איש תחת גופנו

פורסם בגיליון 125, חשוון תשפ”א, נובמבר 2020

לפני מאה שנה נפטר בלייפציג חזן בית הכנסת הגדול מבלי שידע כי הטביע את החותם העמוק ביותר על האות העברית המודפסת במאה העשרים. רפאל פרנק עיצב בחייו שני גופנים בלבד, אך הם זכו לתפוצה עצומה והביאו למהפכה של ממש בצורתו של הספר העברי. אחד מהם – פרנק-ריהל – הוא הנפוץ ביותר גם בעידן הדפוס הדיגיטלי, ורוב הספרים העבריים נדפסים בו עד היום, כמו גם החוברת שאתם קוראים כעת. מהו סוד כוחן של האותיות שיצר רפאל פרנק, אדם שלא השתייך לחבורות הסופרים והאמנים שעסקו בבנייתה של תרבות עברית מודרנית?

מוזיקאי וחזן שהתעניין בתולדות האות העברית. רפאל פרנק

אות לשינוי

פרנק-ריהל הוא הגופן העברי המודרני הראשון אשר עוצב ונוצק במאה העשרים, והוא פרץ את הדרך לשינוי מוחלט בדפוס העברי ובטיפוגרפיה – מלאכת עיצוב הטקסט המודפס. השינוי נוצר על רקע השקיעה ההדרגתית שחלה בצורתו של הספר העברי המודפס החל מאמצע המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19. בין הגורמים להתדרדרות היה מיעוטם של בתי דפוס עבריים כתוצאה מגזרות ומצווים שונים, ובמקביל הצורך הנמשך של יהודים בספרים. הספרים נועדו לאפשר תפילה ולימוד חלק בלתי נפרד מהקיום היהודי, ואיכותם האסתטית של הספרים בטלה לעומת זמינותם בבתי הכנסת ובבתי המדרש.

תופעה זו לא אפיינה רק את העולם היהודי אלא הייתה חלק ממגמה עולמית של ירידה באיכותם של מוצרי הדפוס. המהפכה התעשייתית הביאה עמה מכונות שאפשרו העתקה חוזרת של טקסטים במספרים גדולים ובמהירות גדלה והולכת, תוך טשטוש צורתם המקורית ועיוותה. הצורך הגובר בכמויות נייר עצומות גרר שימוש כמעט בלעדי בנייר תעשייתי על בסיס תאית שאיכותו הירודה השפיעה גם על בהירותו של הטקסט שנדפס עליו. הפקתם ההמונית של ספרים שנועדה לספקם במחיר זול הביאה לחיסכון באמצעי הייצור והשפיעה באופן גורף גם על עיצוב הספרים. הטקסטים סודרו בצפיפות רבה יותר כדי לקמץ בנייר, עיטורים וסימנים גרפיים שנועדו לנוי הוסרו, וההדפסות החוזרות גרמו לשיבוש ולעיוות של צורת האות המקורית שהלכה ונשחקה.

במצב זה מלאכת הספר האיטית והמוקפדת של חלוצי הדפוס במאות ה-15 וה-16 נראתה כמין אידאל רחוק שיש לשוב ולשאוף אליו. מתוך ענני הקיטור של מנועי מכונות הדפוס ונהרות העופרת הנוזלית קמה תנועה אמנותית שביקשה לחדש את יופייה של האות המודפסת ולגלות את חִנו של הטקסט המעוצב על גבי נייר איכותי שיש בו משום הרחבת הדעת.

ויליאם מוריס – סופר, הוגה דעות ואומן רב תחומי שפעל באנגליה במאה ה-19 – היה מראשי התנועה שהביאה למפנה, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לתחומי ארצו. מתוך השקפת עולם סוציאליסטית הוא חש כי הדגש של החברה הוויקטוריאנית על ייצור המוני, שמטרתו הייתה להשיג רווח מרבי, כרסם באופן מדאיג באיכותם של מוצרי הצריכה ורמס את כבודם של האומנים ובעלי המלאכה. תנועת Arts and crafts – אמנות ואומנות – שהנהיג, וסגנון העיצוב האר נובו שצמח מתוכה, הביאו לשינוי עצום ביחס לאסתטיקה של מוצרי הצריכה, ובתוכם גם הספר המודפס. העיטור והסלסול, היופי הנובע מהקפדה על כל פרט ותג, הפכו לעיקר ולמהות ולא נחשבו עוד למותרות או למרכיבים מיותרים שיש להיפטר מהם.

