אלברט איינשטיין – מנגינה פיזיקלית מופלאה

התפתחות איטית

אלברט איינשטיין היה נון קונפורמיסט, מרדן, הומניסט ומשעשע. הוא לא השתבח בעצמו ולא החמיא לעצמו מעולם, גם בשעה שהעיתונות פיזרה עליו סיפורי בדים ופלאות. הוא נותר תמיד פרוע ומרושל ואמר בענווה:

אני מדבר אל כולם באותה דרך, בין אם מדובר באיש הזבל או בנשיא האוניברסיטה (Fred Jerome and Rodger Taylor, Einstein on Race and Racism, p. 39).

אלברט איינשטיין נולד ב־14 במרץ 1879 בעיר אולם שבמדינת וירטמברג (כיום בגרמניה). אביו הרמן היה סוחר ואמו פאולינה הייתה בקיאה במוזיקה וניגנה בפסנתר. האם השתוקקה שאלברט ילמד לנגן בכינור, על אף שבגיל צעיר לא הראה התלהבות כאשר למד נגינה. ב־1880, לאחר שהעסק שלו באולם קרס, עבר הרמן איינשטיין עם משפחתו למינכן, ושם ניסה שוב את מזלו בעסקים והקים עם אחיו יעקב בית חרושת לציוד חשמלי. אחותו היחידה של אלברט מריה — שכונתה מאיה — נולדה במינכן ב־1881.

כילד התפתח אלברט לאט והיו לו קשיי שפה. הסובבים אותו חששו שלא ילמד לדבר, והוא אכן החל לדבר כנראה רק בגיל שלוש. הוריו המודאגים התייעצו עם הרופא, אבל התברר כי התפתחותו המאוחרת של איינשטיין הייתה תקינה לגמרי, וכמובן אף מעבר לכך.

בהיותו בן חמש הגיעה לביתו מורה פרטית. אלברט היה מועד להתקפי זעם וברגעים כאלה פניו הפכו צהובות לחלוטין, קצה אפו הלבין כשלג והוא איבד שליטה על עצמו. פעם אף השליך כיסא לעבר המורה והיא נבהלה כל כך עד שנסה על נפשה ולא חזרה יותר.

כיוון שבית הספר היהודי היה רחוק ממקום מגוריהם ושכר הלימוד בו היה גבוה, שלחו הרמן ופאולינה את אלברט ב־1885, כשהיה בן שבע, לבית ספר יסודי קתולי. ב־1889, בהיותו בן תשע וחצי, החל אלברט ללמוד בגימנסיית לואיפולד. בית הספר היה בעל נטייה למקצועות הומניים ואלברט המרדן לא יכול היה לסבול עיסוק בנושאים שאינם מעניינים אותו, ובייחוד בנושאים הומניים. הוא התמרד נגד כל סמכות, והמורים בגימנסיה הגיבו להתנהגותו בתקיפות, ולעתים אף בגסות. מורה אחד הרחיק לכת באומרו שעצם נוכחותו של אלברט בכיתה גורעת מהכבוד שמורה זקוק לו, והמורה ללטינית הכריז כי לעולם לא יצא מאיינשטיין כלום.

אלברט איינשטיין ואחותו מאיה בילדותם. סביבות 1886

אלברט איינשטיין בן 14 ב-1894

מקס תלמוד, סטודנט יהודי לרפואה, הוא שעורר בילד עניין. תלמוד, שהתעניין בתחומים רבים והיה מבוגר מאלברט ב־11 שנה, היה אורח קבוע בבית המשפחה ונתן לאיינשטיין הצעיר ספרים פופולריים שעסקו במדע, בטכנולוגיה, במתמטיקה ובפילוסופיה.

גם במינכן נכשל העסק של הרמן איינשטיין והמשפחה עברה לאיטליה, שם פתחו האב ואחיו יעקב חברה חדשה. אלברט נשאר לבד במינכן כדי להשלים את לימודיו בגימנסיה, אך בייאושו ובשעמומו מבית הספר ברח אל הוריו באיטליה מבלי שסיים את הלימודים.

בסתיו 1895 ניגש איינשטיין לבחינות הכניסה לפוליטכניון בציריך. בעוד שביצועיו במתמטיקה ובפיזיקה היו טובים, הוא נכשל בבחינה בשפות מודרניות זרות. הפרופסור לפיזיקה היינריך פרידריך ובר הבחין בכישרונו והציע לו לשמוע את הרצאותיו, אך מנהל הפוליטכניון אלבין הרצוג הפנה את איינשטיין לבית הספר הקנטוני באראו כדי שיסיים קודם את מבחני הבגרות. האווירה הליברלית והדמוקרטית בשוויץ, בניגוד למשמעת הקפדנית בבתי הספר הגרמניים, הייתה גורם מכריע בבחירתו של איינשטיין בשוויץ כארצו.

