אז והיום
מה הייתה חנוכה לפני ארבעים שנה? – ‘על הנסים’ ו’הלל’ וקריאה קצרה בבית הכנסת, הדלקת הנרות הקטנים והדקים של שעווה או של שמן, בבית לביבות וקלפים לגדולים וסביבון לקטנים.
ומה היא חנוכה עכשיו? – חג החשמונאים. חג מלא תשואות. חג לאומי גדול שבכל תפוצות ישראל חוגגים אותו בנשפים ובנאומים, בשירות ובזמירות, בטיולים ובתהלוכות. כאילו נשמה חדשה נופחה בחג העתיק ורוח אחרת נתחדשה בקרבו (‘מועדים – ספר החנֻכה’, עמ’ 61).
פרופ’ יוסף קלוזנר, איש העליה השנייה, ממקימי האוניברסיטה העברית, חוקר ספרות והיסטוריון, כתב את הדברים בשנות השלושים של המאה הקודמת. קלוזנר מצביע על תהליכי שינוי שחלו בחנוכה: מחג מסורתי הנחוג בקרב המשפחה ויש לו היבטים המצוינים גם סביב בית הכנסת, הפך חנוכה לחג לאומי הנחוג בקרב ציבור רחב ומשולבים בו קטעי חול כמו מופעי בידור, ״רוח אחרת נתחדשה בקרבו״.
הסיבה המסורתית לקביעתו של חנוכה המופיעה בתלמוד היא זכר לנס פך השמן שנמצא במקדש, סיבה שתחזור ותודגש על ידי הפוסקים במהלך הדורות. חנוכה נחוג במסגרת המשפחתית בהדלקת נרות החנוכייה לעת ערב ובאכילת מאכלים מיוחדים למועד זה. בתנועה הציונית שינה חנוכה את פניו, ובדומה לשינויים שחלו בחגים מסורתיים אחרים נוספו גם לו מעמד ומשמעות מיוחדים והוא זכה לטיפוח לאומי אינטנסיבי.
-חנוכה המסורתי, שבמרכזו הדלקת נרות, משחק בסביבון ואכילת מאכלי חג מסורתיים, הוחלף בחג לאומי. כרזה של קרן קיימת לישראל המדגישה את הסמלים המסורתיים של החג
התהוותו של מיתוס
בסוף המאה ה־18 החלו תהליכי מודרניזציה בקרב החברה היהודית באירופה. יהודים רבים עזבו את הקהילה המסורתית והתבוללו תרבותית בחברה הכללית. החלו להיווצר מוסדות, אורחות חיים ויצירות בעלות זיקה למסורת אך ללא קיום מצוות. אווירת הקדושה והרוממות שליוו את הלך הרוח הדתי הומרו באידאלים חילוניים כמו לאומיות וליברליזם, ובהמשך גם סוציאליזם, וגובשו טקסים מתאימים וסמלים חדשים. במחצית השנייה של המאה ה־19 ובראשית המאה העשרים הוקמה מתוך תהליכים אלה גם התנועה הציונית, והפעילות המעשית שבאה בעקבותיה יצרה חברה ארץ ישראלית ייחודית בעלת אידאולוגיה מוצקה. התנועה הציונית והחברה הארץ ישראלית ביקשו ברוב המקרים להתנתק מערכי הדת והמסורת ופיתחו תרבות שתהוה תחליף חילוני לדת, תחליף מקודש כמו הדת עצמה.