תבע הכרה באמנותם של בעלי המלאכה, ואף הקים את בית הדפוס קלמסקוט ברוח זו. ויליאם מוריס

ספר בהוצאת קלמסקוט

האומנים ובעלי המלאכה מהמאות הקודמות שימשו השראה לסגנון חדש, אנטי תעשייתי, שהלך והתפשט ברחבי אירופה כולה והיה אופנתי בעיקר במפנה המאות ה-19 וה-20, עד שנדחק מפני הסגנון המודרניסטי. בהשראתו חל מהפך לא רק בעיצוב תעשייתי, באופנה ובאדריכלות, אלא גם בטיפוגרפיה. בסוף המאה ה-19 החלו להופיע בגרמניה גופני דפוס חדשים, ועיצוב הספרים הפך מתוחכם יותר ויותר הודות לרתימתה המוצלחת של הטכניקה המשתכללת שהעניקה מגוון רחב יותר של אפשרויות לעוסקים בהוצאה לאור.

אחד ממוקדי הפעילות התוססת שהתרחשה על אדמת גרמניה היה בעיר לייפציג. היא נודעה כמרכז עולמי לתעשיית הדפוס, ושכנו בה הגדולים והחשובים שבבתי היציקה לאותיות, הכריכיות, הוצאות הספרים וכמובן בתי הדפוס הגרמניים. בלייפציג נחתכו ונוצקו האותיות ששימשו מדפיסים בגרמניה ובארצות רבות נוספות, בעיקר במזרח אירופה. הקהילה היהודית המקומית הייתה מעורה היטב בהוויה של מלאכת הדפוס, ואחדים מבתי ההוצאה הגדולים היו בבעלותם של יהודים.

לייפציג הפכה למוקד של תעשיית הדפוס בגרמניה. גלויה המתארת את העבודה במכון הביבליוגרפי - הוצאה לאור שעברה ב-1874 לאזור לייפציג לאחר כחמישים שנות פעילות באזור תורינגיה. תחריט עץ, 1897

החזן מעיר השדה

בימי הגאות של תעשיית הדפוס בלייפציג המשגשגת הגיע אל פרנסי הקהילה היהודית שמעו של המורה המחונן למוזיקה רפאל פרנק, וב-1903 הם הזמינוהו לעבור לעירם וללמד בבית הספר שלהם.

רפאל פרנק נולד בשנת תרכ”ז (1867) בעיירה אִיכֶנהאוּזן שבבוואריה. הוא היה בנם השלישי של עמליה-מרים וגרשון פרנק, שפרנס בצמצום את רעייתו ואת שבעת ילדיו ממסחר בעתיקות. ב-1884 נשלח רפאל בן ה-17 לעיר קלן, שם למד הוראת מוזיקה בסמינר היהודי למורים. במקביל ללימודים בסמינר, שנועדו להעניק לו את המקצוע שממנו יתפרנס, הוא המשיך להשתלם במוזיקה ורכש שליטה וירטואוזית בכינור. עם תום לימודיו בסמינר החל פרנק לעסוק בהוראה בבתי ספר יהודיים, תחילה בקהילות הקטנות של העיירות זימֶרְן ונוֹיס, וב-1895 הגיע לעיר הַאלֶה. שם, בעיר הגדולה שעל שפת נהר הזאלֶה, פגש רפאל פרנק בן ה-28 את יוהנה כץ והשניים נישאו והקימו בית. ב-1897 נולד בנו הבכור אנזֶלם, וב-1900 נולדה בתו ליאונורה שבאופן רשמי נקראה גם על שם סבתה עמליה-מרים. למשמעותו של פרט זה נשוב בהמשך.

