הידיד – גוטהולד אפרים לסינג

גורלות נקשרים

ביום שישי, כ״ט בטבת תקמ״ו (30.12.1785), שקד משה מנדלסון – הפילוסוף היהודי בעל השם העולמי מברלין שזכה לכינוי המכובד ׳סוקרטס הגרמני׳ – על כתיבת משפטי הסיום של חיבורו האחרון. אך יצאה השבת והוא מיהר אל הרחוב הברלינאי, מותיר אחריו כהד חסר מענה את קריאותיה של פרומט אשתו שניסתה להפציר בו כי לכל הפחות ילבש מעיל. בקוצר רוח הוא עשה את דרכו אל המוציא לאור כריסטיאן פרידריך ווס כשבידיו כתב היד הגמור של חיבורו ׳אל הידידים של לסינג׳.

מנדלסון ראה עצמו כאחד מידידיו הקרובים ביותר של לסינג וחש כי הוא חב לו את התקבלותו לחברת הנאורים הגרמנים. עתה, שנים אחדות לאחר מותו של לסינג, נזעק להשיב ללסינג ולו מעט ממה שהיה חייב לו, ולצאת להגנתו מפני הוגים שביקשו להכתים את שמו. הליכה בהולה זו בצינת הלילה קשרה שוב, בפעם האחרונה, את גורלותיהם של שני האישים הללו זה בזה.

הפולמוס בין משה מנדלסון לכומר יוהן קספר לווטר, ותמיכתו הפומבית של לסינג בידידו היהודי, היוו עבור יהודי גרמניה במאות ה־18 וה־19 סמל למתח שבו היו נתונים בעידן הנאורות: היו אנשים כמו הכומר שדרשו מהם להשתנות כדי להתקבל בחברה הכללית, והיו מי שקיבלו אותם ללא תנאי כמו לסינג. הצייר היהודי מוריץ אופנהיים המחיש את סצנת הוויכוח ביצירתו המפורסמת שבה משמש משחק השחמט סמל לקרב המוחות בין מנדלסון ללווטר, בעוד לסינג משקיף על המתרחש. שמן על בד, 1856

דת התבונה

גוטהולד אפרים לסינג נולד ב־1729 בקמנץ שבסקסוניה ליוהן גוטפריד לסינג, כומר פרוטסטנטי ומחברם של ספרים תאולוגיים, וליוסטינה סאלומה פלר. כילד למד במייסן, באחד מבתי הספר המפורסמים ביותר בסקסוניה, וב־1746 החל ללמוד תאולוגיה, פילוסופיה ופילולוגיה ובהמשך רפואה באוניברסיטת לייפציג. אך מאז ומתמיד נמשך לסינג דווקא לספרות, לשירה ולתאטרון. לכן החליט ב־1748 להתמסר לעבודה ספרותית ועבר לברלין, שם כתב מאמרי ביקורת אחדים בנושאים ספרותיים וחיבר את מחזותיו הראשונים. הוא עזב את ברלין לתקופה קצרה לצורך השלמת לימודיו באוניברסיטת ויטנברג, וב־1752 שב לברלין והתיידד עם אנשי רוח בולטים שחיו בה.

לסינג הפך לאחת הדמויות החשובות בקרב אנשי הנאורות הגרמנית באותן שנים. הוא דגל בחשיבה רציונלית והתנגד לקבלתן של דוגמות דתיות מבלי להעביר אותן תחת שבט הביקורת השכלית. כרבים מבין הנאורים הגרמנים הוא האמין בדת הטבעית – זו שהסיקה מכוח ההתבוננות הטבעית בעולם את קיומו של הא־ל, את עקרון ההשגחה ואת הישארות הנפש – ומתח ביקורת על הממסד הכנסייתי. בשל כך נכנס לסינג לא פעם לפולמוסים קשים עם אנשי כנסייה.

כחלק מהשקפותיו הנאורות דגל לסינג גם בסובלנות דתית, וזו פתחה פתח לרקימת קשרי רעות עם אנשים בני דתות אחרות, ובכללם יהודים, על בסיס קבלה משותפת של עקרונות התבונה. רבים מאנשי הנאורות אמנם הזדהו כלפי חוץ עם רעיון הסובלנות הדתית, אך לא טרחו לממשו בחייהם, ואילו לסינג היה מהנאורים המעטים אשר פיהם ולבם היו שווים והם התנערו מהדעות הקדומות שדבקו ביהודים. ואכן, אחדים מחבריו הטובים היו יהודים. אחד מהם היה ד״ר אהרון גומפרץ, בן לאחת המשפחות המיוחסות והעשירות בברלין, מבוגר מלסינג בשנים אחדות ותאב ידע. הישגו האינטלקטואלי הגדול היה קבלת תואר אקדמי לרפואה, אך העיסוק הרפואי לא עניין אותו והוא הוסיף לטעום בהתלהבות רבה מתחומי ידע רבים וביקש את קרבתם של אינטלקטואלים נוצרים.

