נקודת הפתיחה של קרב אל עלמיין הזכירה מאוד את מלחמת העולם הראשונה: 'שועל המדבר' ארווין רומל בנה קו ביצורים אימתני וקיווה כי הבריטים יתרסקו מולו. אולם בזכות תכנון מחוכם, מודיעין טוב, יתרון משמעותי בכמות החיילים והציוד ובעיקר נחישות רבה הצליחו לוחמיו של הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי לפצח את המערך הגרמני

דעה מקובלת תולה את הקטל ההמוני במלחמת העולם הראשונה בטיפשותם של גנרלים שלא הבינו את חשיבות הטכנולוגיה והתעקשו לשלוח את חייליהם להסתערות נחושת מצח בנוסח ימי נפוליאון.

למעשה, לא מדובר בטיפשות אלא בעובדה שכל צבאות אירופה תכננו מלחמת תמרון קצרה שהבקעות מהירות ואיגופים רחבים יכריעו את גורלה. אולם כאשר נכשלה התכנית הגרמנית נמתחה החזית מהים הצפוני עד להרי שוויץ ולאף אחד מהצדדים לא הייתה אפשרות לאגף את יריבו. כל הסתערות הייתה חזיתית, וכך התפתחה מלחמת חפירות.

קרב אל עלמיין היה מקרה חריג של מצב כזה בדיוק שהתרחש במלחמת העולם השנייה. כוחות הציר – והגנרל הגרמני ארווין רומל בראשם – נערכו מול בעלות הברית שהובלו על ידי הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי, בחזית ברוחב 65 ק"מ בלבד אשר לא היה ניתן לאגף משום כיוון. מצפון היה הים התיכון ומדרום שקע קטרה, ים קדמוני עתיק ויבש שהתאפיין במלֵחות, בחול דק ובצוקים תלולים והיה בלתי עביר לכלי רכב כבדים ולכוחות גדולים.

כתוצאה מכך, הגם שאמצעי הלחימה השתכללו מאז מלחמת העולם הראשונה, אופי ההיערכות ללחימה הזכיר אותה במידה רבה: מערכים של חיילים רגלים, ביצורים מסיביים, גדרות תיל ושדות מוקשים (חידוש שלא היה במלחמה הקודמת).

 

לא כוחות

התבצרות הייתה הסיכוי הטוב ביותר של רומל. לחימה בתנועה הצריכה דלק ותחמושת רבים ובה העדיפות החומרית של בעלות הברית הייתה באה לידי ביטוי, ואילו במערכים מוגנים יכלו כוחות הציר המחופרים לפגוע קשות בכוחות בעלות הברית.

בהתאם לכך בנה רומל מערך הגנה בעומק של 10-15 ק"מ בשלושה מרחבים עוקבים. בשני המרחבים הראשונים שכנו החיילים בטח במערכים מבוצרים וממוקשים שש אוגדות רגלים, חטיבת צנחנים ותותחים נגד טנקים, ובמרחב האחורי פרס רומל את העתודה – ארבע אוגדות משוריינות, מהן שתיים איטלקיות. שתי אוגדות רגלים נוספות אבטחו את כביש החוף, נתיב הנסיגה האפשרי.

המערך הראשון היה מערך אבטחה שנועד לעכב את האויב אך לא בהכרח לבולמו, ולפניו ומאחוריו פרסו כוחות הציר שדות מוקשים כדי לשבש את תנועת בעלות הברית במקרה של פריצת שדות המוקשים הקדמיים. בשל מחסור במוקשים הניחו כוחות הציר מוקשי דמה רבים בתקווה שהבריטים ייאלצו לבזבז זמן רב על פירוקם, בעוד כוחות הציר שהיו מצוידים במפות של שדות המוקשים יוכלו לתמרן ולהסתער היישר דרך השדות של מוקשי הדמה.

שדות המוקשים הגרמניים והאיטלקיים כללו כ-442 אלף מוקשים נגד טנקים, אולם עקב מחסור באספקה היו רק 14 אלף מוקשים נגד אדם. בהשוואה למלחמת העולם הראשונה הופנתה גם הרבה פחות אש נגד הרגלים והרבה יותר אש נגד הטנקים. כתוצאה מכך הייתה נקודת תורפה במערך ההגנה הגרמני נגד הסתערויות של רגלים מצד אחד, ומכשול רציני בפני טנקים מצד שני. מפלסי בעלות הברית נדרשו לפרוץ שדות מוקשים שהשתרעו על קילומטרים רבים כדי לאפשר תנועת שריון לעורף האויב הגרמני. למזלם, לפחות גדרות התיל לא היו צפופות כפי שהיה במלחמת העולם הראשונה.

יחסי הכוחות היו לטובת בעלות הברית. לרשותם עמדו כ-900 טנקים כשירים לקרב ועוד כ-300 טנקים במחסנים או בתיקונים, לעומת כ-485 טנקים גרמניים ואיטלקיים; 908 תותחי שדה לעומת 475 לכוחות הציר; 1,403 תותחים נגד טנקים לעומת 744 גרמניים; ולפחות 530 מטוסים שמישים בראשית המתקפה, לעומת 350 מטוסים גרמניים ואיטלקיים. כמות החיילים הייתה מאוזנת מעט יותר: בקו החזית היו לבריטים ולבני בריתם כשישים אלף חיילים לעומת כ-45 אלף חיילים גרמנים ואיטלקים.

בנוסף ליתרון המובן מאליו של הגרמנים שהסתתרו והתבצרו בעוד הצד השני היה חשוף בהתקדמותו, היה בידיהם גם תותח 88 מ"מ אימתני, תותח כבד נגד מטוסים שהתגלה כיעיל להפליא נגד טנקים ויכול היה לפגוע בטנקים הבריטים עוד לפני שהגיעו לטווח היעיל של תותחיהם. הגרמנים הצטיינו גם בשיתוף הפעולה בין התותחנים לבין חיילי השריון והרגלים.

לבריטים היה יתרון בכמויות הציוד והחיילים. הלוחמים הבריטים ובני בריתם גם היו מאומנים ומצוידים טוב בהרבה מהחיילים האיטלקים שהיוו כמחצית מכוחותיו של רומל. בנוסף, הבריטים פיצחו את צופן הקשר הגרמני והדבר אפשר להם לקבל מידע כמעט מלא על ההיערכות הגרמנית, וכך ידעו מראש על רוב תכניותיו של רומל. רומל אמנם לא תמיד דיווח מה הוא מתכוון לעשות ולא תמיד פעל בהתאם לנהלים ולשדרים, אך למרות זאת פיצוח הצופן הגרמני הקנה לבריטים יתרון משמעותי. לגרמנים לא הייתה יכולת שכזו. לחוסר מזלו של רומל, יחידת ההאזנה 621 שבפיקודו, אשר הצליחה לפצח את הצופן הבריטי ואפשרה לו לדעת במדויק היכן נמצאים הבריטים ומה הם מתכננים, נפלה כולה בשבי הבריטי ביוני 1942. לרשותו הייתה אמנם גם יחידת האזנה איטלקית, שאף היא הצליחה לזהות מראש את ההכנות הבריטיות למתקפה באל עלמיין, אולם הגרמנים זלזלו בבעלי בריתם האיטלקים – לעתים בצדק – ולפיכך לא ייחסו לדיווחיהם חשיבות רבה.