קולו הערב והנעים של פרנק, ששימש גם חזן בבית הכנסת בהאלה, שכנע את הרב אפרים קרליבך מהעיר הסמוכה לייפציג להעניק לו משרת חזן ומורה בבית הספר של יום ראשון. הקהילה בלייפציג לא הייתה גדולה בהשוואה לקהילות יהודיות אחרות בגרמניה באותה תקופה ומנתה פחות מ-6,500 יהודים מתוך כחצי מיליון תושבי העיר, אך היא הייתה אמידה מאוד. נראה כי גם אישיותו המתונה של הרב קרליבך התאימה להשקפת עולמו הליברלית של פרנק.

הרב אפרים קרליבך צילום: Holgerjan, 1936

עד מהרה פיתח פרנק את החיים המוזיקליים של הקהילה. הוא הפליא לנגן באורגן שבבית הכנסת הגדול וניצח על זמרת המקהלה שם. הידע העצום שהפגין בתחומים רבים, ובכלל זה שליטתו המוחלטת בלשון העברית, משך אליו לא רק את תלמידי בית הספר אלא גם מבוגרים שביקשו את קרבתו. בחדר הספרייה שבביתו התקיימו באופן פרטי שיעורים שנועדו להרחיב את אופקי השומעים בתרבות ובדת היהודית. שִמעם של השיעורים שניתנו בגרמנית על ידי המוזיקאי רב הקסם הגיע גם לאוזניהם של פרופסורים במחלקה לתאולוגיה של אוניברסיטת לייפציג, והם התקבלו בברכה על ידי פרנק והיו לחלק מקהל תלמידיו הקבוע. בשיעורים התמקד פרנק בנושאים שהיו קרובים ללבו: מוזיקה יהודית, ספרות הקדמונים והכתב העברי שהוא אהב להשתעשע בו.

המודעות האמנותית של פרנק השתלבה בעיסוקיו בתחומי הקודש ודרכו התאימה לקהילה הליברלית בלייפציג. בית הכנסת בלייפציג. ליתוגרפיה: אלפרד קראוס, 1850

פרנק העיד על עצמו שהוא סופר סת”ם מוסמך, ונראה כי כישרונו האמנותי הוא שסייע לו לרכוש את המקצוע הדורש גם העמקה בדינים הקשורים לצורת כתיבתה של האות העברית על פי ההלכה. אווירת הסובלנות הבין דתית שאפיינה את לייפציג בראשית המאה העשרים, זו שאפשרה את השתתפותם של תאולוגים נוצרים בשיעורים שנועדו לבני הקהילה היהודית, הולידה גם שיחות ערניות בדבר שיתוף פעולה אפשרי בין אומנים גרמנים ליהודים במטרה לשפר את צורתה של אות הדפוס העברית. חוסר הנחת ממצבה של הטיפוגרפיה העברית היה נחלתם של רבים מיודעי הלשון העברית ומקוראיה, והתביעה לשינוי הושפעה לא מעט מהסביבה הגרמנית שבה התחוללה תפנית של ממש בצורתה של האות המודפסת.

זהות או בהירות

חלק חשוב בתחייתה של אמנות הספר והדפוס בגרמניה באותה תקופה היוותה הרפורמה בצורתן של האותיות, והמעבר משימוש כמעט בלעדי בגופנים מטיפוס פְרָקְטוּר לטיפוס אנטיקוּאה; דהיינו, מגופנים שצורתם התבססה על כתב היד הגרמני העתיק, המקושט והמסולסל – מה שמכונה שלא במדויק כתב גותי – אל גופנים שצורתם התבססה על הכתב הלטיני בעל הקווים הפשוטים והנקיים שעוצב עוד בימי האימפריה הרומית.

