לאורך הדורות ביקשו יהודים לדעת כיצד להישמר מפני שדים ורוחות או לגרשם, וגם אם וכיצד אפשר להמית אותם. מהתלמוד ועד לכתביו היידישאיים של בשביס-זינגר סיפורי השדים משקפים לא רק אמונה עתיקה בישויות נסתרות, אלא גם את השתנותו של העולם היהודי

האמונה בקיומם של שדים ורוחות נפוצה בקרב תרבויות שונות מהעת העתיקה ועד לימינו, וגם בעולם היהודי רבים חששו מפניהם. מחלות, אסונות וסטיות חברתיות יוחסו לאותם יצורים בלתי נראים המצויים בכל מקום והמשפיעים על בני האדם בשלל דרכים, החל בהריגת תינוקות רכים וכלה בפיתוים של מבוגרים לסטות מדרך הישר. כדי להתמודד עם השדים התפתחו שלל טכניקות שנועדו לגרשם, לכבול אותם או להתגונן מפניהם. כיוון שהשדים נתפסו כיצורים ממשיים התלבטו גם בשאלה אם אפשר להרוג אותם. התשובות שניתנו השתנו מתקופה לתקופה, ודרכן אפשר לעקוב לא רק אחר תולדות האמונה בשדים אלא גם אחר התמורות שחלו בתרבות ובחברה היהודית.

 

אמנות גירוש השדים

אחת העדויות הקדומות ביותר לגירוש שדים בספרות היהודית מופיעה בספר טוביה – חיבור אשר נכתב כנראה בין המאה הרביעית למאה השנייה לפסה"נ והשתמר בקנון הנוצרי. הספר מגולל את קורותיהם של טובי ובנו טוביה, בני גלות ישראל החיים באשור. במהלך העלילה מתברר כי השד אשמדאי, שהתאהב בשרה בת רעואל, הרג בזה אחר זה את כל הגברים שנשאו אותה לאישה:

כי ניתנה לשבעה אנשים ואשמדאי השד הרע הרג אותם בטרם יהיו אִתה כמשפט הנשים ('טוביה', הנוסח הקצר, מהדורת אברהם כהנא, ג', ז'-ח').

המפנה הגיע כאשר המלאך רפאל הנחה את טוביה הצעיר – שביקש לשאת את שרה לאישה – כיצד לגרש את השד:

ויאמר לו המלאך … אל השד אל תדאג, כי בלילה הזה תינתן היא לך לאישה. וכי תבוא אל חדר החופה, ולקחת גחלת קטורת ושמת עליה מלב הדג ומכבדו והעלית את עשנם, והריח בו השד וברח ולא יוסיף עוד לבוא עד עולם (שם, ו', ט"ז-י"ז).

יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה, תיאר את שלמה המלך כמי שעסק בגירוש רוחות ושדים:

וא-לוהים חנן אותו גם בידיעת דרך המלחמה ברוחות (רעות) לתועלת ולארוכה לבני אדם. הוא גם חיבר פזמונים בהם מקילים את המחלות, והשאיר אחריו נוסחי השבעות בהם (יכולים) בני אדם שדבקו בהם רוחות (רעות) לגרשם בלי שיחזרו (יוסף בן מתתיהו, 'קדמוניות היהודים' בתרגום אברהם שליט, ספר שמיני, 45).

כדי להדגים את כוחם של הלחשים שחיבר שלמה, הוא מביא תיאור של השימוש בהם בימיו:

אופן ריפוי זה כוחו יפה ביותר אצלנו עד היום, כי ראיתי אחד אלעזר, מבני עמי, ששיחרר בנוכחותו של אספסינוס … בני אדם מרוחות שדבקו בהם. וזה היה אופן הריפוי: הוא הגיש לאפו של דבוק הרוח טבעת שמתחת לחותמה היה (חבוי) אחד השורשים מאותם שהעיר עליהם שלמה, וכשהריח החולה בה הוציא אלעזר את הרוח דרך הנחיריים. מיד נפל האיש תחתיו, ואלעזר השביע את הרוח בהזכירו את (שם) שלמה ובאומרו את הפזמונים שחיבר, שלא תחזור לעולם (שם, 47-46).

 

נִסים והשבעות

לנוכח האמונה הנרחבת בקיומם של שדים לא מפליא שגם בברית החדשה מצויים תיאורים של גירושי שדים. אחת מהדרכים שבהן ישו מנצרת שכנע את מאמיניו שהוא אכן המשיח הייתה ריפוי חולים ונכים, ובמיוחד גירוש השדים שנתפסו כגורם למחלותיהם:

ויפגשוהו שני אנשים אחוזי שדים יוצאים מבתי הקברות והמה רגזנים מאוד, עד אשר לא יכול איש לעבור בדרך ההוא. והנה הם צועקים לאמור: מה לנו ולך ישוע בן האלוהים, הבאת הלום לענותינו בלא עת? ושם עדר חזירים רבים רועים הרחק מהם. ויתחננו אליו השדים לאמור: אם תגרשנו תנה לנו לבוא בעדר החזירים. ויאמר אליהם לכו, ויצאו ויבואו בעדר החזירים, והנה השתער כל עדר החזירים מן המורד אל הים וימותו במים. וינוסו הרועים ויבואו העירה, ויגידו את הכול ואת אשר נעשה לאחוזי השדים ('הבשורה על פי מתי' בתרגום פרנץ דליטש, ח', 33-28).

