האבל על טביעתה של אניית מעפילים הפך לניגון חסידי, הניגון הפך שיר והשיר לסיפור. שיר מימי ההגנה והפלמ"ח או שיר חסידי? אולי גם וגם

השפעתו של הזמר החסידי על הזמר העברי בראשיתו ידועה. רבים מהחלוצים ומאנשי היישוב החדש הגיעו ממשפחות חסידיות, והניגון היה חלק מעולמם בבית הכנסת, בבית הוריהם ובחצר הרבי. החלוצים שרו ניגונים חסידיים רבים כפי שהיו במקור, ואחרים זכו למלים חדשות. בזיכרונות מהתקופה מוזכר לעתים ניגון למלים "זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה'. רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב" (תהלים ד', ו'-ז'), והיו חלוצים ששינו מעט את מלות הפסוק ושרו "רַבִּים אֹמְרִים בְּאַרְצֵנוּ טוֹב".

בניגוד לתרבות הרבנית השלטת שהעריכה בעיקר לימוד תורה בשקידה, בחסידות תפסו הניגון והריקוד מקום חשוב כביטוי להשתוקקות הנפש, להתעלות רוחנית ולתשובה. לצד הניגון והריקוד הרבו החסידים לספר סיפורי מופתים שעסקו בעיקר בהנהגותיהם ובמעשיהם של צדיקים חסידיים. יש סיפורים המהללים את הצדיק בדברי שבח מופרזים, אך בסיפורים רבים מעשי הצדיקים מכוונים למוסר השכל שאינו פשוט ומובן מאליו: לחיפוש אחרי דיוק במעשי המצוות, בתפילה, בהתנהגות בין אדם לחברו או בהתמודדות עם החיים בכלל. סיפורים חסידיים רבים עוסקים בכוח הגלום בניגון, ובאפשרות להבקיע פתח לתפילה, לרפא חולים, לבטל גזרות שהוטלו על היהודים ואף להציל ממוות בעזרת הניגון הנכון והמדויק.

סיפורו של השיר 'אם הופלנו' מראה כי ביישוב העברי היו שקיבלו מתנועת החסידות לא רק ניגונים אלא גם את הדרך שבה מספרים עליהם סיפור.

 

סיפורו של ניגון

למעלה מארבעים שנה לאחר שכתב את השיר 'אם הופלנו', המוכר גם בשם 'הורה לא נבהלנו', סיפר יעקב אורלנד על נסיבות כתיבתו. לדבריו הדבר היה אחרי היוודע האסון של טביעתה של אניית מעפילים ועליה מאות יהודים מאירופה:

לאחר ההודעה ברדיו על אסון פאטריה התהלכו האנשים ברחובות תל אביב כמוכי הלם ולא בירכו לשלום זה את זה. ב-11 בלילה, אותו לילה, ישבנו ב'כסית', רק אנשים בודדים מחברי הבוהמה של אותו זמן. היו שם אברהם חלפי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, חצקל איש כסית ואנוכי עבדכם. כל אחד מאתנו ישב בנפרד. היינו מבוישים ונדהמים, מוכי עלבון. פתאום כמו מרחוק שמענו זמר קל ומרחף של צלילי אקורדיון. הנגינה האוורירית כמו שרטה את עור התוף, כחילול קדושת הרגע הכבד. והנה נראה בפתח מנשקה בהרב, המלחין והמנגן, איש הבוהמה המופלא, רצועות האקורדיון מתוחות על כתפיו, מצחו לוהט ושערו הבלונדי מתולתל על מצחו ועיניו עצומות מהתרגשות. כן, הוא כבר ידע. גם הוא שמע את ההודעה ברדיו, הסתלק מבית הקפה שבו עבד כמנגן, ובא אלינו להיות יחד. קשה להסביר, אבל כזו הייתה אווירת הימים ההם, תחושת היחד באסון כבשמחה. פתאום החל לפרוץ מהאקורדיון שלו זמר בלתי מושלם עדיין, בלתי מהוקצע – הזמר החסידי שלו – 'אם הופלנו', זמר ללא מלים, עירום, נוגע בתעצומות הנפש. בלי שנדברנו בינינו החל כל אחד מיושבי הקפה לחבר מלים לזמר המתפרץ. לבסוף הראינו את פרי עטינו למנשקה. הוא לא ידע לבחור וניסה את כולם כאחד. עד שפסק אלתרמן: "השיר שיהיה לנו אורך רוח לשיר אותו עד סופו, יהיה זה שיישאר" והיה זה 'אם הופלנו' ('היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד', עמ' 158).

אורלנד הגדיר את המנגינה של בהרב כזמר חסידי, אבל נראה כי גם הדרך שבה הוא מתאר את האירוע דומה לסיפור חסידי, סיפור על הרבי המחפש את מלות התפילה הנכונות בעת צרה שהתרגשה על קהילתו. אורלנד מתאר את אנשי הבוהמה התל אביבית כאנשי רוח הנוטלים על עצמם את צערו של הציבור היהודי כולו ומחפשים את השיר הנכון. בראש החבורה ניצב כמובן נתן אלתרמן, שאורלנד הקדיש ספר שלם לזיכרונותיו ממנו 'כ"ז שירים – נתן היה אומר', כדרך שנהגו גדולי החסידים לכתוב מבחר מאמרותיהם וממעשיהם של אדמו"ריהם.

אווירת הנכאים שהיישוב היה נתון בה מתוארת בסיפור במונחים של הלכות אבלות – אנשים נמנעים מלברך זה את זה בשלום. בית הקפה ממלא את תפקידו של בית הרבי שהכל הולכים אליו בעת צרה ושם מתרחשים הדברים. לשם מגיע הניגון הגואל, אבל אז מופיעה בעיה אין דרך להכריע אילו מלים יתאימו לו. הפוסק הוא כמובן המנהיג הכריזמטי המשמש מעין רבי, והוא מציע ניסוי שהופך את ההתרחשות בסיפור לרגע גורלי שבו התשובה בדבר המלים הנכונות כמו מתגלה מתוך עצמה.