הוויכוח בין מצדדי השינוי לבין מתנגדיהם התלהט בראשית המאה העשרים ונשא אופי של מלחמת תרבות. צורתן של אותיות הדפוס חשפה אידאולוגיות לאומיות ודתיות שהתנגשו עם תביעה למודרניזציה ולשינוי. סגנון הפרקטור היה בעיני רבים אחד מסימני ההיכר המובהקים של התרבות הגרמנית הקלסית ולשונה, והוא הלך ונדחק מפני אלה שהעדיפו את הצורות הגאומטריות הפשוטות של האנטיקואה המקלות על הקוראים ויוצרות תמונת כתב צפופה פחות, אוורירית ונעימה יותר לעין. הדיו של ויכוח זה הגיעו גם אל רפאל פרנק וחבריו בלייפציג, ועוררו בהם מחשבות באשר להקבלה אפשרית שניתן לערוך בין האותיות בסגנון הגותי המסולסל הקשות לקריאה, גם בשל טשטוש ההבדלים ביניהן, לבין האותיות העבריות, ולמחשבות באשר לאפשרות תיקונן ופישוט צורתן.

בצו רשמי שהוציא הארכיבישוף של קלן ב-1796 הטקסט הגרמני כתוב בסגנון פרקטור הקשה לקריאה, ואילו המלים בצרפתית ובלטינית כתובות בסגנון אנטיקואה הבהיר

בניגוד לגרמנים, לרשות היהודים שביקשו לפשט את צורת הכתב העברי לא עמדה מערכת מקבילה של כתב שניתן היה להתייחס אליה ולשאוב ממנה השראה, ועל כן רפאל פרנק החל לבחון כתבי יד וספרים, בעיקר מימי ראשית הדפוס באיטליה, ובדק את השינויים שהתחוללו בצורת האות במהלך השנים. הוא גילה שני מאפיינים עיקריים של עיוות שהתפתח: הגדלת ההבדלים בין הקווים המאוזנים והעבים של האות לבין הקווים המאונכים שהלכו ונעשו דקיקים, לעתים עד כדי קושי בהבחנה ביניהם; ועיוות הדרגתי בצורה הכללית של האות שהפכה ממרובעת למלבנית והחריפה את ההבדלים בין הקווים העבים לדקים.

הקווים האנכיים שהיו דקים יותר מהקווים האופקיים וצפיפות האותיות הקשו על ההבחנה בין אותיות שונות. 'שפוך חמתך', הגדה של פסח, פראג, 1527

בנוסף לכך, אי התאמתם של סימני הניקוד והטעמים לגופני האותיות הפכה את הטקסטים לצפופים והקשתה על הקריאה, כיוון שפעמים רבות אי אפשר היה להבחין לאיזו אות שייך הניקוד. במשך דורות רבים לא עוצבו גופנים חדשים של אותיות דפוס, ומבחר הגופנים המועט והמצומצם שעמד לרשות המדפיסים העבריים היה פרי של העתקות חוזרות מאותיות ישנות ללא מעורבותם של טיפוגרפים מומחים.

בעידודם של ידידיו התאולוגים הגרמנים החל פרנק לעצב גופן עברי חדש שבו יתוקנו כל העיוותים. כבסיס לעבודתו השתמש פרנק באות הספרדית המרובעת שהגיעה לאחד משיאי יופייה בעיצובם של מדפיסים איטלקים במאה ה-16, והוא ניסה לפשט את צורתה ככל שניתן. בהשפעת רעיונותיהם של מצדדי סגנון האנטיקואה הוא השתדל לצמצם ככל הניתן את ההבדלים שבין הקווים האופקיים העבים לבין הקווים המאונכים הדקים, ועם זאת לשמור באופן מתון על קימורים ועל עוקצים שיעניקו לאות העברית אופי משלה ויוסיפו לה נוי. הוא הושפע מסגנון היוגנדשטיל הגרמני, המאופיין בצורות מתעגלות ובסלסולים. הקימורים נועדו גם לסייע ביצירת הבדלים ברורים בין אותיות דומות כמו גימ”ל ונו”ן, ו”ו וזי”ן, ובכך להקל על הקריאה.