-התמונה ‘הדלקת נרות חנוכה’ של הצייר היהודי בן המאה ה־19 מוריץ אופנהיים — שתיעד אירועים משמעותיים במעגל השנה ובמעגל החיים היהודי — מדגישה את הפנים המסורתיות של החג המתבטאות בהדלקת הנרות
כבר מראשית דרכה של התנועה הציונית עסקו דמויות מובילות מתוכה ביציקת תוכן ומשמעות ציוניים לחגים. בוועידת קטוביץ שנערכה ב־1884 הציע הרב שמואל מוהליבר לקבוע את חנוכה כחג הרשמי של תנועת חובבי ציון, ועל אף שהצעתו נדחתה הפך חנוכה למועד החשוב ביותר בקרב האגודות הציוניות באירופה ובארצות הברית. חבריהן ראו עצמם כצאצאי המכבים, ורבות מהאגודות נקראו על שמם של החשמונאים וטיפחו שאיפה לכוח ולעוצמה. נשפי החנוכה שקיימו אגודות חיבת ציון כללו את כל סממני הטקס הדתי, אך נוספו להם שירי געגועים לציון ונאומים על תוכנו הלאומי של חנוכה. לקראת סוף ספרו ‘מדינת היהודים’ הכריז הרצל: ״דור המכבים יקום ושב לתחייה״.
הסמלים והטקסים המסורתיים פורשו מחדש במגמה לרוקן אותם מתוכנם הדתי המקורי ולהטעינם במיתוסים חדשים בעלי אופי לאומי או סוציאליסטי. ככל שגברה המגמה להפוך את חנוכה לחג לאומי, כך החל להיטשטש הממד הדתי שלו. הוצנעה העובדה שהמרד ביוונים פרץ בעקבות גזרות נגד הדת וגם נס פך השמן טושטש, ובמקומם הודגשו גבורתם ואומץ לבם של המכבים בחתירתם לעצמאות מדינית והניצחון על יוון. מיתוס המכבים קיבל תנופה משמעותית ושימש מקור להתעוררות לאומית. הובלטו הגבורה האנושית והרצון להתקומם ולחדש את העצמאות היהודית. אידאולוגיה זו הדגישה את שלילת חיי הגולה המסורתיים והפסיביים שהתאפיינו בציפייה לגאולה משמים.
בתנועה הציונית שינו את סיפור המכבים כך שיעלה בקנה אחד עם ערכיה ויצרו רציפות היסטורית בין דור המכבים לדור התקומה, בבחינת ״בימים ההם בזמן הזה״. תקופת המקרא, שהייתה בעיני המכבים תור הזהב, הפכה גם עבור התנועה הציונית לאות ולמופת. הודגש כי סיפור המכבים התרחש בזכות העלייה לארץ ישראל בימי שיבת ציון, שכן העלייה לארץ הייתה מטרה מרכזית של התנועה הציונית. תקופת הגלות שהפרידה בין התקומה החשמונאית לתקומה הציונית נמשלה לחושך, ולכן דור ההווה, המשול לאור, נתפס כהמשכם הישיר של המכבים אבירי האור. האור הפך למוטיב חוזר בטקסי החנוכה, משום שביטא את היציאה מחשכת הגולה לאורה של ההגשמה הציונית בארץ. המכבים, שנתפסו כחקלאים שהיו נכונים להילחם למען חירות המולדת, התאימו לערכיה של התנועה הציונית, מעין חלוצים ציונים בני העת העתיקה. הציונים רצו לכונן בארץ גוף לאומי שיהיה היורש ההיסטורי של החשמונאים.
באדיבות עיריית קרית מוצקין וביתמונהתלמידי בית ספר בקרית מוצקין ניצבים בדמות חנוכייה במהלך תרגיל אקרובטי. בגדי ההתעמלות ותרגילי הספורט יוצרים זיקה בין חג האורים לבין גבורת הגוף. שנות החמישים
כדורגל על שם יהודה המכבי
היישוב העברי הציוני המתחדש קיים במהלך ימי החנוכה טקסים פומביים ואירועים ציבוריים שבהם הדגישו את רוח הגבורה ואת מסירות הנפש של החשמונאים, וקישרו בין מעשיהם למעשי החלוצים. החגיגות נערכו בערים, במושבים ובקיבוצים, ובשבת שלפני חנוכה הוקדשו פעילויות שונות לחשבון נפש לאומי, להתרמת כסף לקרן קיימת לישראל ולהסברה בנושא גאולת הארץ.
