בשדה תעופה זר בלב אפריקה התפתח משבר שהעמיד את ישראל בפני מבחן חסר תקדים. תוך ימים אחדים נאלצה הנהגת המדינה לקבל החלטות בתנאי אי ודאות קיצוניים. מה שהתרחש בפועל הפך לאחד המבצעים הנועזים בתולדותיה

במוזאון גולני הממוקם ליד מחלף גולני מוצגים פריטים רבים מההיסטוריה המפוארת של חטיבה 1. פריט אחד בולט בייחודו – קופסת זכוכית ובתוכה דגם של שדה התעופה באנטבה. הכיתוב 'מבצע יונתן' לא משאיר מקום לספק. מה עושה זירת מבצע באוגנדה בלב המוזאון של חטיבת החי"ר החומה? במלאות יובל למבצע יונתן – מבצע החילוץ הנועז שהתרחש במרחק אלפי קילומטרים ממדינת ישראל – מן הראוי לשוב להשתלשלות האירועים, להתבונן במבנה הכוחות שנשלחו למשימה, ולבחון את המאמץ המודיעיני שאִפשר את הצלחתה.

 

כרונולוגיה של משבר

בבוקר יום ראשון, כ"ט בסיון תשל"ו (27.6.1976), המריאה טיסה 139 של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס מנמל התעופה בן-גוריון בדרכה לפריז. המטוס עצר לחניית ביניים בנמל התעופה באתונה שביוון, שם ירדו ממנו 38 נוסעים ו-56 אחרים עלו במקומם, ובהם ארבעה מחבלים – גבר ואישה גרמנים ושני גברים פלשתינים. באותה עת היו על המטוס כ-260 נוסעים ואנשי צוות. זמן קצר לאחר ההמראה מאתונה השתלטו הארבעה על המטוס בעזרת רובים ורימונים שהבריחו אִתם. הם פרצו לתא הטייס ואילצו את הטייסים לשנות את נתיב הטיסה לכיוון אפריקה. אחר כך הם כרזו לנוסעים כי המטוס נחטף וכי שמו החדש הוא חיפה. קשר הרדיו של המטוס נותק, וכשהבינו בישראל כי יש סיכוי שהמטוס נחטף הוקפצו כוחות מפיקוד מרכז לנתב"ג כדי להיערך לאפשרות שהוא ישוב לארץ.

המטוס נחת בשדה התעופה של בנגאזי שבלוב, ואז התברר בוודאות שהוא אכן נחטף. שליט לוב מועמר קדאפי סירב לאפשר למטוס להישאר בלוב, אך סיפק לחוטפים דלק, מים ומזון להמשך הנסיעה. במהלך שבע השעות שבהן שהה המטוס בבנגאזי יצר שגריר צרפת בלוב קשר ראשוני עם החוטפים במטרה לברר את התנאים לשחרור המטוס. שם גם התרחש אירוע שבהמשך התברר כבעל חשיבות רבה. פטרישיה מרטל, נוסעת ישראלית בעלת אזרחות בריטית ואחות במקצועה, פצעה עצמה עד זוב דם וסיפרה לחוטפים שהיא עוברת הפלה. הם אישרו לה לרדת מהמטוס, מבלי שידעו כי מדובר בתושבת ישראל. אמבולנס העביר אותה לבית החולים בבנגאזי וזמן לא רב אחר כך היא טסה ללונדון עם דרכונה הבריטי. בשעות הערב המריא המטוס החטוף ונחת ב-3:15 לפנות בוקר בנמל התעופה הבינלאומי של אנטבה שבאוגנדה. 

הבחירה באוגנדה לא הייתה מקרית. אידי אמין, דיקטטור צבאי ונשיאה של אוגנדה, תמך בגלוי בחוטפים ושיתף עמם פעולה. חייליו נשלחו לאבטח את בני הערובה עם נחיתתם, ושלושה מחבלים מהחזית העממית הובאו לנמל התעופה באנטבה במטוסו הפרטי והצטרפו לחוטפים. אמין אף אפשר למחבלים לשכן את בני הערובה במבנה בית הנתיבות הישן של שדה התעופה שלא היה בשימוש.

החוטפים הפלשתינים השתייכו לארגון הטרור 'החזית העממית לשחרור פלשתין – מבצעים חיצוניים' שהקים ודיע חדאד ב-1973, לאחר שפרש מארגון הטרור 'החזית העממית לשחרור פלשתין' שייסד עם ג'ורג' חבש ב-1967. הארגון החדש, כפי שמרמז שמו, התמחה בפעולות טרור בינלאומיות. חוטפי המטוס הגרמנים היו חברים בארגון הטרור האנרכיסטי 'תאי המהפכה' שהוציא לפועל פיגועים בגרמניה המערבית נגד מוסדות הממשלה ונגד כוחות אמריקאיים שפעלו בגרמניה.

ביום שלישי, היום השלישי לחטיפת המטוס, הציגו המחבלים את דרישותיהם לשחרור בני הערובה – שחרור 53 מחבלים שהוחזקו בחמש מדינות שונות. ארבעים מתוכם היו כלואים בישראל, שישה בגרמניה המערבית, חמישה בקניה, אחד בצרפת ואחד בשוויץ. תמורת שחרור המטוס דרשו המחבלים מממשלת צרפת חמישה מיליון דולר. הם הודיעו כי אם דרישותיהם לא ימולאו עד יום חמישי בשעה 14:00 הם יוציאו להורג שני בני ערובה בכל שעה. המשא ומתן עם המחבלים נוהל על ידי שליח של ממשלת צרפת, מדינה שהמטוס והצוות היו שייכים לה. שגריר סומליה באוגנדה שימש כמתווך מטעם החוטפים.

באותו יום הופרדו 105 הנוסעים הישראלים והיהודים משאר בני הערובה באירוע שתואר על ידי חלקם כסלקציה, והועברו לחדר אחר. הנוסעים האחרים שוחררו בשתי פעימות ביומיים הבאים. הקברניט מישל בקוס וצוות המטוס הצרפתי בחרו להישאר עם החטופים הישראלים מתוך תחושת אחריות לשלומם.