פרנק ראה בגופנים שהתפתחו באיטליה בראשית ימי הדפוס דגם לחיקוי. אלפבית בדפוס שונצינו

פרנק פוגש את ריהל

עיצוביו של פרנק הלהיבו את פרידריך אויגן שמידט, אחד משני השותפים שרכשו שנים אחדות קודם לכן את מפעל הגלופות ריהל. ריהל, שהרחיב באותו זמן את פעילותו, היה הקטן והצנוע מבין שמונה בתי יציקה גדולים אשר פעלו באותה עת בלייפציג, העסיקו אלפי פועלים וסיפקו אותיות עופרת וגלופות לתעשיית הדפוס באירופה כולה. מפעלים אלה התפרסו על פני רובע שלם בעיר לייפציג, לא הרחק ממקום מגוריו של רפאל פרנק.

מאז ייסודו של בית היציקה ריהל ב-1864 הוא עסק בייצור אותיות דפוס עבריות. מנהל המפעל שמידט ושותפו קרל פראוץ’ היו מודעים כנראה לצורכיהם ולבעיותיהם של המדפיסים שנזקקו לגופנים עבריים. למרות זאת, המרחק בין המתווים שפרנק הציג לפניהם באמצע 1908 לבין הפיכתם לאותיות עופרת תלת ממדיות שיוכלו לשמש את בתי הדפוס היה עדיין רב מאוד. באותה תקופה מלאכתו של האומן היוצק את האותיות הייתה מורכבת ומסובכת מבחינה טכנית, ונדרשו ניסיונות רבים עד לקבלת תוצאה שאפשרה ייצור תעשייתי של מערכת סימני דפוס שימושית. מלבד סימני פיסוק היה עליה לכלול לפחות שישה גדלים שונים של אותיות מאותו גופן. כל גודל אות עוצב בנפרד ולכל אות נדרשה תבנית יציקה נפרדת. פרנק, שהיה חסר כל ידע טכני ומקצועי בתחום זה, מצא בשמידט שותף נאמן וסבלני שהיה מוכן להשקיע מאמצים רבים בפיתוחו של הגופן החדש.

שער קטלוג של חברת ריהל

דרך עבודה זו הייתה נפוצה למדי בגרמניה באותה תקופה. אמן בעל רעיון ומתווים כלליים לעיצובה של אות דפוס פנה לבית יציקה שבו פיתחו המומחים את האות עד לייצורה ולשיווקה. כתוצאה מאילוצים טכניים ומניסיונות הדפסה התרחקה בסופו של דבר צורתה של האות הסופית מן העיצוב הראשוני, ובמידה מרובה נקבעה דווקא על ידי אותו מומחה לחיתוך וליציקה שלרוב נותר באלמוניותו. גם המתווים שצייר רפאל פרנק לאות החדשה שלו שינו לבסוף את צורתם, לא מעט בהשפעתו של פרידריך אויגן שמידט.

ב-1910, לאחר כשנתיים של עבודה מאומצת, מפעל ריהל הוציא לאור עלון פרסומי בן שמונה עמודים שבו הוצג בגאווה הגופן העברי החדש. כמקובל ניתן לגופן שם אשר יקל על זיהויו בקטלוגי האותיות ויאפשר את רישומו בפנקס זכויות היוצרים כדי למנוע העתקה ושימוש שלא ברשות. שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין בית היציקה ריהל לבין רפאל פרנק הוליד את השם Frank-Rühl Hebräisch – פרנק-ריהל עברית – שהיה יוצא דופן. בדרך כלל היו שמות הגופנים בני מלה אחת ונקראו רק על שם בית היציקה שבו נוצרו או בשם מסחרי קצר אחר, ולגופנים בכתב שאינו לטיני צורף גם שם השפה. מערכת האותיות החדשה שהוצעה למכירה לבתי דפוס ברחבי העולם כללה 12 גדלים שונים של הגופן, ואלה יכלו לשמש למגוון רחב מאוד של חומרי דפוס, החל בספרים וכלה בעלוני פרסומת.