לא עשה רושם מיוחד על מוריו לפיזיקה. איינשטיין בצעירותו

סטודנט בעייתי

לאחר שסיים את לימודיו באראו עבר איינשטיין את הבחינות לפוליטכניון בהצלחה וב־1896 נסע לציריך והחל ללמוד במכון לפיזיקה במחלקה להכשרת מורים למתמטיקה ולפיזיקה בפוליטכניון. בין מוריו היו הפרופסורים אדולף הורביץ והרמן מינקובסקי, והאחרון טען כי איינשטיין הוא כמו “כלב עצלן שאינו טורח על המתמטיקה כלל“ (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, p. 28). פרופ‘ ובר אמנם התפעל מהאינטליגנציה שלו אך לא מחריצותו ואמר לו: “יש לך פגם אחד: איש לא יכול לומר לך דבר“ (Banesh Hoffmann and Helen Dukas, Albert Einstein Creator & Rebel, p. 32).

איינשטיין בעל המחשבה החופשית לא העריך את ובר שהיה בדיוק ההפך ממנו: מקובע, שמרן בדעותיו, הולך בתלם ומסור למערכת ולמוסדותיה. הוא חש כי בידיים של ובר המדע האהוב עליו, בבת נפשו, מאבד מקסמו ומשאר הרוח שלו. איינשטיין, שהיה ישיר, חסר טקט והתנגד לכל סמכות, גרם לפרופסורים בפוליטכניון להתרחק ממנו. ובר, שחמש שנים קודם לכן התפעל מהנער והציע לו ללמוד אצלו על אף שלא עבר את כל הבחינות, סלד ממנו במיוחד.

איינשטיין לא הסתדר גם עם פרופ‘ ז‘אן פרנה, שוויצרי צרפתי שלימד פיזיקה ניסויית ואיינשטיין השתתף בקורסי המעבדה שלו. ביוני 1899, בעודו עובד במעבדה של פרנה, נפצעה קשה ידו הימנית של איינשטיין בהתפוצצות. הוא כמעט לא הופיע לשיעורי המעבדה בפיזיקה, דבר שהעלה עוד יותר את חמתו של הפרופסור, ועל כן הוא העניק לו את הציון הנמוך ביותר האפשרי. יום אחד סיפק פרופ‘ פרנה לאיינשטיין חומר למחשבה באומרו לתלמידו הסורר: “אין חוסר להט או רצון טוב בעבודתך, אלא חוסר יכולת“. הוא הוסיף ואמר כי אין לו מושג עד כמה קשה מסלול לימודי הפיזיקה ושאל אותו מדוע שלא ילמד במקום זה רפואה, משפטים או פילולוגיה. איינשטיין השיב: “בגלל שאני מרגיש שיש לי כישרון, אדוני הפרופסור, מדוע שאני לפחות לא אתנסה בפיזיקה?“ ופרופ‘ פרנה סיים את השיחה באומרו:

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, בחור צעיר, רק רציתי להזהיר אותך לטובתך האישית“  (Carl Seelig, Albert Einstein: A documentary biography, pp.40־41).

בכיתתו של איינשטיין בפוליטכניון למד גם חברו מרסל גרוסמן. האישה היחידה בכיתה הייתה הסרבית מילבה מאריץ‘, חברתו ומאוחר יותר אשתו של איינשטיין. גרוסמן חלק עם איינשטיין את מחברת ההרצאות שלו, ואיינשטיין, שהרבה להיעדר מההרצאות, סיפר מאוחר יותר:

לא רק שגרוסמן ביקר במקומנו בכל הקורסים הראויים, הוא גם כתב אותם בצורה כה מסודרת עד שנדמה כאילו הדפיס את מחברותיו. כאשר התכוננתי למבחן הוא השאיל לי את המחברות ופירושו היה עבורי הצלה. אני מעדיף לא לחשוב ולא לכתוב מה היה קורה לי בלעדיהן (Albert Einstein, “Autobiographische Skizze” in Seelig Carl (1956b), Helle Zeit — Dunkle Zeit. In memoriam Albert Einstein, p. 11).

ביולי 1900 העניק הפוליטכניון בציריך לאיינשטיין דיפלומה ותעודת הוראה במתמטיקה ובפיזיקה. בשל העוינות של ובר כלפיו ובשל השתמטותו מהשיעורים לא הצליח איינשטיין לקבל משרת עוזר הוראה בפוליטכניון. התמיכה הכספית שקיבל מדודתו שגרה בגנואה הסתיימה עם תום לימודיו והוא נזקק לעבודה בדחיפות.

