה להזעיק את המשטרה. חבקין נמלט משם, וכשסיפר לבן-עמי את שאירע הוא מיהר לבית הכנסת:

כאשר באתי לשם עוד לא שככה סערת הרוחות. קפצתי על הבימה וראשית כל התחלתי לנזוף בגבאי … אז נהר כל העם אל הבימה, הקיפו אותי במעגל צפוף כדי להיטיב ולשמוע את אשר אגיד להם. והנה אלו מאות העיניים שהיו נשואות אליי בחרדה ובתקווה הסעירו כל כך את רוחי, עד שדמעות פרצו ועלו בעיניי. כל היהודים הללו היו בעיניי כאותם הילדים העזובים וחסרי הישע העומדים צפופים ופורסים כפיהם אליך (שם, עמ' 71).

כאשר פרץ הפוגרום באודסה יצאו היהודים להגן על עצמם עם גרזנים, סכינים ואקדחים בודדים. חלק מהאזורים ניצלו, ובמקומות אחרים הצליחה ההגנה למזער את הנזקים ואיש לא נהרג. בסך הכול נפצעו 417, מתוכם 273 יהודים. באודסה היו קרוב לאלף דוכני שוק, וכמאתיים מהם ניזוקו. 1,581 איש נעצרו, בהם מאתיים יהודים, חלקם מקבוצת ההגנה העצמית וחבקין בראשם.

ההגנה העצמית באודסה הייתה אבן דרך בהיסטוריה של יהודי רוסיה. היה זה מקרה ייחודי שבו הייתה הגנה רחבת היקף, מתואמת ומתוכננת מראש, שאיגדה יחד יהודים בני מעמדות שונים. בהשראת קבוצה זו הוקמו בעיר יחידות הגנה עצמית לקראת הפרעות שהתחוללו ב-1903, ב-1905 וב-1917, פרעות שהיו מהגדולות באימפריה הרוסית באותה תקופה.

 

שופרות בר כוכבא 

הגנה עצמית הוקמה גם בעיירה הקטנה בלטה, הממוקמת על תוואי מסילת הרכבת בין קייב לאודסה. ב-1881 מנתה אוכלוסייתה כעשרים אלף נפש, והיהודים היוו כשני שלישים ממנה. לקראת הפרעות התארגן בבלטה משמר לילה, ויש הסבורים כי היו בו כ-300 חברים יהודים. בסופו של דבר הפרעות לא הגיעו אז לבלטה. כעבור שנה, בפסח תרמ"ב (1882), פרצו בעיירה תקריות אלימות והיהודים התגייסו בשנית:

אגב התארגנו בחשאי חשאים רוב בעלי זרוע וכל חוגר חגורה, דהיינו אברכים ומשרתי חנויות, סבלים ועגלונים ושוליים רבים למיניהם, גיבורי בלטה חד ואחד; התאגדו במראית חגיגה הגונה והזדיינו במקלות ובדקרים להדוף את המתנפלים. גדודי בר כוכבא! כאילו הם הם האחראים לקיום העיר … מובן כי כל ההכנות האלה עודדו ורוממו את רוח החברה המגונה עד כדי התנדבות (ברוך שווארץ, "הפוגרום הראשון בעיר בלטה", 'הארץ', ה' באב תרצ"ב, 7.8.1932, עמ' 3).

מהתיאור עולה כי לא היה מדובר רק בהיערכות טכנית, אלא באירוע אשר חולל התרגשות של ממש בקרב המתנדבים – סוחרים, בעלי מלאכה ותלמידי ישיבה מכל שכבות החברה – והביא להתרוממות רוח בקרב הקהילה כולה. שווארץ כינה את ההתארגנות גדודי בר כוכבא, דימוי המדגיש כי האירוע נחווה כשחזור סמלי של מרד בר כוכבא, וכמהלך של גבורה יהודית וגאווה לאומית. מגִני בלטה השתמשו בשופרות כאמצעי תקשורת שאפשר תיאום ביניהם, וגם לצורך הרתעת הפורעים מבלי להיחשף לשלטונות הרוסיים. בשביעי של פסח, שהיה גם היום השני של חג הפסחא, כיתרו איכרי הסביבה את בלטה וחיכו לפקודה להתנפל עליה. המגִנים החלו לתקוע בשופרות:

כרגע העבירו אחינו שופר תרועה, וכל חיל ההגנה שתו אל המחנה בצהלה ורעש, ומגמת פניהם להסתער על הגויים האלה; ואחריהם יצאה חוצץ כמעט כל בלטה הצעירה והאבירה חמושת מקלות ומגרפות. לא פיללו הקוזאקאים [איכרי הכפר קוזאצק] כנראה לקבלת פנים זאת, רעדה אחזתם, לכן הפכו עורף וינוסו (שם).