באדיבות איגוד האינטרנט ישראלי ופיקיוויקיאחת המסורות הלאומיות הבולטות שהתפתחו בחנוכה ביישוב העברי הייתה מרוץ הלפיד. מרוץ הלפיד בהרי ירושלים, שנות הארבעים או ראשית שנות החמישים
חנוכה נחוג בדרכים מגוונות: מודעה מ־1932 הודיעה כי אגודת הספורט התל אביבית ‘מכבי’ מזמינה את הציבור לשבוע חנוכה במכבי שכלל תחרות כדורגל, הרצאה של איתמר בן אב״י על התרבות העברית, מרוצי אופניים, נשף חנוכה ומסיבת לביבות; ב־1934 הזמינה האוניברסיטה העברית את הסטודנטים לנשף חנוכה אקדמי שכלל ריקודים אמנותיים; וב־1940 ערכה ועדת התרבות של הסתדרות העובדים סיורים בזירות מלחמותיו של יהודה המכבי ובקברות המכבים במודיעין בהדרכת זאב וילנאי.
עיצוב המועדים הוטל בעיקר על מערכת החינוך, ובימים שלפני קום המדינה בתי הספר העבריים הם שנטלו על עצמם את המשימה. היה עליהם לעצב מחדש טקסים וחגים על פי הערכים החינוכיים שהנחילו לתלמידיהם. שולבו בהם דפוסים מסורתיים שביטאו המשכיות ורציפות היסטורית, לצד דפוסים וביטויי חג שהושאלו מהשכנים הערבים, ובהם יריות באוויר ודהירה על סוסים. כל בתי הספר של היישוב העברי ציינו את חנוכה כחג לאומי. בטקסים החדשים הונהגה עלייה לרגל של תנועות הנוער לכפר המכבים מודיעין, והחל מ־1944 הונהג על ידי תנועת מכבי מרוץ הלפיד. גם ההיסטוריוגרפיה הציונית תרמה לגיבוש מיתוס המכבים, והחוקרים הדגישו כי מלחמות המכבים נועדו להשיג חירות לאומית ומדינית.
מרכזן של חגיגות החנוכה היה בתל אביב, הלב הפועם של תנועת התחייה הציונית הארץ ישראלית. עיצוב החגיגות התגבש בהדרגה במשך כשני עשורים. תחילה נערכו נשפים פרטיים, ולעתים שולב בהם המסר הלאומי במסר הדתי, ורק בשנות העשרים באה לידי ביטוי הזהות הלאומית באופן מודגש. מחדשי חנוכה כחג לאומי שזרו בטקסים סמלים שהלכו והשתכללו במהלך השנים. הטקס הגדול והמרשים מכולם היה ‘תהלוכת האור’, שבמהלכו צעדו ברחובות אלפי ילדים ומבוגרים נושאי לפידים ונרות ומניפי דגלים לצלילי תזמורת. העיתונאי אהרן זאב בן־ישי תיאר את התהלוכה בהתרגשות:
״עמך ישראל יבנה, עמך ישראל יבנה! עם ישראל חי, עם ישראל חי״ – עולה ומתפשטת השירה הזאת בכל הרחובות אשר בהם עוברת התהלוכה. עוברים ושבים עוצרים במהלכם, חנויות מתרוקנות, אוטומובילים וכרכרות וכלי רכב אחרים מתעכבים אף הם. כל התנועה הסואנת ההומיה של העיר נפסקת. הס, דום, ילדי ישראל צועדים בתהלוכה, ילד ונר, ילד ואבוקה. ומן הגזוזטראות והחלונות והכרכובים הפונים לרחוב מלוות אותם אלפי עיניים בחיבה (‘מועדים – ספר החנֻכה’, עמ’ 214).