הפוליטק של ציריך, סוף המאה ה-19

פטנטים ותגליות

איינשטיין שלח בקשות עבודה למקומות שונים באירופה ונדחה על ידי כולם. בעיית התעסוקה שלו הטרידה אותו עוד יותר בגלל שבדיוק אז הגיש בקשה לאזרחות שוויצרית ולשם כך התבקש להוכיח שיש לו תעסוקה. במוחו של איינשטיין התרוצצו רעיונות על האלקטרודינמיקה של גופים בתנועה — שכונתה אחר כך ‘תורת היחסות‘ — ועל מהות האור, אולם בתחום התעסוקתי הוא לא נחל הצלחה, עבר מעבודה לעבודה וחי מהיד אל הפה. איינשטיין חשד כי מאחורי כל התשובות השליליות שקיבל מהמוסדות האקדמיים שאליהם שאף להתקבל ניצב פרופ’ ובר. ב־1901 כתב לחברו מרסל גרוסמן:

הייתי יכול למצוא משהו לפני הרבה זמן אלמלא הבוגדנות של ובר. מכל מקום, איני משאיר אפילו אבן אחת הפוכה ואיני מוותר על חוש ההומור שלי. א־לוהים יצר את החמור ונתן לו עור עבה (John Stachel and others (eds.), The Collected Papers of Albert Einstein Vol. 1: 1879־1902, Doc. 100).

בנובמבר 1901 הגיש איינשטיין עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפרופ’ אלפרד קליינר מאוניברסיטת ציריך, ובפברואר 1902 העבודה נדחתה בשל הביקורות החריפות והבלתי הולמות שכתב בה איינשטיין על תורת הגזים של לודוויג בולצמן.

ב־1901 קיבל איינשטיין אזרחות שוויצרית והחזיק בה עד סוף ימיו. הדבר הקל עליו במציאת עבודה וב־1901־1902 עבד כמורה זמני בוינטרטור ובשפהאוזן.

לאחר שמרסל גרוסמן ואביו התערבו למען איינשטיין אצל חברו של האב פרידריך הלר, מנהל משרד הפטנטים השוויצרי, קיבל איינשטיין עבודה במשרד הפטנטים בברן והחל לעבוד שם בקיץ 1902 כמומחה טכני זמני בדרגה שלוש עם משכורת צנועה של 3,500 פרנקים שוויצריים לשנה.

עם הגיעו לברן, בעודו מחכה למשרה במשרד הפטנטים, נאלץ איינשטיין למצוא מקור הכנסה זמני. הוא פרסם מודעה בעיתון מקומי ובה הציע את שירותיו כמורה פרטי למתמטיקה ולפיזיקה ואף הציע שיעור ניסיון חינם. בין הראשונים לענות למודעה היה מוריס סולובין שעבר מרומניה לברן כדי ללמוד פיזיקה ופילוסופיה באוניברסיטה. כשגילה כי ההרצאות רדודות למדי, בפרט אלה בפיזיקה, חיפש סולובין שיעורים פרטיים. הוא הלך לכתובת שצוינה במודעה של איינשטיין בתקווה שהלה יוכל להכניסו למסתרי הפיזיקה התאורטית. כשצלצל בפעמון הדלת בקומה הראשונה שמע סולובין צלצול רועם ואיינשטיין הופיע. מהר מאוד הסתיימו השיעורים הסדירים בתשלום והשניים החלו להיפגש לדיונים שוטפים בפילוסופיה. עד מהרה הצטרף אליהם קונרד הבישט, דוקטורנט למתמטיקה שאיינשטיין פגש במהלך שהותו הקצרה בשפהאוזן ב־1901. שלושת החברים ייסדו קבוצת דיון בלתי פורמלית והעניקו לה את השם הגרנדיוזי ‘האקדמיה אולימפיה‘. בתכתובת ביניהם הייתה נימה של ניבול פה, אך למעט השתעשעות כללית הייתה לאקדמיה אולימפיה תכנית קריאה פילוסופית רצינית. בשנים 1902־1904 נפגשו השלושה באופן סדיר כל פעם בדירתו של אחד מהם. לדיון קדמה ארוחה דלה שכללה בדרך כלל נקניקייה, גבינה, פרי ותה.

