התהלוכה אל ההר
אתיופיה, אור לכ”ט במרחשון. יהודים מכפרים שונים מתכנסים בכפר המרכזי השוכן למרגלות הר מקודש. במהלך היום טובלים המשתתפים בחגיגה בנהר, ומחר יפתחו את היום בצום ובתפילות. שבוע קודם לתאריך זה הם נמנעו מקיום יחסי אישות וממגע עם גויים. זהו הסיגד, חג העלייה לרגל המיוחד ליהדות אתיופיה.
באדיבות הארכיון הציוניתמונות נדירות של תהלוכת הסיגד באתיופיה. במוקד הטקס המסורתי עמדה התהלוכה מהכפרים אל ראש ההר, שם קראו בתורה והתפללו
האירועים המרכזיים של חג הסיגד נפתחו בתהלוכה שיצאה מהכפר אל ההר בלבוש לבן, ובראשה כהנים נושאי שמשיות. ספרי האורית — הם ספרי התורה — נישאו אף הם בתהלוכה והוכנסו בראש ההר לאתר שכוסה יריעות בד ודימה את קודש הקדשים. האתר תוחזק על ידי המתפללים שנהגו לשאת אבן על ראשם בעלייתם אל ההר. בראש ההר הקריא הכהן פסוקים מספר שמות המתארים את מעמד הר סיני ואת עשרת הדיברות ופסוקים מספר נחמיה המתארים את הקריאה בתורה בפני כל הקהל, אנשים ונשים כאחד. ההקראה נעשתה בשפת הגעז — שבה כתובים ספרי הקודש של הקהילה — ולוותה בתרגום לאמהרית.
-שפת הגעז היא שפה שמית עתיקה ששימשה שפת דיבור באתיופיה בראשית האלף השני. מאז המאה ה-13 היא משמשת שפת קודש בלבד הן של עדת ביתא ישראל והן של הכנסייה האתיופית והאריתראית. קטע מספר בראשית כתוב בשפת הגעז
ההר שעליו התרחש הסיגד נבחר בקפידה, תוך שימת דגש על הימנעות ממבני קבורה או מבנים המקודשים לבני דתות אחרות. באתיופיה נחוג החג במוקדים אחדים לפי אזורים. לכל ריכוז של כפרים נבחר הר שונה. לעתים הבחירה נעשתה בשל הקשר של ההר לקורות חייה של אחת מדמויות המופת של ביתא ישראל — וכך למשל נבחרו ארבעה הרים שהיו תחנות מעבר בדרכם של אבא צברה וצאגה אמלק כשנמלטו מידי המשטר במאה ה־16 — אולם היו גם הרים שנבחרו ללא סיבה היסטורית ידועה.
לקראת סוף הטקס נשא הקס דרשה ואחריה ירד הקהל עם ספרי האורית אל בית הכנסת שבכפר בשירה ובריקודים. הצום נשבר בסעודה חגיגית שכללה בשר בקר שנשחט ערב קודם. למחרת החג התקיימה התכנסות חברתית ובה הוחלפו דעות ונערכו התייעצויות שונות. מנהגים נוספים הקשורים לחג היו טקס ה’אמן’, שכלל זרייה של גרגרי תבואה לעבר מתחם התפילה תוך תפילה ואזכור שמות המתים, ואיסוף צדקה לשימושם של הכהנים.
צילום: מרים צחיאת לבושו הססגוני תופר ורוקם כל קס בעצמו. קסים בעת קריאה בספרי האורית בטקס בארמון הנציב
השם ‘סיגד’ בא מהמלה לסגוד, להשתחוות לה’, והחג מכונה גם ‘מהללה’ שפירושו תחנון ובקשת מחילה. מקור החג אינו ידוע בוודאות והועלו השערות שונות באשר לשורשיו. בין ההשערות גם כאלה הקשורות לאירועים קדומים: זכר לחורבן הבית הראשון, יום לכבוד הנביא ירמיהו, שחזור מעמד הר סיני ומתן תורה. השערה נוספת, מקומית יותר, רואה בחג מועד של תחנונים בפני הא־ל שירכך את יחסם של מלכי אתיופיה כלפי ביתא ישראל. לפי דעה זו החלו לחגוג את הסיגד במאה ה־15, בתקופה שבה היהודים נרדפו על ידי השלטונות. המנהג לשאת אבן לראש ההר מתאים להשערה זו, שכן הוא מזכיר מנהג אתיופי המסמל כניעת מלכים ומנהיגים בפני הכובש.
נראה שהמשמעות המרכזית של החג קשורה לביסוס הברית עם ה’. טקסי החג מזכירים במידה רבה את שחזורה של ברית סיני שנעשה בימי עזרא ונחמיה. בארץ התוסף לחג השם ‘חג הכיסופים לציון של יהודי אתיופיה’. נראה שההתמקדות בפן הציוני של החג היא מאוחרת ושייכת לניסיונות לחבר את קהילת ביתא ישראל לקהילות ישראל האחרות. מגמה זו גם חיזקה את מרכזיותה של ירושלים בתפילות החג.
הבחירה לערוך את הטקס דווקא בראש הר נובעת גם היא מהמשמעות של החג: שחזור של מעמד הר סיני, הגובה כסמל לטוהר וכמיהה לשוב לציון.