אחת הדרכים להשפיע על עיצוב התרבות הייתה הוצאת ספרים שנועדו להנחיל את הרוח החדשה שנשבה ביישוב. בתרצ״ח (1938) הוציאו לאור הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל וחברת אמנות בע״מ את הכרך הראשון בסדרה ‘מועדים – סדר ספרים לחגי העם’ בעריכתו של חיים הררי. בכרך זה – ‘ספר החנֻכה’ – נכללו טקסטים היסטוריים, דתיים ומסורתיים לצד טקסטים לאומיים ומסות הקשורות לחנוכה. רק סופרים ומשוררים שהתאימו לרוח הספר זכו שיצירתם תתפרסם בו. העורך בחר בקפדנות אילו תכנים ייכנסו לספר, ובאופן עריכת המקורות ביקש להעביר מסר לקוראים. לצד טקסטים דתיים שנכתבו על החג בתקופות קדומות מופיעים טקסטים לאומיים חדשים המנסים להעניק פרשנות מודרנית לטקסטים אלה ואף לנטרל את המסר הדתי הנובע מתוכם.
-כרזה של חברי סניף חיפה בגדוד מגני השפה בארץ ישראל מזמינה את הציבור הרחב לסדרת הרצאות ולנשף לרגל שבוע התרבות העברית שחל בחנוכה. אנשי הגדוד קשרו בעקביות בין מלחמת השפות לבין מלחמת התרבות של המכבים במתייוונים
מי היו המכבים?
תפיסתו של חנוכה כמועד לאומי מרכזי הייתה משותפת לכל החוגים בתנועה הציונית, אך הקבוצות השונות ביישוב העברי הגיבו לשינויים שנעשו באופיו של חנוכה באופנים שונים. בכל חוג הודגשו ערכים אחרים, בהתאם ליחס חבריו למסורת היהודית.
תנועת העבודה הדגישה כי המאבק היה בעל אופי לאומי ומעמדי. היו בתוכה גם מי שראו במלחמת החשמונאים גבורה רוחנית ומסירות נפש למען האמונה, אם כי הם הבינו את הניגוד שבין הערכים המסורתיים שעליהם מסרו החשמונאים את נפשם לבין דפוסי התנהגותם בתנועת העבודה וביישוב היהודי כולו. הרוויזיוניסטים הדגישו את ערך הגבורה, את המאבק לעצמאות לאומית ואת השחרור מעול זרים, ויחסם לתרבות יוון היה דו ערכי. אנשי הפועל המזרחי – המחנה הדתי בתנועה הציונית – שילבו בין הפרשנות המסורתית של חנוכה לבין התכנים החדשים של המועד. הם הדגישו כי המרד החל דווקא על ידי שומרי תורה, והם אלה שחירפו נפשם למען שחרור הארץ ושחרור הרוח היהודית.
בשוליים היו גם כאלה שהתנגדו לאופי החדש שקיבל חנוכה ולמרכזיותו במעגל השנה הלאומי של היישוב העברי. הקומוניסטים הובילו קו אנטי ציוני. הם תמכו בעמדת הערבים במאבקם נגד הציונות, והקבילו בין מאורעות תרפ״ט שבהם התקוממו האיכרים הערבים נגד הציונים לבין החשמונאים הכפריים שהתקוממו נגד היוונים. המופתי של ירושלים חאג’ אמין אל־חוסייני הושווה על ידם למתתיהו החשמונאי. הכנענים הסתייגו מחנוכה כיוון שהייתה בו זיקה בין יהדות לציונות, והציגו את המכבים כקנאי דת שנאבקו בעיקר במתייוונים, יריביהם מבית. החרדים ביקרו בעיקר את השימוש בחנוכה לצורך טיפוח האתוס הלאומי של המכבים. הם ראו בכך סילוף משמעותו העיקרית של חנוכה, וטענו כי חוגגי חנוכה מהמחנה הציוני קרובים בהשקפתם ובאורח חייהם למתייוונים יותר מאשר לחשמונאים. לדבריהם, באופי החגיגות בלטו ערכים שטיפחו המתייוונים בהשפעת תרבות יוון.