בינואר 1903 התחתנו אלברט איינשטיין ומילבה מאריץ‘ במשרד הרישום בברן, חרף התנגדותן של משפחותיהם. אמו של איינשטיין לא ששה לראות את בנה היקר מתחתן עם כלה לא יהודייה, צולעת ולא יפה במיוחד המבוגרת ממנו בשלוש שנים. שני העדים היו הבישט וסולובין, וההורים משני הצדדים לא הגיעו לחתונה. אחרי מסיבה קטנה חזר הזוג לדירתו החדשה של איינשטיין. איינשטיין שכח את המפתח לדירה — כמו תמיד — והיה צריך להעיר את בעלת הבית כדי שתפתח לו את הדלת.

ליזרל, בתם של אלברט ומילבה, נולדה כנראה בראשית 1902, עוד בטרם נישאו. הלידה מתועדת אך לא ידוע מה עלה בגורל הילדה, ייתכן שנפטרה ממחלה וייתכן שנמסרה לאימוץ. ב־1904 נולד בנם הראשון הנס אלברט, וב־1910 נולד בנם השני אדוארד — שכונה טדל — ונפטר בדמי ימיו ממחלה.

כמו בתחנות אחרות בחייו, גם החברות עם סולובין והבישט כללה שילוב של השתובבות וחשיבה מדעית ופילוסופית רצינית. חברי
בהאקדמיה אולימפיה, ראשית המאה העשרים

אלברט ומילבה, 1912

הבן החוקי היחיד שהגיע לבגרות. איינשטיין ומילבה בחברת הנס התינוק

השנה המופלאה

במשך היום עבד איינשטיין במשרד הפטנטים. הוא כתב להבישט כי במשך שמונה שעות עבודה יש כל יום שמונה שעות לשובבות וכי יש גם יום ראשון. במשך אותן שמונה שעות של שובבות ובימי ראשון שקד איינשטיין על רעיונותיו הגדולים, ואלה פורסמו במאמרים שכתב בשנה שנודעה לימים כ‘שנה המופלאה‘, הלוא היא שנת 1905 — אחת השנים החשובות בתולדות המדע. איינשטיין נהג לכתוב את רעיונותיו על פיסות נייר קטנות, וכאשר שמע את צעדי המנהל הלר מתקרבים מיהר להחליק אותן לתוך המגרה והמשיך בעבודה השגרתית של משרד הפטנטים.

ב־1905 שלח איינשטיין ארבעה מאמרים מהפכניים לשנתון הפיזיקה הגרמני הנודע ‘אנאלן דר פיזיק‘: קוונטות האור (האפקט הפוטואלקטרי), התנועה הבראונית, תורת היחסות הפרטית והמאמר הראשון בנושא E = mc2. על מאמר היחסות חתם איינשטיין: “ברן, יוני 1905“, כפי שהיה נהוג בכתב העת. חוקרים רבים שקראו את המאמר חיפשו את הכותב באוניברסיטת ברן ואיש לא העלה בדעתו לפנות למשרד הפטנטים.

איינשטיין ניסה שוב להגיש עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפרופ‘ קליינר מאוניברסיטת ציריך. הוא הבין שהפעם עליו לכתוב עבודה על נושא מקובל, וב־15 בינואר 1906 קיבל איינשטיין תואר דוקטור מאוניברסיטת ציריך אך התקשה לקבל משרת מרצה זמני באוניברסיטת ברן. כדי להתקבל למשרה היה עליו להגיש עם הבקשה מאמר מדעי שטרם פורסם. איינשטיין המרדן הגיש את מאמר היחסות שכתב ב־1905. במחלקה לפיזיקה נתקל איינשטיין הסורר בפרופ‘ איים פוסטר שהיה בינוני ושמרן. פוסטר קרא את מאמר היחסות והגיב: “אינני יכול להבין מלה ממה שכתוב שם!“. הוא לא היה מסוגל לקבל עבודה שתוקפת מוסכמות פיזיקליות שהיו מקובלות מאות שנים וציפה לחיבור הכתוב בהתאם לכללים המסורתיים בפיזיקה הקלסית. איינשטיין המיואש והכועס כבר החליט לחפש עבודה כמורה בבית ספר, אך בהמלצת חברים הגיש חיבור נוסף בנושא תורת הקרינה, בהתאם לכללים המסורתיים של הסגל בפקולטה, וכתוצאה התקבל כמרצה (‘פריבטדוצנט‘) באוניברסיטת ברן ב־1908. הדבר לא הפריע לו להמשיך לעבוד במשרד הפטנטים. בסמסטר האביב הוא הרצה על תורת הקרינה מול קהל של ארבעה סטודנטים — חבריו ממשרד הפטנטים — ובסמסטר הקיץ שלאחר מכן הופיע להרצאותיו רק סטודנט אחד והקורס התבטל.