גומפרץ הוא גם זה שהכיר ללסינג בראשית 1753 את מי שהפך לידידו היהודי הקרוב ביותר – משה מנדלסון. גומפרץ, ששימש עבור מנדלסון עם הגיעו לברלין מעין מורה דרך אל עולם הנאורות, לקח אותו עמו לאחד ממועדוני המלומדים של ברלין והכיר לו את לסינג. לסינג ומנדלסון, שנולדו באותה שנה וגרו בברלין בסמיכות, התיישבו למשחק שח מט משותף ומאז היו לידידים קרובים וחייהם נקשרו זה בזה. לסינג הפך מעריץ נלהב של מנדלסון וכתב עליו זמן קצר לאחר מפגשם הראשון:

הוא יהודי אמיתי, אדם בן עשרים וכמה שנים אשר ללא כל הדרכה השיג שליטה גדולה בלשונות, במתמטיקה, בפילוסופיה, בשירה. אני חושב אותו לאדם שיביא בעתיד כבוד גדול לעמו (שמואל פיינר, ׳משה מנדלסון׳, עמ׳ 36).

לסינג בתקופה בה שימש דרמטורג בהמבורג

משה מנדלסון, אנטון גראף, שמן על בד, 1771

מנדלסון, מצדו, הכיר טובה לחבר הקרוב אשר פתח בפניו דלתות שהיו סגורות עד אז בפני יהודים, הנחה אותו בנפתולי עולמות הידע שנחשפו בפניו, עודדו לכתוב בעצמו ואף דאג להדפסת חיבוריו הראשונים:

אני מלא תודה להשגחה על הטובה שגמלה לי, שכבר כה מוקדם בפריחת נעוריי הכרתי אדם שעיצב את נפשי ותמיד עמד לצדי כשופט על הטוב ועל היפה (שם, עמ׳ 39).

השניים כתבו יחד את החיבור ׳פופ, מטפיזיקני׳ – מסה שנונה על המשורר האנגלי אלכסנדר פופ – ניהלו קשר מכתבים ער והוציאו במשותף את כתב העת ׳מכתבים על הספרות החדישה׳. בסוף שנות השישים של המאה ה־18, כאשר קהיליית הנאורים בגרמניה סערה לנוכח ניסיונו של הכומר השוויצרי יוהן קספר לווטר לשכנע את מנדלסון להמיר את דתו, היה לסינג אחד הידידים שיצא להגנת זכויותיו של חברו היהודי, ומנדלסון נאחז בידידות זו כבקרש הצלה:

אנו אוהבים זה את זה אהבה נאמנה, אף על פי שאנו משערים ומניחים כי בענייני אמונה ודת דעותינו חלוקות (שם, עמ׳ 77).

פורץ דרך

לסינג היה פורץ דרך בתחומים רבים ולא רק ביחסו ליהודים ולדתם (ראו מסגרת). בתחום התאטרון יצא נגד השליטה של גישות צרפתיות והתווה דרך חדשה במקצב השירי של המחזות. ב־1755 סיים את כתיבת המחזה ׳מיס שרה סמפסון׳ שהיווה פריצת דרך בתקופתו ויצר סגנון מחזאות חדש בגרמניה – ׳מחזה התוגה הבורגני׳ – העוסק בעולמם של בני המעמד הבינוני ולא בזה של אצילים ומלכים. הוא הרבה לעסוק בתחום האסתטיקה, וב־1766 פרסם את המסה ׳לאוקון׳ שבה נדרש למורכבותם של דימויי היופי בתרבות ההלניסטית וייסד השקפה חדשה בחקר האמנויות.