רוב מוחלט של העיתונים והספרים בעברית מודפסים באותיות שעוצבו לפני 110 שנים. גופן פרנק-ריהל כפי שהוא מופיע בקטלוגים של גופנים

אותיות פורחות באוויר

למרבה האכזבה התקבל הגופן החדש בקרירות יחסית, ובתי הדפוס העבריים היססו לרכשו ולעשות בו שימוש. בראשית המאה העשרים נועדו רוב הספרים העבריים שהודפסו לספק את צורכי התפילה והלימוד של יהודים ברחבי העולם, והודפסו בעיקר סידורים ומחזורים, מסכתות תלמוד וספרי הלכה, מדרש ואגדה. צורתם הטיפוגרפית של ספרים אלה נקבעה דורות רבים קודם לכן, ועבור המתפללים והלומדים כל שינוי בהם נראה כהתערבות גסה בטקסט המקודש ואולי אף ניסיון להעניק לו משמעות חדשה ופסולה.

טכנולוגיות שאפשרו להעתיק את לוחות הדפוס הישנים ולהדפיס מתוכם שוב ושוב היו קיימות כבר ברבע האחרון של המאה ה-19, ורוב ספרי הקודש שראו אור בראשית המאה העשרים היו למעשה הדפסות חוזרות של טקסטים שעוצבו עשרות שנים קודם לכן. שימוש באות דפוס חדשה היה מאלץ את המדפיסים להתחיל מבראשית בתהליך הסבוך של סידור האותיות, עימוד הטקסט והגהתו, שהיה יקר הרבה יותר משימוש באימות הדפוס הישנות, על אף שאלה היו לרוב שחוקות ולקו בחסרונות מרובים.

ספרות החול העברית הייתה עדיין בחיתוליה, מספר הכותרים העבריים שנוספו מדי שנה היה לא רב, ובדרך כלל נדפסו רק מעט עותקים כיוון שמעגל קוראי הספרות המודרנית בעברית היה עדיין מצומצם. למרבה הפלא גם הסופרים, המו”לים והקוראים שעמדו בחוד החנית של תחיית התרבות העברית היו בעלי עמדות שמרניות למדי ביחס לצורתה של האות העברית, על אף ביקורת שנשמעה מעת לעת על צורתם האסתטית הדלה של הספרים ועל הצורך בחידוש פניה של האות המודפסת.

חסרונו של גופן פרנק-ריהל היה שהוא נוצק לשימוש בסדר ידני בלבד, בעוד שבתי דפוס גדולים – בעיקר בארצות הברית – כבר עברו למכונות סדר אוטומטיות מתוצרת לינוטייפ. הגופן החדש נמכר בעיקר לבתי דפוס שעסקו בהוצאת ספרים ביידיש – רובם בדרום אמריקה – ולבתי דפוס שבהם הדפיסו טקסטים עבריים קצרים בתוך ספרי מדע ותאולוגיה נוצריים.

על אף חוסר ההצלחה המסחרית המשיך בית היציקה ריהל לשתף פעולה עם רפאל פרנק בעיצוב גופן חדש נוסף אשר נועד להשלים את השימוש בפרנק-ריהל ולהוות מקבילה לכתב הנטוי המקובל בכתיב הלטיני. בעברית לא היו גופנים של כתב נטוי, ולצורך הדגשת טקסט או הערות השתמשו בדרך כלל בכתב רש”י או באותיות מסולסלות אחרות. אלה היו קשות לקריאה ופגמו באחידות הסגנון הטיפוגרפי של הטקסט הנדפס. בשיתוף פעולה עם אנשי ריהל עיצב רפאל פרנק גופן חדש וקרא לו מרים על שם בתו. הגופן הגיע לשלב הסופי של הדפסות הניסיון, אך מלחמת העולם הראשונה שפרצה בקיץ 1914 קטעה את העבודה ועיסוקו של פרנק בעיצוב אותיות דפוס נפסק.