את המשרה האקדמית הראשונה שלו כפרופסור באוניברסיטה קיבל איינשטיין באוניברסיטת ציריך ב־1908. האוניברסיטה העדיפה אמנם מועמד אחר, אך כאשר זה ויתר על המשרה זכה בה איינשטיין. אחד הסטודנטים סיפר כי איינשטיין היה נכנס לכיתה בבגדים מרושלים, מכנסיו היו קצרים מדי וסביב צווארו הייתה שרשרת ברזל שעליה נתלה שעון. הסטודנטים היו סקפטים למדיי, אולם לאחר שפתח את פיו הוא שבה את לבם.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים הייתה גרמניה מרכז הפיתוח המדעי העולמי ויהודים רבים השתלבו בצמרת המדע במדינה. איינשטיין במשרדו באוניברסיטת ברלין, 1920

אגדה נולדת

איינשטיין לא שקט על שמריו. ב־1907, בעודו יושב במשרדכעשרקעשדעדכד הפטנטים בברן, עלו במוחו המחשבות הראשונות שהובילו אותו בסופו של דבר לתורת היחסות הכללית. הוא חשב על צופה שנופל מראש גג בית ומצוי בנפילה חופשית. הוא עבד על תורת היחסות הכללית שמונה שנים, ובראשיתן פרסם משוואות אשר התגלו מאוחר יותר כשגויות. לקראת 1915 הבין איינשטיין כי המסגרת התאורטית הכללית שאליה הגיע היא אכן נכונה, אך במשוואות עצמן יש שגיאות חמורות. הוא שיפר את המשוואות ועבד מבוקר עד לילה: “לעתים קרובות אני מרותק כל כך לעבודתי שאני שוכח לאכול ארוחת צהריים“ (Robert Schulmann and others (eds.), The Collected Papers of Albert Einstein, Vol. 8: 1914־1918, Doc. 134), כתב לבנו הנס.

ב־1915, לאחר שהתאוריה הייתה מוכנה והמשוואות מתוקנות, העיר איינשטיין במחאה עצמית אופיינית במכתב לארנולד זומרפלד: “לרוע המזל הנצחתי את הטעויות הסופיות במאמרי האקדמיה“ (שם, doc. 153). בהתייחסו לתאוריה הישנה שלו, שהכילה את המשוואות השגויות, אמר איינשטיין לחברו פול אהרנפסט:

זה אופייני לברנש הזה איינשטיין, שכל שנה הוא חוזר בו ממה שכתב בשנה שעברה (שם, Doc. 173).

רק ב־1919 זכה איינשטיין לפרסום עולמי, לאחר שפורסמו תוצאות הניסוי הגדול שערך ארתור אדינגטון, ואלה אישרו כי קרני האור מתעקמות בשדה הכבידה של השמש כפי שאיינשטיין חזה בתורת היחסות הכללית. תהילת הפרסום לוותה באמוציות לאומיות שאפיינו את אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. המגזין הבריטי ‘פאנץ‘ היטיב לתאר זאת: “יהודי שוויצרי טויטון [כינוי לגרמני] חלקית השליך לגרוטאות את הפרינקיפיה של ניוטון” (19.11.1919, עמ‘ 422).

בשישה בנובמבר 1919 אמר אחד מחברי החברה המלכותית המדעית בלונדון לאדינגטון: “פרופסור אדינגטון, אתה חייב להיות אחד משלושת האנשים היחידים בעולם שמבינים את היחסות הכללית“. אדינגטון השיב: “אדרבה, אני מנסה להבין מיהו האדם השלישי!“ (Jean Eisenstaedt, The Curious History of Relativity: How Einstein’s Theory of Gravity was Lost and found Again, p. 2). בעשרה בנובמבר 1919 נכתב ב‘ניו יורק טיימס‘ כי בטרם פרסם איינשטיין את תורתו בעיתון הוא אמר לעורך: “דע לך כי בדיוק 12 חכמים בכל העולם כולו יהיו מסוגלים להבין את תורתי החדשה“, אבל העורך החליט למרות זאת לקחת את הסיכון ולפרסם תאוריה בלתי מובנת. במשך ימים אחדים חזר ה‘ניו יורק טיימס‘ על סיפור זה בגרסאות שונות. במהלך נובמבר 1919 עדכן העיתון את הסיפור וקבל על כך שתורתו של איינשטיין מופצת במהירות בציבור שאינו מסוגל להבינה.

המיתוס על הגאון שיצר תאוריה שאי אפשר להבין אותה הלך והתפשט. איינשטיין וחיים ויצמן נסעו יחד באנייה כדי לאסוף תרומות לאוניברסיטה העברית. כשהגיעו ב־1921 לניו יורק נשאל ויצמן האם הוא מבין את התאוריה של איינשטיין והשיב בסרקזם:

במהלך חציית האוקיינוס איינשטיין הסביר לי את התאוריה מדי יום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה (Helen Dukas and Benesh Hoffmann, Albert Einstein, the Human Side: New Glimpses from His Archives, p. 62).