מצבו הכלכלי הדחוק הקשה עליו להתפנות לעבודה ספרותית, ועל כן החל ב־1760 לשמש מזכירו של הגנרל הפרוסי פון טאואנציאן בברסלאו, אך כעבור כחמש שנים החליט לשוב לברלין. ב־1767 נעשה ניסיון לייסד תאטרון לאומי גרמני בהמבורג ולסינג הוזמן להיות מעורב בהקמתו ולשמש בו יועץ ספרותי. הוא עקר אפוא להמבורג, ובמהלך שהותו שם פרסם מאמרים רבים בנושאי תאטרון, אך עם כישלון הניסיון להקים את התאטרון, ועם כישלונו של לסינג לשמש מוציא לאור, הוא החליט ב־1770 לקבל על עצמו את משרת הספרן הראשי בספריית הדוכס מבראונשוויג בעיר וולפנביטל – מהספריות העתיקות, הגדולות והמפורסמות באירופה עד היום. שם חיבר יצירות שונות בנושאים דתיים, ואת הטרגדיה ׳אמיליה גלוטי׳ שעסקה בזכויות בני המעמד הבינוני מול עריצות השליטים.

השנים הבאות בחייו עמדו דווקא בסימנה של טרגדיה אישית. ב־1776, לאחר תקופת אירוסין ממושכת, הוא נשא לאישה את אווה קניג. שנתיים אחר כך מתה אווה, סמוך ללידת בנם, וכעבור זמן קצר מת גם התינוק. לסינג עצמו לא התאושש מהאסון והוא מת ב־15 בפברואר 1781.

האישה שלצדו. מותה של אשתו אווה הכניס את לסינג לדיכאון עמוק שממנו לא יצא עד יום מותו. אווה לסינג לבית קניג, תחריט המבוסס על ציורו של אדולף ניומן שפורסם בכתב העת Die Gartenlaube ב־1871

׳היהודים׳

לסינג האמין כי ״התאטרון צריך להיות בית הספר של העולם המוסרי״ (שם, עמ׳ 40), וכי עליו לשמש תחליף מודרני להטפה. ואכן, מחזותיו השונים ביקשו להציג בפני הקהל מציאות חיה שבה השתקפו הרעיונות שבהם דגל.

אחד המחזות הראשונים שלו היה ׳היהודים׳, מחזה שחיבר כבר בגיל עשרים אך פורסם רק חמש שנים מאוחר יותר. המחזה, שביקש לקעקע את הדימוי השלילי המקובל של היהודים, נכתב בהשראת ידידותו של לסינג עם אהרון גומפרץ. במרכז המחזה – קומדיה קלילה וקצרה, מעין מערכון – עמד יהודי בעל מידות יוצאות דופן: משכיל, הגון, אמיץ וגומל חסדים.

בסוף המחזה פונה היהודי – שעד אז הסתיר את זהותו – לאחד הנוצרים:

במקום כל תגמול שהוא הייתי מבקש רק זאת בלבד: שבעתיד תשפוט את עמי בפחות כוללניות ובמעט יותר רכות. לא הסתתרתי מפניך משום שהתביישתי בדתי, לא, אבל ראיתי שהייתה לך נטייה אליי ושבלבך דחית את האומה שלי. וחשובה עד למאוד הייתה לי מתמיד חברותו של אדם, ולא חשוב מי הוא (׳על אודות היהודים׳, בעריכת יוסף האובן, עמ׳ 44).

הנוצרי, מופתע לגלות שהאדם החיובי שהכיר לאורך המחזה אינו אלא יהודי, מסכם את הפתעתו במלים: ״יש לבטח יהודים אשר אינם יהודים״ (שם).

זמן קצר לאחר פרסום המחזה ראתה אור בכתב העת ׳ידיעות גטינגן׳ ביקורת נוקבת עליו, פרי עטו של יוהן דוד מיכאליס ששימש פרופסור באוניברסיטת גטינגן. מיכאליס טען כי כדי שמחזה ישפיע על הצופים בו עליו להביא בפניהם דמויות מציאותיות, ואילו דמות היהודי המופתי, ההגון והמוסרי שהעמיד לסינג במרכז מחזהו היא כה מופרכת, כה רחוקה מדמות היהודי המוכרת לכל נוצרי מניסיון חייו, עד שלא ניתן להתייחס למחזה ברצינות.