המלחמה גרמה להתמוטטותו הכלכלית של מפעל ריהל והוא עמד בפני סגירה. אנזלם, בנו של רפאל פרנק, נפל בשבי הרוסי, והדבר ערער את בריאותו של האב. ב-1918 נמכרה חברת ריהל לקונצרן הדפוס הענק ברתולד, ובזאת בא הקץ על המפעל בלייפציג. שנתיים מאוחר יותר, בי”ט באדר תר”ף (1920), נפטר רפאל פרנק לאחר שלקה בלבו, יומיים לפני שמלאו לו 53 שנה.

פריחה מאוחרת 

דווקא באותם ימים החלה פריצתו הגדולה של גופן פרנק-ריהל הרחק מגרמניה – ברוסיה, שבה המלחמה העולמית, המהפכה ומלחמת האזרחים החריבו את תעשיית הדפוס המקומית. החירות הזמנית שניתנה לקבוצות של יוצרים עבריים, ובעיקר של יוצרים ביידיש, עוררה את הצורך באותיות דפוס עבריות לעיתונים ולספרים. מסניף בית היציקה ברתולד שבפטרוגרד, שם אוחסנו עד אז האותיות העבריות החדשות של ריהל כאבן שאין לה הופכין, הן הופצו בכל בתי הדפוס ברחבי רוסיה הסובייטית.

עובדת דפוס מסדרת שורות בעמודים. צילום: Poll, Willem van de

ב-1917 רכשה שושנה פרסיץ את בית הדפוס של מכון לַזַרֶב למדעי המזרח במוסקבה. בית הדפוס קיבל עוד לפני המלחמה מלאי גדול של אותיות פרנק-ריהל לצורך פרסומיו המדעיים, אך לא הספיק לעשות בו שימוש ולבסוף פשט את הרגל. אותיות אלה אפשרו את תחילת פעולתה של הוצאת ‘אמנות’ במוסקבה ושימשו להדפסת הכרכים הראשונים של כתב העת הספרותי החשוב ‘התקופה’ וספרי הוצאת שטיבל הראשונים. כך, בחסות סערת המהפכה ברוסיה, נכנס הגופן שעיצב רפאל פרנק אל היכלה של הספרות העברית ויצר בה שינוי טיפוגרפי שממנו לא הייתה עוד דרך חזרה.

שער כתב העת התקופה - שימוש בגופן פרנק-ריהל בארץ ישראל

בראש ברתולד, הקונצרן הענק של בתי יציקה ומפעלי דפוס שלתוכו נבלע ריהל, עמד אוסקר יוֹלֶס, בנקאי ותעשיין יהודי. יולס הכיר בחשיבותה של תחיית התרבות העברית ופעל לא מעט באגודות של חובבי ספר. כשיוסף צ’רקסקי, מומחה לייצור אותיות דפוס מקייב שנמלט מרוסיה הסובייטית, הגיע לברלין, הוא נשכר על ידי יולס כדי לעמוד בראש ‘המחלקה האוריינטלית’ של ברתולד ולפתח בה בעיקר את ייצורם של גופנים עבריים, לצד גופנים בערבית ובלשונות שמיות אחרות.

צ’רקסקי נטל את שני הגופנים העבריים שנוצקו במפעל ריהל בעיצובו של רפאל פרנק – מגופן מרים נוצקו התבניות בלבד – הוסיף עליהם סדרות של אותיות בגדלים נוספים לשם התאמתם למגוון רחב יותר של עבודות דפוס, והחל בייצורם ובשיווקם ההמוני. הדרישה לאותיות עבריות באה מכל רחבי העולם – מארצות הברית, מדרום אמריקה, מפולין ורוסיה ומארץ ישראל – אך השוק העיקרי היה עדיין בגרמניה. מחירי ההדפסה הנוחים שהביאה עמה האינפלציה לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, משכו לשם מו”לים יהודים רבים. בברלין, בירתה של רפובליקת ויימאר שקמה זמן קצר קודם לכן, התרכזו בראשית שנות העשרים סופרים ואנשי רוח יהודים שעסקו במרץ בהוצאה לאור של ספרים, עיתונים וכתבי עת שונים ביידיש ובעברית.

