פורסם בגיליון 123, אלול תש”ף, ספטמבר 2020
אם הופלנו
מלים: יעקב אורלנד
לחן: מנשה בהרב
אִם הֻפַּלְנוּ –
לֹא נִבְהַלְנוּ!
עַל כָּל “פַּטְרִיָּה” וּ”סְטְרוּמָה”
שׁוּב נָקוּמָה.
אִם נִשְׁבַּרְנוּ –
עֹז הִגְבַּרְנוּ!
עֹז הִגְבַּרְנוּ וְנַגְבִּיר!
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אַיִן,
וּבָהּ נִחְיֶה וְלֹא נִתַּם, אַחַי,
וּבָהּ נִפְקַח, לֹא נַעֲצֹם עֵינַיִם,
כִּי חַי, עוֹד חַי,
עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי!
אִם הֻקַּפְנוּ –
לֹא נִטְרַפְנוּ!
אֶת הַתַּיִל עוֹד נִגְזֹרָה
וְנַעֲבֹרָה!
אִם נִגְזַרְנוּ –
לֹא נִגְמַרְנוּ!
לֹא נִגְמַרְנוּ, לֹא נִגְמֹר!
כִּי זֹאת הָאָרֶץ…
הזמר החסידי והזמר העברי
השפעתו של הזמר החסידי על הזמר העברי בראשיתו ידועה. רבים מהחלוצים ומאנשי היישוב החדש הגיעו ממשפחות חסידיות, והניגון היה חלק מעולמם בבית הכנסת, בבית הוריהם ובחצר הרבי. החלוצים שרו ניגונים חסידיים רבים כפי שהיו במקור, ואחרים זכו למלים חדשות. בזיכרונות מהתקופה מוזכר לעתים ניגון למלים “זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה’. רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב” (תהלים ד’, ו’-ז’), והיו חלוצים ששינו מעט את מלות הפסוק ושרו “רַבִּים אֹמְרִים בְּאַרְצֵנוּ טוֹב”.
בניגוד לתרבות הרבנית השלטת שהעריכה בעיקר לימוד תורה בשקידה, בחסידות תפסו הניגון והריקוד מקום חשוב כביטוי להשתוקקות הנפש, להתעלות רוחנית ולתשובה. לצד הניגון והריקוד הרבו החסידים לספר סיפורי מופתים שעסקו בעיקר בהנהגותיהם ובמעשיהם של צדיקים חסידיים. יש סיפורים המהללים את הצדיק בדברי שבח מופרזים, אך בסיפורים רבים מעשי הצדיקים מכוונים למוסר השכל שאינו פשוט ומובן מאליו: לחיפוש אחרי דיוק במעשי המצוות, בתפילה, בהתנהגות בין אדם לחברו או בהתמודדות עם החיים בכלל. סיפורים חסידיים רבים עוסקים בכוח הגלום בניגון, ובאפשרות להבקיע פתח לתפילה, לרפא חולים, לבטל גזרות שהוטלו על היהודים ואף להציל ממוות בעזרת הניגון הנכון והמדויק.
סיפורו של השיר ‘אם הופלנו’ מראה כי ביישוב העברי היו שקיבלו מתנועת החסידות לא רק ניגונים אלא גם את הדרך שבה מספרים עליהם סיפור.
סיפורו שלך ניגון
למעלה מארבעים שנה לאחר שכתב את השיר ‘אם הופלנו’, המוכר גם בשם ‘הורה לא נבהלנו’, סיפר יעקב אורלנד על נסיבות כתיבתו. לדבריו הדבר היה אחרי היוודע האסון של טביעתה של אניית מעפילים ועליה מאות יהודים מאירופה:
לאחר ההודעה ברדיו על אסון פאטריה התהלכו האנשים ברחובות תל אביב כמוכי הלם ולא בירכו לשלום זה את זה. ב-11 בלילה, אותו לילה, ישבנו ב’כסית’, רק אנשים בודדים מחברי הבוהמה של אותו זמן. היו שם אברהם חלפי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, חצקל איש כסית ואנוכי עבדכם. כל אחד מאתנו ישב בנפרד. היינו מבוישים ונדהמים, מוכי עלבון. פתאום כמו מרחוק שמענו זמר קל ומרחף של צלילי אקורדיון. הנגינה האוורירית כמו שרטה את עור התוף, כחילול קדושת הרגע הכבד. והנה נראה בפתח מנשקה בהרב, המלחין והמנגן, איש הבוהמה המופלא, רצועות האקורדיון מתוחות על כתפיו, מצחו לוהט ושערו הבלונדי מתולתל על מצחו ועיניו עצומות מהתרגשות. כן, הוא כבר ידע. גם הוא שמע את ההודעה ברדיו, הסתלק מבית הקפה שבו עבד כמנגן, ובא אלינו להיות יחד. קשה להסביר, אבל כזו הייתה אווירת הימים ההם, תחושת היחד באסון כבשמחה. פתאום החל לפרוץ מהאקורדיון שלו זמר בלתי מושלם עדיין, בלתי מהוקצע – הזמר החסידי שלו – ‘אם הופלנו’, זמר ללא מלים, עירום, נוגע בתעצומות הנפש. בלי שנדברנו בינינו החל כל אחד מיושבי הקפה לחבר מלים לזמר המתפרץ. לבסוף הראינו את פרי עטינו למנשקה. הוא לא ידע לבחור וניסה את כולם כאחד. עד שפסק אלתרמן: “השיר שיהיה לנו אורך רוח לשיר אותו עד סופו, יהיה זה שיישאר” והיה זה ‘אם הופלנו’ (‘היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד’, עמ’ 158).