מנדלסון מיהר להתקומם נגד הפגיעה בחברו הטוב, שאותה ראה כמובן גם כפגיעה אישית. הוא כתב מאמר תגובה לדברי מיכאליס, ולסינג פרסם אותו בכתב העת ׳ספרייה תאטרלית׳ שהוא היה אז עורכו. מנדלסון יצא נגד התכחשותו של מיכאליס לרעיונות הנאורות שלכאורה היה מחויב להם, ודחה את הדעות הקדומות כלפי היהודים שמונעות מהם את האפשרות לרכוש לעצמם השכלה ומידות טובות:

מחשבות שכאלה גורמות לי להסמיק מבושה … איזו השפלה היא זו לאומתנו המדוכאת! איזה בוז גדול! המון העם הנוצרי תמיד ראה בנו את זוהמת הטבע, את הרעה החולה של האנושות, אך מאנשים מלומדים הייתי מצפה לשיפוט הגון יותר … האין די בכך שעלינו לסבול בכל מיני דרכים אכזריות משנאה מרה כל כך של הנוצרים, האם העוולות כלפינו צריכות להיות מוצדקות גם בהשמצות? (שמואל פיינר, ׳משה מנדלסון׳, עמ׳ 41).

זו הייתה ההזדמנות הראשונה שבה מנדלסון תבע בפומבי את זכותם של אחיו היהודים לסובלנות דתית. הוא לא ידע אז כי כעבור שנים ישמש הוא עצמו השראה לדמות מרכזית במחזה אחר, מעורר פולמוס אף הוא, שיחבר ידידו לסינג.

‘הנאורות שכנגד’ הייתה זרם שמרני שהתנגד לרוחות הליברליות של תנועת הנאורות שבראשה היו הוגים כמו קאנט, מנדלסון ולסינג. פרדריך יאקובי היה אחת הדמויות הבולטות בתנועת הנאורות שכנגד. יוהן פרידריך אייך, שמן על בד, 1780

יריבו של לסינג, הכומר יוהן מלכיאור גצה. צייר לא ידוע, שמן על בד, המאה ה־18

׳נתן החכם׳

בתקופה שבה שימש מנהל הספרייה של הדוכס מבראונשוויג ערך לסינג את כתב העת ׳על היסטוריה וספרות – מאוצרות הספרייה הדוכסית׳, ובין השאר פרסם בו קטעים מעיזבונו של הרמן סמואל ריימרוס (1694־1768), מזרחן שביקר בתקיפות את הברית החדשה ושלל את עיקרי הדת הנוצרית. פרסומים אלה עוררו את זעמו של הכומר הראשי של המבורג, יוהן מלכיאור גצה, ובין השניים התעורר פולמוס תקיף. לבסוף התערבו השלטונות לטובת גצה ואסרו על לסינג להמשיך להביע את עמדותיו נגד הכפייה הכנסייתית ולפרסם חיבורים תאולוגיים בכלל. לסינג חש כי ידיו כבולות, ובמחזה האחרון שכתב הוא ניסה לעקוף את הצנזורה ולהביע את עמדותיו שלא בדרך המקובלת. ״עליי לנסות לחזור לבמה הישנה שלי, לתאטרון״, הוא כתב ב־1778 לבתו של ריימרוס המנוח, ״אולי שם עוד יאפשרו לי להרביץ את תורתי באין מפריע״ (גוטהולד אפרים לסינג, ׳נתן החכם׳, עמ׳ 217). ואכן, במחזה ׳נתן החכם׳ מצויה לא פעם ביקורת נוקבת כלפי הממסד הכנסייתי וכלפי אנשיו.

׳נתן החכם׳, המחזה שפורסם ב־1779, נכתב בהשראת דמותו של משה מנדלסון. כדי להרחיק את עדותו, וכדי למנוע התנגדות של הצנזורה, מיקם לסינג את המחזה במקום ובזמן הרחוקים מסביבתו שלו. עלילת המחזה מתרחשת במאה ה־12 בירושלים, בתקופה הצלבנית. במרכזה עומדים המצביא המוסלמי צלאח א־דין; הסוחר היהודי אציל הנפש נתן, שכינויו ׳החכם׳ משקף היטב את הדמות האידאלית מנקודת ראותו של מחבר המחזה, בן תקופת הנאורות; וטמפלר נוצרי שהצטרף לצלבנים בדרכם לכבוש את ארץ ישראל מידי המוסלמים.