-חוברת שהוציאה ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי בתרפ״ט המשווה בין החשמונאים לבין ההתקוממות הערבית
הרקע ההיסטורי של חנוכה השתלב היטב עם מטרותיה של התנועה הציונית בארץ ובגולה. עיצובו מחדש תוך הדגשת צדדים מסוימים וטשטושם של אחרים הביא לשינוי אופיו ולהתאמתו למיתוס הציוני. עיצובו הלאומי המודרני של חנוכה משפיע במידה רבה על הציבור הישראלי גם היום. מעניין לבדוק מה נשמר מהמוטיבים שהוכנסו לתוכנו של חנוכה בראשית ימי המדינה ולעמוד על השינויים התרבותיים שהוא ממשיך לעבור, כמו בימים ההם גם בזמן הזה.
-גלויה נוגעת ללב קושרת בין חייל בבריגדה העברית, סיוע לילדי השואה ונרות חנוכה לבין המאבק באויב הנאצי, הנרמז בשורה מתוך ‘מעוז צור’ המצוטטת מתחת לתמונה. הגלויה הופקה על ידי ‘הועד הארצי למען החייל היהודי’ אשר הוקם בראשיתה של מלחמת העולם השנייה והיה מעין גלגול מוקדם של ‘הוועד למען החייל’
נס לא קרה לנו
בשנת תרצ״ז (1936) פרסם אהרן זאב – סופר ומשורר לילדים – את השיר ‘אנו נושאים לפידים‘ במוסף הילדים של עיתון ‘דבר’. זאב כתב את השיר עבור ילדי בית החינוך של זרם העובדים בתל אביב שבו לימד, ובאותה שנה קיימו ילדי תל אביב את תהלוכת הלפידים המסורתית כשבפיהם השיר החדש. שיר זה ליווה מאז גם את העולים ליישובי חומה ומגדל שהחלו קמים באותה עת, והפך עבורם מעין המנון המסמל את הבניין ואת התקומה בעשר אצבעות.
עיון במלות השיר מלמד על פולמוס עם התפיסה המסורתית הרואה את עיקר נס חנוכה במציאת פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול שהשמן שבו הספיק להדלקת המנורה במקדש למשך שמונה ימים, ובניצחון המכבים המעטים את היוונים הרבים בעזרת התערבות שמימית. זאב מתנגד להעמדת הפרשנות המסורתית במרכזן של חגיגות חנוכה ומדגיש בפזמון את המעשה האנושי שהוביל לניצחון בזמן הזה.
שיר נוסף המשקף את דחיקת התפיסה המסורתית של חנוכה ואת העמדת ערך הגבורה האנושית במקומה בעידן הציוני הוא ‘מי ימלל‘ שכתב מנשה רבינא ופורסם בחוברת ‘זמירות לעם’ ב־1930. שיר זה עומד בניגוד לפיוט המסורתי ‘מעוז צור ישועתי’ שחובר כנראה בגרמניה בסוף המאה ה־12 או בתחילת המאה ה־13 ונפוץ ברוב קהילות ישראל, ובניגוד לנוסח ‘על הנסים’ הנאמר בתפילה ובברכת המזון במהלך חנוכה. במקורות הקדומים מובעת התפיסה שגם התקומה המדינית בימי החשמונאים התחוללה בזכות נס משמים. הם מדברים על הנסים והנפלאות שעשה הא־ל לעמו, ששיאם הוא חנוכת המזבח. רבינא השתמש בפסוק ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה’ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ״ (תהלים ק״ו, ב’) והפך אותו על פניו: הא־ל הוצא מהתמונה והמלים הפכו שיר הלל לגבורת ישראל בזמן הזה. הגאולה בשיר היא מעשה ידי אדם, העם בעצמו יקום ויגאל את עצמו.
צילום: דוד אלדן, לע"ממרוץ הלפיד באזור קברי המכבים, חנוכה תש״ט
שירים אלה, ושירי חנוכה ציוניים אחרים, מבטאים היטב את המגמה המרכזית של עיצוב תרבותי מחודש של חנוכה כמועד לאומי נטול כל סממן דתי מסורתי, מועד של גאולה בידי אדם ולא בידי שמים.