פטריה שוקעת בנמל חיפה. 25 בנובמבר 1940
אורלנד הגדיר את המנגינה של בהרב כזמר חסידי, אבל נראה כי גם הדרך שבה הוא מתאר את האירוע דומה לסיפור חסידי, סיפור על הרבי המחפש את מלות התפילה הנכונות בעת צרה שהתרגשה על קהילתו. אורלנד מתאר את אנשי הבוהמה התל אביבית כאנשי רוח הנוטלים על עצמם את צערו של הציבור היהודי כולו ומחפשים את השיר הנכון. בראש החבורה ניצב כמובן נתן אלתרמן, שאורלנד הקדיש ספר שלם לזיכרונותיו ממנו ‘כ”ז שירים – נתן היה אומר’, כדרך שנהגו גדולי החסידים לכתוב מבחר מאמרותיהם וממעשיהם של אדמו”ריהם.
אווירת הנכאים שהיישוב היה נתון בה מתוארת בסיפור במונחים של הלכות אבלות – אנשים נמנעים מלברך זה את זה בשלום. בית הקפה ממלא את תפקידו של בית הרבי שהכל הולכים אליו בעת צרה ושם מתרחשים הדברים. לשם מגיע הניגון הגואל, אבל אז מופיעה בעיה אין דרך להכריע אילו מלים יתאימו לו. הפוסק הוא כמובן המנהיג הכריזמטי המשמש מעין רבי, והוא מציע ניסוי שהופך את ההתרחשות בסיפור לרגע גורלי שבו התשובה בדבר המלים הנכונות כמו מתגלה מתוך עצמה.
יעקב אורלנד בקפה מאור בתל אביב, קיץ 1948. צילום: שריה שפירא, ויקיפדיה
אירוע מתגלגל בניגון
כמו במעשיות חסידיות, לעתים האמת ההיסטורית חשובה פחות מהסיפור. לדברי אורלנד השיר נכתב בסוף 1940, לאחר טבעתה של האנייה פאטריה כשעליה קרוב לאלפיים מעפילים בדרכם לגירוש מהארץ. לוחמי ההגנה פוצצו מטען חבלה במטרה לפגוע קלות בספינה בניסיון לעכב את הגירוש, אך הפגיעה הייתה קשה מהמתוכנן, האנייה טבעה וכ-250 מעפילים נהרגו. זו הייתה כאמור גרסתו של אורלנד, אלא שבמלות השיר מוזכרת גם אניית המעפילים סטרומה שטובעה בים השחור בטעות – כנראה על ידי טורפדו סובייטי – כשעליה יותר מ-750 מעפילים. אסון טביעתה של סטרומה התרחש בתחילת 1942, למעלה משנה אחרי התאריך שציין אורלנד כמועד כתיבת השיר.
בספר שכתבה תמר וולף-מונזון על חייו ועל יצירתו של אורלנד היא טוענת כי זיכרונו כנראה בגד בו כשסיפר על כתיבת השיר יותר מארבעים שנה לאחר שנכתב, וכי הוא נכתב בעקבות טביעתה של סטרומה ולא בעקבות טביעתה של פאטריה. עורכי אתר ‘זמרשת’ העלו פתרון אפשרי אחר: ייתכן שהשיר המקורי אכן נכתב לאחר טביעתה של פאטריה כפי שסיפר אורלנד, אך לאחר טביעתה של סטרומה הוסיפו אנשים ששרו את השיר גם את שמה, וכך התקבעו מלות השיר כפי שאנחנו מכירים אותן.
סטרומה בהיותה יאכטה. צילום: ארכיון צה"ל
באותם ימים מלותיהם של שירים עבריים היו נזילות יותר, שכן שירים חדשים נלמדו מפה לאוזן ולא מהקלטות. וולף-מונזון מספרת על שינוי דומה בשיר במהלך מבצע הגידם. במבצע נוצלה עלייתם של בני הנוער לתל חי לרגל אירועי י”א באדר תש”ו (1946). יעדם של חברי תנועות הנוער הוסט להקמה מחדש של היישוב ביריה, וכשנעצרו הצעירים על ידי הבריטים קרא אחד מהם “חבר’ה, הורה” והם התחילו לשיר גרסה חדשה של השיר ‘הורה לא נבהלנו’:
אִם הֻפַּלְנוּ
לֹא נִבְהַלְנוּ
עַל כָּל ‘בִּירְיָּה’ וּ’סְטְרוּמָה’
שׁוּב נָקוּמָה
אִם גֹרַשְׁנוּ
לֹא נוֹאַשְׁנוּ
עוֹד נָשׁוּבָה בַּשֵּׁנִית
(תמר וולף-מונזון, ‘בהיר וגבוה כזמר – יעקב אורלנד: פואטיקה, היסטוריה, תרבות’, עמ’ 113).
מתיישבות מהמחלקה הדתית של הפלמח בביריה. צילום: משה מן
המלים משתנות, אבל בתוך הקושי החדש גלום גרעין מהקדום. מבעד לצער על פינוי ביריה משתקף הצער על טביעת אניות המעפילים, ומבעד לאבל של היישוב נשמע קולו של ניגון חסידי שהשמיע אקורדיון בבית קפה תל אביבי.