המפגש הטעון בין הדמויות – נציגות שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות – עלול להביא לאסון. ואכן, הדעות הקדומות שנושאים בלבם בני הדתות השונות על עמיתיהם בני הדתות היריבות יכולות בהחלט לשמש בסיס לשנאה וליריבות שתוביל את העלילה לאסון. כך למשל אומר הטמפלר לאחר שהציל מבית בוער את רחה, בתו המאומצת של נתן, כי להבא ישקול פעמיים אם להציל ממוות יהודי: ״אחקור לפני כן מי ומה, והבוער באש – בינתיים יישרף״. שכן ״יהודי לעד הוא יהודי״ (שם, עמ׳ 46־47). ואילו אחות צלאח א־דין טוענת כי ״את טבע הנוצרים אינך יודע, אינך רוצה לדעת. הם גאים להיות נוצרים, לא בני אדם״ (שם, עמ׳ 51).

אלא שההתבוננות התבונית באדם באשר הוא אדם – זה שמסתתר מתחת להבדלים החיצוניים שבין בני דתות ועמים שונים – מצילה את הדמויות מהסוף הנורא. הקשר האישי הנרקם ביניהן בזכות אצילות נפש ודחיית הדעות הקדומות מביא לסוף המאושר שבו מתברר כי הטמפלר, רחה שהובאה אל נתן כתינוקת לאחר שאיבדה את הוריה וצלאח א־דין הם למעשה בני משפחה אחת – ביטוי סמלי לתפיסתו של לסינג כי בני כל הדתות הם בראש ובראשונה בני משפחת האדם.

רעיון זה בא לידי ביטוי במשל המושם בפיו של נתן כתשובה לשאלתו של צלאח א־דין מהי דת האמת. נתן מספר משל – שהופיע בגרסאות רבות כבר בימי הביניים – בדבר טבעת שעברה במשך דורות מאב לבנו הנבחר, והיא שהעידה על בחירתו של בן זה מיתר אחיו. והנה, אב אחד שאהב את שלושת בניו במידה שווה ביקש מצורף אומן להכין עבורו שתי טבעות נוספות זהות לטבעת המקורית. הוא העניק את הטבעות לבניו, ולכל אחד מהם אמר כי הוא הוא הבן הנבחר. כשבאו הבנים לפני שופט בבקשה שיכריע מי מהם הבן הנבחר אמר להם:

עצתי היא זאת: הניחו לעניין כפי שהוא נתון. אם כל אחד מכם קיבל טבעתו מידי אביו, יחשוב נא כל אחד את טבעתו לאמיתית. אפשר נלאה האב מעריצות טבעת יחידה בבית. כן, ודאי, הוא גם אהב את שלושתכם, אהב אתכם שווה בכך שלא ביכר את האחד ולא הפלה השניים. אדרבה! יחתור כל אח אל עבר אהבה לא משוחדת וחופשית מכל משפט קדום. ישאף, יתחרה ותעלומת טבעתו יוציא לאור! אף יסייע בחפץ לב לכוח הטמיר באורך רוח, באהבת שלום, בגמילות חסד ובדבקות שלמה בא־לוהיו (שם, עמ׳ 101־102).

עוד מתברר לקראת סוף המחזה כי נתן אימץ את רחה, התינוקת הנוצרייה היתומה, לאחר שאשתו וכל שבעת ילדיהם נרצחו בידי פורעים נוצרים, ובכך גילה אצילות נפש בלתי נתפסת. המחזה מטיף אפוא בעוצמה רבה לקבלת היהודים, לסובלנות דתית, לפלורליזם, לאחוות עמים ולבניית עולם טוב יותר מכוח תבונתו ומעשיו הטובים של האדם הנאור.

׳נתן החכם׳, ציורו של מאוריצי גוטליב מ־1877, מבטא את הערצתו של הצייר היהודי החשוב למחזאי הגרמני הדגול ואת הזדהותו עם הרעיון לחבר בין יהודים לנוצרים

אך העולם שבו חי לסינג היה רחוק מאוד מהעולם האוטופי שבנה במחזה, וכצפוי עורר ׳נתן החכם׳ ביקורת קשה על המחבר שלא חסך את ביקורתו מדתו שלו: דת שבין ראשיה יש לא מעט נבלים; דת שמייסדה היה יהודי ואדניה יהודיים, אך היא אינה מהססת לפגוע שוב ושוב ביהודים על לא עוול בכפם. המתקפה על לסינג בעקבות המחזה התחוללה באותו זמן ממש שבו הוא התאבל על מות אשתו ובנו. הכאב המשפחתי הצטרף אפוא לתסכול הציבורי, ולסינג, שאיבד את שמחת החיים שלו, הלך ודעך עד למותו בראשית 1781. משה מנדלסון, שראה במחזה ׳נתן החכם׳ מתנה אישית שניתנה לו מידידו, כתב עליו:

הוא כתב את ׳נתן החכם׳ ומת. איני יכול לחשוב על חיבור מעולה יותר ממחזה זה, שעולה על כל מה שחובר לפניו. הוא לא היה יכול להתעלות גבוה יותר מבלי להיכנס לאזור הנסתר מעין אדם, וזאת הוא עשה … אכן, הוא הקדים את זמנו ביותר מדור אחד (שמואל פיינר, ׳משה מנדלסון׳, עמ׳ 99).