צילום: מרים צחיגם בישראל הטקס בראש הר, טיילת ארמון הנציב
כיסופים בלב ירושלים
ירושלים הייתה מאז ומעולם אחד הסמלים המרכזיים של חג הסיגד. שאיפת המתפללים והצמים נקשרה בחלום שיבת ציון. ירושלים שזורה בתפילות החג המבטאות כמיהה לעיר ולכינון בית המקדש. גם שם החג שפירושו להשתחוות חוזר פעמים רבות בתפילות ומגלם את השאיפה להשתחוות לא־ל במקדש בירושלים:
המלאכים הנפלאים ישתחוו במצוות קול ה’ / ויבואו כהנים ונביאים וישתחוו בירושלים / כל הארץ תשתחווה ותודה לך, לשמך / ויבואו מלכים ונסיכים וישתחוו בירושלים / יביאו רוב עדרי צאן ובקר וישתחוו בירושלים / ויבואו גדולים ושופטים וישתחוו בירושלים / יביאו זהב וכסף וישתחוו בירושלים / ויבואו ממזרח וממערב וישתחוו בירושלים / ויביאו בגדי זהב וישתחוו בירושלים / ויבואו מצפון ומדרום וישתחוו בירושלים / ויביאו לבוש נאה וישתחוו בירושלים / ויבואו מארבעה כיוונים וישתחוו בירושלים / סגוד לה’ בחצר בית מקדשו (מתפילות הבוקר ביום הסיגד, מתוך אתר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, מורשת קהילות ישראל).
באדיבות הארכיון הציוניתמונות נדירות של תהלוכת הסיגד באתיופיה.
לאחר העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה לישראל בשנות השמונים החלו לחוג את הסיגד בארץ. היה זה אך טבעי שהחגיגות ייערכו בירושלים עצמה — מושא תפילתם וכמיהתם בחג הסיגד. בתחילה הייתה המשכיות החג בישראל מוטלת בספק. היו שחששו כי חגיגה פומבית תחבל בהמשך העלייה החשאית, והיו שביקשו להימנע מהדגשת השונות של ביתא ישראל משאר עדות ישראל, ולכן בשנים הראשונות נערכו אירועי הסיגד בנוכחות מצומצמת מאוד. חגיגת הסיגד הראשונה בארץ התקיימה בתש”ם (1980) בכותל המערבי. אל הסיגד השני גויסו משתתפים רבים יותר, אולם בהחלטה של הרגע האחרון הוסט מקום החגיגה להר הכרמל. בחירה זו גרמה אכזבה גדולה לחוגגים, שכן הם גילו שבניגוד למנהגם יש באתר כנסייה. במקביל התקיים טקס סיגד מצומצם שהתחיל בהר הצופים והסתיים בכותל.
צילום: מרים צחיהקס אמהה נגט בעת התפילה בטקס הסיגד בארמון הנציב
בתשמ”ב נבחר הר ציון לשמש אתר החגיגות. ההחלטה התקבלה על ידי בני הקהילה יוצאי אזור גונדר בתמיכת הסוכנות היהודית והרבנות הראשית. האירוע התקיים בנוכחות נשיא המדינה יצחק נבון, הרב הראשי שלמה גורן וקסים אתיופים, ונכחו בו משתתפים רבים. בשנתיים הבאות דנה הקהילה בעצם ההצדקה של שימור החג, ותהתה האם העלייה לארץ אינה מייתרת את קיומו של חג הכיסופים. לבסוף החליטו להמשיך לחגוג את הסיגד, ובתשמ”ד הוחלט שהאירוע ייערך בארמון הנציב. בחירה זו לוותה במאבקים פנימיים בין שתי הקבוצות המרכיבות את קהילת ביתא ישראל — הטיגרים והגונדרים — ובמתח שהצטבר סביב דרישתה של הרבנות הראשית לגייר את בני הקהילה.
קיומו של חג הסיגד בישראל במקום אחד בלבד, בהשתתפות כל הקסים של העדה, הוא שינוי דרמטי מהנוהג שהיה מקובל באתיופיה, והוא מעצים את חווית החג והופך אותו לאירוע מרכזי של יהודי אתיופיה. המרחב החדש שבו מתקיים הסיגד ממוקם בצומת של שלושה אזורים קוסמיים — ארץ ישראל, ירושלים ומקום המקדש — המרכיבים יחד יקום שלם.
מדוע בחרו נכבדי העדה לקיים את אירוע הסיגד במקום המשקיף אל הר הבית ולא קרוב אליו, ברחבת הכותל? ייתכן כי הבחירה שלא לחגוג בכותל נובעת מאופי החג המקורי. באתיופיה חגגו על הר גבוה שסימל את ירושלים ואת הקדושה, והכמיהה לירושלים הייתה חלק נכבד מתוכן התפילות ומאווירת החג. אפשר שהעדה בחרה להשאיר את המרחב המקודש במישור הסמלי וכך לשמר את המהות המרכזית של החג — הכמיהה והכיסופים. ייתכן גם שהבחירה בארמון הנציב ולא בכותל המערבי מעידה על כך שעדת ביתא ישראל מרגישה כי טרם הגיעה אל ירושלים שלה, וקשיי העלייה והקליטה מעיבים על היכולת לחגוג בלב שלם את השיבה ארצה. הד לכך ניתן למצוא בשיר “העיניים שנעצמו” של קובי זאנה, שעלה כילד מאתיופיה לישראל:
זכרו! זכרו את העיניים שנעצמו במסע / זכרו כי נעצמו למען ירושלים הקדושה / זכור ישראל, זכור את העיניים שנעצמו במסע (שם).
צילום: מרים צחישלוש נשים בעת התפילה בטקס הסיגד בארמון הנציב