זה עשרות שנים ש"אסיף" מלווה את ימי הסתיו בישראל. מאחורי השיר המוכר מסתתר סיפורו של איתמר פרת – משורר שכמעט אינו מוכר לציבור – שכתב אותו בעיצומם של ימי אבל אישיים מבלי לשער שיהפוך לנחלת הכלל

 

בכל שנה, כאשר חום הקיץ המהביל מפנה את מקומו לרוחות הסתיו, כשהעצים מתחילים להשיר את עליהם וכשריחות של שנה חדשה ממלאים את האוויר, חוזר ומתנגן בתכניות הרדיו השיר "אסיף". בתרבות הישראלית עבר השיר בשני נתיבים שונים, כמעט מנוגדים. הוא השתלב בטבעיות בתרבות הקיבוצית ובטקסיה החקלאיים כאחד מהשירים המזוהים עם חג האסיף, והפך לחלק מהפולקלור העונתי, ובמקביל אומץ כשיר זיכרון לאומי המופיע דרך קבע ברשימות ההשמעה של יום הזיכרון ובטקסי התייחדות עם חללי צה"ל.

 

איש האדמה והמלים

נעמי שמר העניקה לשיר את לחנו היפה והנוגה והביאה אותו לתודעת הציבור, אך מחבר המלים איתמר פרת אינו מוכר בציבוריות הישראלית. פרת נולד ב-1933 באמסטרדם, ועלה ארצה עם משפחתו בסוף 1939, חודשים אחדים לפני שגרמניה הנאצית כבשה את הולנד. הוא למד גאולוגיה, ועבד שנים במכון הגאולוגי לישראל. בנוסף לכך עסק בהדרכת טיולים והקדיש את עתותיו גם לכתיבה, לתרגום ולעריכה.

לפני כשנה, בקיץ 2025, נפטר פרת בגיל 92. בדברי פרֵדה שכתב בנו אילון תוארו שתי אהבותיו המיוחדות של אביו – אהבתו לאדמה ואהבתו למלים:

הוא הכיר את האדמה לא רק דרך מקצועו, אלא גם דרך הלב. הוא באמת אהב את הארץ. את ההרים, את הגאולוגיה, את התרבות, את ההיסטוריה מהתקופה המקראית ועד לימינו. אבל אבא לא היה רק חוקר ואוהב תרבות – הוא היה גם, ואולי בעיקר, איש של מלים. מגיל צעיר כתב להנאתו. שם, בעולם הזה, הוא מצא את עצמו והיה נפש חופשייה. המפורסם בשיריו הוא "אסיף", שהולחן לפני חמישים שנה כמעט על ידי נעמי שמר הגדולה והפך עם השנים לנכס צאן ברזל בשירה הישראלית (מתוך פוסט בפייסבוק שכתב אילון פרת לאחר מות אביו, 7.8.25).

דבריו של אילון פרת מאירים יסוד שניכר כבר בקריאה ראשונה של "אסיף": לאדמה יש תפקיד מהותי ובעל משמעות עמוקה בחייו של כותב השיר. היא משמשת לכל אורכו כדימוי רב מבע למעשי האדם בעולם, לזיכרונותיו ולרישומים שהותירו חייו:

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵׂאת

אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

היבול, הפריחה, הפרי והבר, הגבעול והשיבולת – משמשים כולם כמשלים לפעולות האדם בעולם המצוּוה בשיר – אסוף!

ניכר שהשיר נכתב על ידי אדם שחי בקרבה לאדמה והכיר אותה באופן בלתי אמצעי. הוא הכיר בכוחה של האדמה להניב פרי, אך גם היה מודע עד כאב לעובדה שלאחר הקציר לא נותר לה מה לתת:

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּׁלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

דימוי זה מציג את מחזוריות הטבע במקביל לסופיותם של החיים.

 

שיר קינה אישי

הסיפור שמאחורי כתיבת "אסיף" מוכיח כי לא בכדי הוא הפך לשיר קינה וזיכרון. הוא נכתב לזכרה של תרצה (תיתה) רבינוביץ', אחותו הצעירה של פרת, שהייתה חברת קיבוץ חצרים ואם לחמישה. תרצה נהגה לצאת מדי בוקר לרכוב על אופניים, ובערב חג הסוכות תשל"ז (1976) פגעה בה מאחור מכונית צבאית כשרכבה על הכביש בין חצרים לבאר שבע והיא נהרגה. תרצה הייתה כבת ארבעים במותה, ופרת כתב את "אסיף" בעיצומם של ימי האבל.

הבחירה בשם השיר לא הייתה מקרית. חג הסוכות ידוע גם כחג האסיף, אך המלה "אסיף" יכולה להתפרש גם במשמעות של מוות – איסוף חייו של אדם אל קצם. פרת כרך את תחושת החג המרוממת עם כאב האובדן במלה אחת, ושיקף בכך את כפל הפנים של השיר. הפיצול בין אווירת החג לאווירת האבל לא נולד אפוא רק בתודעת הציבור, אלא היה טמון בשיר כבר מראשיתו, הן במלותיו הן בכותרתו.

לאחר ימי האבל הוציאה משפחתה של תרצה חוברת לזכרה – 'תרצה – מכתבים ודברי חברים וקרובים'. פרת ערך את החוברת והביא בפתחה את השיר "אסיף".

הצלחתו של השיר הפכה את איתמר פרת בעיני רבים למשורר של שיר אחד. בפועל הוא כתב לאורך חייו עשרות רבות של שירים ומקאמות, אך כמעט כולם נותרו במגרה. זו הייתה בחירה מודעת, וב-1979 פרת גם כתב על כך את השיר "בשבח המגֵרה" שכותרת המשנה שלו היא 'מדוע אינני מפרסם'. מעניין כי אפילו את המגרה שבה שמר את שיריו תיאר פרת באמצעות מטפורה מעולם הגאולוגיה:

מְקַפֵּל אֶת מָה שֶׁהִתְחַלְתָּ לִכְתֹּב, וְשָׁב וְעוֹטֶה דְּמָמָה / אֲשֶׁר רַק לְךָ הִיא שְׁתִיקַת מַלְכוּת, וְיוֹרֵד אֶל הֵיכַל הַצּוּקִים / שֶׁל מְגֵרָתְךָ דְּחוּסַת הַנְּיָרוֹת, וְשָׁם גְּאוֹן עֻזְּךָ ("בשבח המגֵרה", 'חגיגת אסיף', עמ' 63).

רק ב-2013, בהיותו בן שמונים, ליקט פרת ביוזמת בני משפחתו את שירי המגרה שלו לספר 'חגיגת אסיף'. אז התברר כי השיר "אסיף" לא היה כל מפעל חייו, אלא רק צוהר צר אחד אל עולם שירי גדול בהרבה שנותר לבחירתו סגור.