בפברואר 1919, השנה שבה זכה איינשטיין לפרסומו הגדול, התגרשו אלברט ומילבה לאחר שחיו שנים אחדות בנפרד. ביוני 1919 התחתן איינשטיין עם בת דודתו אלזה לוונטל וחי עמה עד פטירתה ב־1936. מנישואין אלה לא נולדו להם ילדים אולם אלברט אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואיה הקודמים.

שיח מדענים או שיח ציוני? איינשטיין ואשתו אלזה לאחר שירדו מהאניה באמריקה ביחד עם חיים ויצמן ואשתו וורה, העסקן הציוני מנחם אוסישקין ואיש החינוך בן-ציון מוסינזון

נילס בוהר, פיזיקאי דני ממוצא יהודי, נולד ב-1885 ונחשב לצד איינשטיין לאחד התורמים החשובים ביותר למכניקת הקוונטים. על מחקריו בתחום זכה ב-1922 בפרס נובל. הידידות בין השניים נמשכה עד לפטירתו של איינשטיין. איינשטיין ובוהר, 1925

תאוריות מהכינור

המחשבה הייתה עבור איינשטיין כמו מוזיקה. הוא השווה בין המצאה מדעית למוזיקה והמוזיקה שימשה עבורו השראה להמצאותיו המדעיות. כשניגן בכינור היו הרעיונות המדעיים צצים במוחו.

איינשטיין לקח אתו את הכינור לכל מקום וחיפש הזדמנויות לנגן. ב־1920 הוזמן איינשטיין להרצאה באוניברסיטת פראג, עיר שאהב מאוד ואף שימש בה ב־1911 פרופסור. בשנה ההיא טיפח איינשטיין את הכושר המתמטי והפיזיקלי שלו וגם ניגן בחברותא במשך שעות. פראג שימשה לו השראה, שכן היא אירחה במאה ה־18 את מוצרט, המלחין האהוב על איינשטיין, ובה נערכה ב־1787 הבכורה של האופרה ‘דון ג‘ובאני‘. אחרי הרצאתו בפראג ערכו לכבודו קבלת פנים והקהל חיכה שאורח הכבוד ינאם. הוא הכריז כי במקום לנאום הוא ינגן בכינור, וכך אכן עשה. הוא ניגן מנגינות של מוצרט ובאך והקהל הנרגש הריע לו בהתלהבות, אסיר תודה למדען הדגול על ששחרר אותו מהתמודדות עם תורת היחסות במסיבה.

מוזיקאים מקצועיים לא אוהבים בדרך כלל לנגן עם מוזיקאים חובבים, אבל איינשטיין היה יוצא מהכלל; הזכות לנגן עם איינשטיין החניפה אפילו לכנרים הגדולים ביותר. הדבר שעשע את איינשטיין שאמר על אחד מהם:

הוא מנגן היטב, אני מנגן גרוע, והוא מאמין שהוא זוכה לפרסום בזכות העובדה שהוא מנגן אתי (Roy Meador, “The Scientist who Loved to Fiddle”, Toledo Magazine, October 2־8, 1988).

בהזדמנות אחרת אמר איינשטיין כי הפרסום הפך אותו יותר ויותר טיפש. למזלו חוש ההומור שלו הציל אותו מטיפשותם של מעריציו. ידידו של איינשטיין ג‘נוס פלש, רופא יהודי מברלין, סיפר שיום אחד הגיעה אליו אישה עם ילד והודיעה לו כי היא ליזרל, בתו של איינשטיין שנולדה קודם לנישואיו, ולכן בנה הוא נכדו. פלש הופתע מעט, אך האישה שכנעה אותו והוא נפל במלכודת. הוא החל אפילו לראות דמיון משפחתי בין איינשטיין לילד, שנראה לו אינטליגנטי וערני. פלש, עוזרו וקומץ חברים ששוכנעו גם הם בזהותה נחלצו לעזרתה: הם סידרו לה משרה ומצאו לילד בית ספר. הם כתבו לאיינשטיין וסיפרו לו שיש לו בת ונכד. איינשטיין הפגין כמובן אדישות מוחלטת. כדי לעורר בקרבו רגשי אבהות שלח אליו פלש שני ציורים מחוכמים פרי יצירתו של הילד. פלש היה סמוך ובטוח שהדבר ירכך את לב הסב. איינשטיין היה משועשע מכל הסיפור וכתב חרוזים אחדים על התקרית המגוחכת:

חבריי עשו ממני צחוק. הצילו, סלקו את המשפחה הזו ורחוק! א‘ איינשטיין (אב חורג) (John Plesch, The Story of a Doctor, p. 221).