משלהי העת העתיקה יש עדויות רבות לשימוש יהודי בשיטות שנועדו לגרש שדים או לכבול אותם. דוגמה מובהקת לכך היא מאות קערות השבעה שעליהן כתובות בארמית בבלית יהודית. הקערות נועדו ברובן למנוע משדים להזיק לדרי הבית שבו נמצאו. בחלק מהמקרים נלווה לכתובת איור של שדים כבולים שנועד להמחיש את קשירתם. בקערות רבות מופיעות גם נוסחאות שמטרתן להשיב את השדים אל מי ששלחו אותם מלכתחילה – המכשפים ולקוחותיהם. ההנחה הרווחת הייתה כי לעתים השדים פועלים מתוך הרוע הטמון בהם, לעתים משום שבני האדם פלשו לתחומם או פגעו בהם, ולעתים משום שמכשפים רבי כוח שלחו אותם להרע.

 

בני תמותה עם כנפיים

את השדים אפשר היה לא רק לגרש או לכבול, אלא גם להרוג ממש. תפיסה זו מובאת בתלמוד הבבלי הממקם את השדים בין בני האדם למלאכים:

שישה דברים נאמרו בשדים, שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבני אדם: שלושה כמלאכי השרת – יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת … ושלושה כבני אדם – אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם (חגיגה טז ע״א).

לפי המסורת התלמודית יש לשדים תכונות שמימיות כשל המלאכים ותכונות ארציות כשל בני האדם, כשהדבר החשוב לענייננו הוא שהם בני תמותה. בניגוד למלאכים, השדים אינם יצורים נצחיים, ולכן בעלי הידע המתאים יכולים לא רק לגרש שדים או לכבול אותם, אלא גם להרוג אותם.

הרעיון שאפשר להרוג שדים מוזכר בתלמוד הבבלי במקומות נוספים. כך למשל בדיון על עצים שמסוכן לשבת תחתם מסופר על שדָה המזהירה את בנה להתרחק מעץ בשם כרומשא כי הוא שהרג את אביו (פסחים קיא ע״ב). בהמשך אותו דיון מסופר על תלמיד חכם שעמד לעשות את צרכיו בין שיחי הצלף, מקום שבו שוכנים שדים עיוורים. כשאחת השדות תקפה אותו הוא הצליח להימלט ממנה בזכות ידיעתו שהיא עיוורת. לאחר שהשדה שרדפה אחריו נתקלה בעץ דקל העץ התייבש והשדה התפקעה.

בסיפור תלמודי אחר שד התיישב בבית מדרשו של אביי, מחכמי התלמוד הגדולים במאה הרביעית, והיה מזיק לתלמידים. כשרב אחא בר יעקב הגיע מארץ ישראל אביי קיווה שהוא יצליח להיפטר מהשד בדרך נסית, ולכן ביקש שאף אחד לא יארח את רב אחא בביתו, וכך הוא ייאלץ לישון בבית המדרש. בלילה הופיע לפניו השד בדמות תנין בעל שבעה ראשים. רב אחא התפלל, ובכל כריעה במהלך תפילתו נפל אחד מראשי התנין, עד שלבסוף נפלו כולם והשד מת (קידושין כט ע״ב).

בתלמוד מוזכרת המסורת על התמחותו של שלמה המלך בעסקי השדים. במסכת גיטין מסופר כיצד לכד שלמה את אשמדאי מלך השדים כדי שיסייע לו בבניית בית המקדש. לאחר שנלכד הצליח אשמדאי להערים על שלמה, לגרשו מכס המלכות ולתפוס את מקומו. רק אחרי נדודים רבים חזר שלמה לירושלים והצליח לשכנע את הסנהדרין שהוא המלך האמיתי, ואילו זה שתפס את מקומו אינו אלא מלך השדים (גיטין סח ע״א-ע״ב).

 

מדריך לחיסול שדים

הרעיון ששדים הם בני תמותה הופיע גם בטקסטים מאגיים יהודיים. 'ספר קביצת השדים' למשל נועד להעניק למשתמש בו כלים להכניע את השדים ולהכריחם לעשות כרצונו. הספר נכתב כנראה בבבל בתקופה שלפני עליית האסלאם, ומשם התפשט בגרסאות שונות בקרב יהודים, נוצרים ומוסלמים בימי הביניים, והשפיע רבות גם על המאגיה המלומדת בתקופת הרנסנס. מופיעים בו איומים רבים על השדים, כולל אזהרה מפורשת על הצפוי לשדים שישמעו את ההשבעה ולא יעשו את הנדרש:

שכל מי [ש]ישמע מכם המשביע [ל]גזור ולא יבואו כהרף עין ויעשה כל צורכו ימות במיתה משונה וייפול בצרעת ('ספר קביצת השדים', קטע גניזה השמור באוניברסיטת קיימברידג׳, 246.25 NS).

בחלק מכתבי היד של החיבור נזכרת גם העיר גרום או גוגרום:

אתר דמתקלין תמן כל שידין וכל רוחין באתון נורא יקידתא [מקום שבו נשרפים כל השדים וכל הרוחות בתנור אש בוערת] (שם, 307.6 NS).

עיר זו אינה מוכרת ממקור אחר, אך אזכור המתרחש בה מעיד על תפיסה שלפיה גם השדים עשויים לבוא אל קצם. 

האמונה שאפשר להרוג שדים קיבלה ביטוי חומרי בקמעות מהמאה השלישית עד המאה השביעית שנמצאו בעיקר במזרח הים התיכון. הקמעות נועדו בדרך כלל לתלייה על הצוואר, וברבים מהם צוירה דמות פרש רכוב על סוס המשפד בחניתו שד או שדה השרועים על הארץ. בחלקם מזוהה הרוכב במפורש כשלמה המלך. יש תליונים שבהם בולט סימן הצלב, בעיקר בראש החנית, ואין ספק כי הם יוצרו בידי בעלי מלאכה נוצרים עבור נוצרים. בתליונים אחרים אין כל סממן נוצרי, וייתכן כי גם יהודים ענדו קמעות מסוג זה.