הגופנים שהציעה חברת ברתולד לא רק היוו פתרון זמין ונוח לבעיית המחסור באותיות דפוס של המדפיסים והמו”לים היהודים, אלא שימשו גם מרכיב טיפוגרפי שהיה לסימן ההיכר של פרסומיהם, שהיה בהם חידוש. בתוך קבוצת הגופנים העבריים המיושנים בלט פרנק-ריהל בעיצובו הרענן, והוא אפשר גם הבחנה ברורה בין ספרות הקודש לבין הספרות המודרנית שדרשה שינוי לא רק בתכנים אלא גם בצורה האסתטית של הטקסטים. הבהירות ונוחות הקריאה של גופן פרנק-ריהל חיבבו אותו על יוצרי התרבות החילונית והציונית החדשה, ועד מהרה הוא הפך להיות מזוהה אתה יותר. השימוש בו השתרש תוך זמן לא רב, ופרנק-ריהל היה לגופן התקני שבו השתמשו בתי דפוס רבים, תחילה בגרמניה ובמזרח אירופה, ובהמשך גם בארץ ישראל ובאמריקה.

אות לדורות

ב-1925 העניקה חברת ברתולד לחברת לינוטייפ האמריקנית את הזכויות על פרנק-ריהל לשם התאמת הגופן למכונות הסידור האוטומטי שלה. שנה מאוחר יותר הוענקו הזכויות גם לחברת מונוטייפ באנגליה. בתי יציקה בפולין החלו אף הם לחקות את הגופן הנפוץ, ובין שתי מלחמות העולם הם ייצרו והפיצו גרסאות משלהם לפרנק-ריהל תחת שמות מסחריים אחרים.

קונצרן ברתולד הלך ושקע אחרי מותו של אוסקר יולס ב-1929 והגירתו לברזיל של יוסף צ’רקסקי ב-1930. מוקד הייצור של אותיות הדפוס העבריות עבר בהדרגה לאנגליה, אך המהפכה כבר נעשתה. שינוי התפיסה הערכית ביחס לצורתו של הספר העברי החדש ולחשיבות יופיים של הגופנים השתרש בקרב מו”לים ומדפיסים.

טיפוגרפים ואמני דפוס שפיתחו גופנים עבריים חדשים בארץ ישראל החל מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים, וביתר שאת לאחר קום המדינה, מצאו חסרונות לא מעטים בגופן פרנק-ריהל, ואחדים מהם אף סברו כי הוא התיישן מאז שנוצק לראשונה. אך למרות זאת הגופן שיצר רפאל פרנק בלייפציג בראשית המאה העשרים שרד בכל תהפוכות עולם הדפוס במאה שעברה. גם בראשית העשור השלישי של המאה ה-21, לאחר המעבר לדפוס דיגיטלי ועל אף השפע העצום של גופנים עבריים שעומד לרשותנו, במרבית הספרים והעיתונים שרואים אור בישראל משתמשים באותיות שעיצב חזן צנוע שהלך לעולמו כמעט אלמוני לפני מאה שנה.

האות שכבשה את המכבש. אותיות עופרת של גופן פרנק-ריהל צר הסדריה, מוזאון היסטוריית הדפוס, כפר קיש

לקריאה נוספת:

משה שפיצר, “האות המרובעת בהתפתחותה”, בתוך: ‘אות היא לעולם – קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית’, משרד החינוך והתרבות, תש”ן, עמ’ 23-46; אילן מולכו (עורך), ‘טיפוגרפיה עברית: קטלוג אותיות שימושי’, בצלאל, תשמ”א; גדעון שטרן, ‘על טיפוגרפיה ואותיות דפוס’, אבן חֹשן, תשס”ד.

פורסם בגיליון 125, חשוון תשפ”א, נובמבר 2020