בחייהם ובמותם

מנדלסון ביקש לגמול לידידו, ובסוף ימיו התכוון לכתוב חיבור שיתאר את דמותו של לסינג. אלא שהשתלשלות האירועים הביאה לשינוי בתכניותיו. פרידריך יאקובי – אחד מנציגיו של זרם ׳הנאורות שכנגד׳, זרם שביקש להחיות את הדת הנוצרית, התנגד לרציונליזם הפילוסופי וטען שניתן להגיע לאמת הדתית באמצעות הדת בלבד – הנחית מכה קשה ביותר על מנדלסון ועל לסינג המנוח כאחד. הוא הפיץ שמועה שבסוף ימיו גילה לו לסינג כי למעשה הוא תומך בתורת שפינוזה. המסקנה הייתה ברורה – בתוך תוכו היה לסינג אתאיסט.

עבור מנדלסון זו הייתה מכה אנושה. ברמה האישית הוא נפגע מכך שידידו הקרוב לסינג חלק את סודו האינטימי עם אדם אחר ולא אתו. הוא כמובן גם נחרד מהאפשרות שידידו אכן כפר במציאות הא־ל. ככל שנקף הזמן החל מנדלסון לחשוב כי מדובר במזימה שכוונה כלפיו מצד הכומר לווטר וחבריו, שכן הם לא זנחו את תקוותם להביא להתנצרותו של מנדלסון. הוא סבר שהכתמת שמו של לסינג נועדה להכתים גם את שמו, לקעקע את תפיסתו באשר ליכולת להגיע לאמונה בא־ל בכוח התבונה, ולחייב אותו לסגת מדרכו ולבסוף להתנצר. בסוף חייו, כשכבר היה חולה ומותש, שקד מנדלסון על כתיבת חיבורים שיטהרו את שמו של לסינג ויבהירו מדוע לא ניתן להאשימו בכפירה. תחילה כתב את ׳מועדי שחר׳ ואחר כך את ׳אל הידידים של לסינג׳, שאת כתב היד שלו יצא למסור למוציא לאור בליל חורף קר, מיד עם צאת השבת, כשהוא טרוד כל כך עד שלא שעה לקריאותיה של פרומט אשתו לעטות על עצמו את מעילו.

יציאה זו אל הרחוב הקר הייתה גורלית. הוא שב ממנה כשהוא מצונן קשות, מצבו הבריאותי התדרדר במהירות, וכעבור ארבעה ימים הלך לעולמו. הפילוסוף הדגול שסבר כי לסינג מת בעקבות כתיבת ׳נתן החכם׳ – החיבור שהוענק לו כשי – נפטר בעצמו בעקבות הבאת כתב ההגנה שלו על לסינג לדפוס. השניים לא נפרדו אפוא בחייהם ובמותם, וייצגו ידידות מופתית בין יהודי לגרמני, כזו שההיסטוריה של שני העמים לא הכירה עוד רבות כמוה.

גוטהולד אפרים לסינג ב-1771. אנטון גרף, שמן על בד

צילום: Tefo

לסינג מוכר היום בגרמניה כאחד מאבות הנאורות והליברליזם ודמותו מונצחת במקומות רבים ובמגוון דרכים. פסל של לסינג המוצב בכיכר גנזמקט, סמוך למקום שבו ניצב התאטרון הלאומי של המבורג שלסינג הגיע בו לפסגת הקריירה שלו

לקריאה נוספת:
יוסף האובּן (נבו) (עורך), ׳על־אודות היהודים – מתוך כתבי לסינג, הרדר, גתה, שילר, ניטשה׳, אקדמון תשנ״א; גוטהולד אפרים לסינג, ׳נתן החכם – שירה דרמתית בחמש מערכות׳, כרמל תש״ס; שמואל פיינר, ׳משה מנדלסון׳, מרכז זלמן שזר תשס״ה; Hugh Barr Nisbet, Gotthold Ephraim Lessing: His Life, Works, and Thought, Oxford University Press, 2013.