חוקרים שבחנו את מוחו של אלברט איינשטיין טענו שיש לו מבנה של מוח של מוזיקאי. בין אם הדבר נכון ובין אם לאו, איינשטיין העיד על עצמו כי קיבל השראה לרעיונותיו המהפכניים מנגינה בכינור.

צילום: בנג'מין קופרה

איינשטיין והקולגות. תמונה קבוצתית מכנס פיזיקאים שעסק במכניקת הקוונטים, בריסל 1927

מאוסף ספריית הקונגרס האמריקני

תרבות הידוענים ותקשורת ההמונים סייעו להפוך את איינשטיין לכוכב במהירות רבה והוא היה דמות רצויה בטרקלינים של שועי עולם. איינשטיין ואשתו אלסה במפגש עם הנשיא האמריקני וורן הרדינג בבית הלבן, ראשית שנות העשרים של המאה העשרים

כמעט נשיא ללא גרביים

בראשית שנות השלושים היגר איינשטיין לארצות הברית ועבד במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. הוא היה כבר פיזיקאי מפורסם שזכה להכרה מלאה מהקהילה המדעית הבינלאומית לאחר זכייתו בפרס נובל ב־1923 — פרס שניתן לו על האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות, שכן החברים השמרנים בוועדת הפרס עוד לא היו משוכנעים בנכונותה.

כשהגיע איינשטיין לפרינסטון הוא כבר לא עסק בתחומי המחקר שהעסיקו את הזרם המרכזי של הפיזיקאים. אלה עברו ברובם לעסוק במכניקת הקוונטים ובהשלכותיה, ואילו איינשטיין עסק כמעט לבד בחיפוש אחר תורה ערטילאית של איחוד שדות, שעליה עבד למעשה עד פטירתו ב־18 באפריל 1955. מספרים כי נהג להסתגר במשרד, להגיף את הווילונות ולשרבט משוואות. הוא ישב עם קומץ שותפיו למחקר, וכשנתקל בקשיים ובבעיות נהג לעבור לדבר בגרמנית, שפת אמו, שאפשרה לו לפתור את הבעיות. אולם טקטיקה זו לא פעלה תמיד, וכשכך קרה הוא צעד במשרדו הלוך ושוב, העביר את אצבעותיו ברעמת שערו הלבנה ואמר באנגלית הטובה ביותר שלו: “Now I will a little tink”.

איינשטיין המזדקן האמין כי מכניקת הקוונטים היא תורה לא שלמה משום שקיים בה מרכיב של חוסר ודאות. הוא האמין בדטרמיניזם ובסיבתיות וסבר כי חלק מהתאוריה עדיין לא התגלה. פיזיקאים רבים, ובראשם ידידו הטוב נילס בוהר, ניסו לשכנע אותו שמדובר בתורה מושלמת, אך איינשטיין הקשיב בסבלנות וענה להם במשפט המפורסם שאמר שנים קודם לכן למקס בורן ונילס בוהר: “אולי אתם צודקים, זכותי לטעות, אבל א־לוהים לא משחק בקוביות“.

כאשר נפטר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, העלה עיתון יומי בירושלים את ההצעה שאיינשטיין יחליף אותו. דוד בן גוריון לחץ, השמועה פשטה, ואבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון, הונחה להגיש לאיינשטיין בקשה רשמית לכהן כנשיא המדינה. זה היה רעיון מופרך ולא מעשי שהגיע לידיעתו של איינשטיין שבוע לאחר פטירתו של ויצמן ממאמר קטן ב‘ניו יורק טיימס‘. איינשטיין היה בטוח שזו בדיחה והגיב בצחוקו המתגלגל, אבל לפתע החלו כתבים להתקשר אליו. שעות אחדות מאוחר יותר הגיע גם המברק הרשמי מאבא אבן. איינשטיין כבר ידע כי יסרב. הוא אמנם ראה בדו קיום בין ערבים ליהודים מטרה שיש להשיגה, אך חשב כי כנשיא הוא ייתקל בקונפליקט מצפוני.

איינשטיין האמין כי ניתן יהיה להגיע להסדר בין הערבים ליהודים בישראל, אבל הוא היה פציפיסט והתנגד לישות צבאית ומדינית בעלת גבולות. בשל היכרותו את גרמניה הטרום נאצית ואת המשטר הנאצי הוא חשש מכל סוג של לאומנות. הוא ראה עצמו שייך לשבט היהודי אך לא התייחס אליו כעם הנבחר. הוא היה יהודי חילוני גאה ואזרח העולם בעל אזרחות שוויצרית ואזרחות אמריקנית.