למרבה הצער ההצלחה הייתה זמנית. הפורעים חזרו בגיבוי המשטרה הרוסית, והיא פיזרה את המגִנים היהודים בכוח. הפוגרום לוּוה באלימות קשה, כשההמון הוסת בטענה שהיהודים מתכוונים כביכול להרוס את הכנסייה. לדברי החוקר ארקדי זלצר 12 יהודים נרצחו, היו כעשרים מקרי אונס, למעלה ממאתיים נפצעו וקרוב לאלף בתים יהודיים נהרסו. אמצעי הלחימה ששימשו את היהודים להגנה הוחרמו על ידי המשטרה, מאות נעצרו ואחדים אף הועמדו לדין בשל ניסיונם להגן על עצמם.

 

אוטואמנציפציה בפעולה

יחידות ההגנה העצמית שקמו בעקבות הסופות בנגב מסמנות תפנית באופן פעולתן של הקהילות היהודיות. במקום הימנעות, הסתמכות על גורמים חיצוניים והתייחסות לאלימות כגזרה משמים, התגבשו דפוסים של יוזמה, התארגנות קהילתית וחיפוש פתרונות נקודתיים. התכנסויות לאמירת סליחות בצומות שנקבעו בקייב ובסנט פטרבורג בתגובה לפרעות נוצלו גם לדיון ציבורי בסוגיות הגירה, עלייה לארץ ישראל ועתידה של יהדות רוסיה.

לאחר שהתברר עומקה של האנטישמיות הרוסית פנו משכילים יהודים למעורבות פוליטית ומשפטית להשגת אמנציפציה – שוויון זכויות. העיתונות היהודית המתפתחת הבליטה את השיח על מסוגלות עצמית וכבוד לאומי, ופרסמה מאמרי ביקורת עצמית חריפים. בשל מגבלות הצנזורה פורסם 'אוטואמנציפציה!' – חיבורו הידוע והמשפיע ביותר של יהודה לייב פינסקר – דווקא מחוץ לגבולות האימפריה הרוסית. פינסקר, רופא יליד אודסה, כתב את החיבור, שמשמעותו שחרור עצמי, בעקבות הסופות בנגב, והוא פורסם בגרמנית ב-1882. תפיסתו המהפכנית קבעה כי על היהודים ליטול את גורלם בידיהם. פינסקר זיהה את הפסיביות היהודית כשורש הבעיה: 

כשמכים, שודדים, עושקים ומנבלים אותנו, אין אנו מעזים להגן על עצמנו, ורע עוד מזה – כמעט אנו רואים מנהגו של עולם בכך (י.ל. פינסקר, 'אַבְטוֹאֵימַנְצִיפַּצְיָא – קול קורא אל בני עמו', הוצאת דביר, עמ' 13).

חברי ההגנה העצמית היו חדורי רצון לשפר את מצב היהודים וליטול אחריות לאומית. פעילותם הייתה הביטוי המעשי לקריאתו של פינסקר לאמנציפציה.

זמן לא רב לאחר הפוגרומים צמחו ארגונים התנדבותיים שהעידו על שינוי מבני ופסיכולוגי עמוק בחיים היהודיים. ארגון אורט העולמי, שהוקם ב-1880 בסנט פטרבורג במטרה להקנות חינוך לנוער יהודי, הרחיב את פעילותו והציע הכשרות מקצועיות שיקדמו עצמאות כלכלית; תנועת עם עולם שקמה ב-1881 עודדה הגירה לארצות הברית; תנועת ביל״ו שקמה כעבור שנה קראה להתיישבות בארץ ישראל; ותנועת חובבי ציון מיסדה את פעילותה ב-1884 ואיחדה עשרות אגודות ציוניות לרשת אחת שמנתה כעבור שש שנים כ-130 אגודות. ארגונים אלה, שהתאפיינו בתודעה לאומית יהודית, הניחו את התשתית הארגונית והאידאולוגית שאפשרה את צמיחתן של תנועות פוליטיות ושל מסגרות הגנה עצמית מסודרות יותר.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 הייתה ההגנה העצמית מצומצמת ומקומית. קמו כעשרים קבוצות, שבכל אחת מהן היו מאות חברים או אלפים בודדים, והם היו חמושים בעיקר באלות. המשאבים היו דלים, אך למרות זאת הם הצליחו להשיב מלחמה. הם נערכו למתקפות, הקימו משמרות לילה וסירבו לעמוד מנגד. נראה כי בתקופה זו נשענה ההתנגדות על גב קהילתי רחב, ונטלו בה חלק תלמידי ישיבה, סטודנטים, פועלים ובעלי מלאכה. יחידות ההגנה הצנועות הללו הניחו את היסודות של ההגנה העצמית, והכינו את הקרקע להתרחבותה בשנים הבאות.