לפי ההלכה התלמודית, אין צורך ביותר מאיש הנותן מתנה לאישה בנוכחות שני עדים תוך הבהרה שהמתנה היא לשם קידושין. אז איך הפך הרב לחלק בלתי נפרד מהחופה, עד כדי כך שבעיני הנוכחים הוא נחשב למי שמחתן את בני הזוג?

תחומים רבים של הפעילות האנושית החלו כפעולה ספונטנית ולאט לאט עברו תהליכים של מיסוד וביורוקרטיה, ששינו את אופייה של הפעולה וכעת היא מאורגנת, מתוכננת, אחידה ומתבצעת אך ורק בסמכות ממסדית. כמו פעולות דתיות, גם תופעות אזרחיות עברו תהליכים של מיסוד. אפשר לחשוב על דוגמאות כמו קניה ומכירה של נדל"ן או פעילותו של רופא שבעבר נסמכה על ידע, ניסיון וסמכות קהילתית ואילו כיום הוא נדרש לרישיון כדי לעסוק במקצועו. 

לפי ההלכה התלמודית די שאיש ייתן מתנה לאישה על מנת שתתקדש לו, שהאישה תסכים לקבל מידיו את המתנה, ושיהיו שני עדים כשרים למעשה. בספרות חז"ל אפשר למצוא מקרים רבים של קידושין וגירושין, ייבום וחליצה הנעשים ללא פיקוח של ממסד כלשהו. במקרים כאלה נכנסת הסמכות הרבנית לעניין רק בדיעבד, אם מתעוררת שאלה בנוגע לשווי המתנה או לתנאי שהצדדים התנו:

מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים, ושלהם הייתה ושל שביעית הייתה, ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו, וקיבלה אחת מהן על ידי כולן, ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות (משנה, קידושין ב, ז)

המקורות מספרים לנו על איש שמקדש אישה, ולא על רב שמחתן איש ואישה. ברוב המקורות אין אפילו זכר לאדם שתפקידו לערוך את הטקס. איך נוצר התפקיד המכונה היום מסדר קידושין ואיך התמסד תפקידו של הרב כעורך בלעדי של טקס הנישואין?. 

 

סמיכה

גם להגדרת תפקידו ומעמדו של רב הקהילה יש היסטוריה. לקהילות יהודיות רבות במהלך הדורות הייתה מנהיגות דתית שטיפלה בשאלות הלכתיות וחברתיות ולימדה תורה. ואולם המוסד הרשמי של רב המקום – בארמית 'מרא דאתרא', אדון המקום  – כתפקיד המעניק סמכות מקומית בלעדית אינו עתיק כל כך. המחקר ההיסטורי מראה שרק בימי הביניים חלו תמורות במעמדו של הרב ובקשר בין הרב לקהילה. לדעתו של מרדכי ברויאר, מעמדו של הרב המקצועי הלך והתחזק בקהילות אשכנז החל מהמאה ה-14 וכך נוצרה רבנות מקצועית של ממש. ביטוי לכך הוא כתבי הסמיכה שבהם העניקו רבנים לתלמידיהם את התואר 'מורנו'. תהליך זה יצר פוליטיזציה חריפה במעמדם של החכמים: הרבנות הפכה למקצוע בשכר ואף נוצרו מאבקים בין רבנים, שתפסו את כניסתו של רב חדש לתחומם כמעין השגת גבול מקצועית. 

בספר השאלות והתשובות של רבי יצחק בר ששת ברפת (ריב"ש) מובא סיפורו של סכסוך בין שני רבנים בצרפת בסוף שנות השמונים של המאה ה-14 שיכול ללמד אותנו על הולדת הרבנות כמקצוע. הרב ישעיה אשטרוק היה רבה של סבויה וטען שהוא הרב של כל צרפת, ולכן:

שום רב אשר יקום לתפוש ישיבה בצרפת, בלי רשות הרב רבי ישעיה: יהיו כל הגיטין והחליצות שיעשו לפניו, פסולים; וכליו כלי עובד ככבים (שו"ת הריב"ש, סימן רעא). 

רבי יוחנן בן מתתיהו טריויס, רבה של פריז, מצא את עצמו נפגע מפסיקה זו ובצר לו פנה לריב"ש, רבה של סרגוסה שבספרד וביקש סיוע הלכתי להשבת סמכותו. בתשובתו הבהיר ריב"ש את מהותה של סמיכת הרבנים בימיו. הסמיכה המקורית שעליה מדבר התלמוד בטלה ומשמעותה של סמיכת הרבנים בעת הזאת אינה מעניקה סמכות מקומית: 

שהסמיכה שנהגו בה בצרפת ובאשכנז, היא בדרך זו. שהתלמיד כשהגיע להוראה… דמשום גזרה אסור לו [להורות], אלא אם כן נטל רשות מרבו או רבו נותן לו רשות לקבוע ישיבה בכל מקום, ולדרוש, ולהורות לכל הבא לשאול … כלומר: הרי זה מעתה כאלו אינו תלמיד, אבל ראוי ללמד לאחרים בכל מקום, ולהיקרא רב (שם). 

לפי הריב"ש הסמיכה אינה קשורה למערכת היחסים שבין הרב לקהילה אלא למערכת היחסים שבין הרב לבין רבו שלו, ואין לשום רב סמכות כלשהי על אזור או על קהילה.