בשלב מסוים נמשך איינשטיין לציונות. הוא אמנם לא התלהב בתחילה מהרעיון של בית לאומי ליהודים בפלשתינה, אבל לאחר שנחשף למצבם העגום של יהודי מזרח אירופה שהגיעו לברלין וסבלו מאנטישמיות השתכנע לבסוף בצורך הזה. איינשטיין הבין כי יש צורך דחוף לפתור את בעייתם של יהודים אלה, יישובם בפלשתינה נראה לו פתרון אידאלי ולכן החל לתמוך במאמץ הציוני. יחד עם זאת, איינשטיין חשב שאסור ליהודים בפלשתינה לחקות את הלאומנות המטופשת והקיצונית של הגויים.

על כל פנים, איינשטיין השיב לאבא אבן כי לא יוכל להיות נשיא “במדינתנו ישראל”. לאחר שסירב לקבל את התפקיד חש בן גוריון הקלה. הוא הבין שהרעיון היה בסופו של דבר גרוע. יצחק נבון, עוזרו של בן גוריון באותה תקופה והנשיא החמישי של מדינת ישראל, כתב ביומנו כי לאחר שליחת המברק לאבא אבן אמר לו בן גוריון שהוא היה חייב להציע לאיינשטיין את התפקיד, אבל אין לו מושג מה יעשה אם איינשטיין ייעתר לבקשה. יומיים אחר כך, כאשר אבא אבן נפגש במקרה עם איינשטיין בקבלת פנים בניו יורק, הוא שמח שהנושא הזה כבר מאחוריו, בייחוד כאשר ראה את איינשטיין בתלבושת חגיגית — אבל כהרגלו בלי גרביים.

צילום: לעמ

אהדה גלויה לציונות שלא הבשילה לכדי פעילות מעשית. דוד בן גוריון בחברת איינשטיין במפגש בארצות הברית, קיץ 1984

מאוסף ספריית הקונגרס האמריקני

תרבות הידוענים ותקשורת ההמונים סייעו להפוך את איינשטיין לכוכב במהירות רבה והוא היה דמות רצויה בטרקלינים של שועי עולם. איינשטיין ואשתו אלסה במפגש עם הנשיא האמריקני וורן הרדינג בבית הלבן, ראשית שנות העשרים של המאה העשרים

צילום: רות' סנפורד, Getty Images

בשנותיו האחרונות העביר איינשטיין את מרבית זמנו בחשיבה תאורטית בחדרו שבאוניברסיטת פרינסטון, ששחררה אותו מחובת ההוראה כדי שיוכל להתמקד במחקר בלבד. הוא ניסה לנסח תאוריה פיזיקלית חדשה שתאחד את מכניקת הקוונטים ותורת היחסות, אך נסיונו נכשל. איינשטיין בחדרו בפרינסטון, 1955

גאונותו של איינשטיין הפכה למיתוס מחד גיסא, ולמושא מחקר מאידך גיסא. בניסוי זה התבקש איינשטיין לחשוב על תורת היחסות בשעה שאלקטרודות בוחנות את גלי מוחו

חדר העבודה של איינשטיין באוניברסיטת פריסנסטון תור לאחר מותו מבולגן כפי שהיה בחייו. מהנוסחאות שעל הלוח ומהספרים הפתוחים המונחים על השולחן ניתן ללמוד מה העסיק את הפיזיקאי הדגול בימיו האחרונים. המקטרת שנהג לעשן ללא הרף נותרה מונחת על אחד הספרים

איינשטיין האתאיסט לא רמה שיסגדו לעצמותיו וביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר בנהר לא ידוע בניו-ג’רזי. אולם בניגוד לצוואתו שימרו הרופאים הארווי ואברהמס את מוחו ואת עיניו של איינשטיין ואף שלחו במשך השנים פיסות מהמוח למדענים שונים לצורכי מחקר. מוחו המשומר של איינשטיין

לקריאה נוספת:
וולטר אייזקסון, ‘איינשטיין — חייו והיקום שלו’, עליית הגג ומשכל, 2011; דניס אוברביי, ‘אינשטיין מאוהב — רומן מדעי’, אוניברסיטת חיפה וכנרת זמורה־ביתן, 2005; אלברט איינשטיין, ‘רעיונות ודעות’, מאגנס, תשס”ה; אליס קלפרייס (ליקטה וערכה), ‘כמו שאיינשטיין אמר’, הד ארצי, 1999.