גבורה משותפת על חומת חיפה

סוף עידן הסלג’וקים

בשנת 1071 כבשו הסלג’וקים — בני שבט שנדד ממונגוליה למרכז אסיה וקיבל על עצמו את האסלאם — את אנטוליה (היום בתורכיה) והביסו את הצבא הביזנטי. היה זה המשכו של תהליך בן מאות שנים שבו איבדו הביזנטים שטחים למוסלמים. ארץ ישראל ובתוכה ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים כבר ב־636, קרוב ל־500 שנה קודם לכן. כיבוש אנטוליה הביא את המוסלמים לפתחה המזרחי של אירופה הנוצרית, ולמעשה השלים את כיתורה, לאחר שבמאות השנים הקודמות כבשו כוחות מוסלמיים את כל צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי.

-

גוטפריד מבויון סירב לקבל את התואר מלך ירושלים. על בגדו סמלי ממלכת ירושלים, וכתר הצמחים שלראשו — המזכיר אולי את נזר הקוצים של ישו — מבטא את ענוותנותו. צייר איטלקי אנונימי בן המאה ה־15 שכונה מאסטרו דל קסטלו דה לה מנטה

האימפריה הביזנטית — האימפריה הרומית המזרחית — הייתה בדעיכה כבר זמן מה. בראש מה שנותר ממנה עמד הגנרל אלכסיוס הראשון קומננוס, והוא הבין כי כוחו דל מכדי לגבור על הסלג’וקים שהמשיכו לצבור כוח. למרות היחסים הרעועים בין ביזנטיון לבין האימפריה הרומית המערבית הקדושה והאפיפיור שברומא פנה אלכסיוס ב־1095 לאפיפיור אורבנוס השני וביקש ממנו לשלוח שכירי חרב שיעזרו לו להילחם בסלג’וקים. משיקולים אינטרסנטיים שונים נענה האפיפיור לבקשתו, ובסוף 5901 נשא נאום באוזני כמרים בוועידה גדולה שהתקיימה בקלרמונט שבצרפת ובו קרא להצלת ירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הכמרים הביאו את דברי האפיפיור לקהילותיהם, והדבר עורר התלהבות רבה בקרב כל שכבות האוכלוסייה.

בעקבות קריאת האפיפיור יצאו לדרך באביב 1096 ההמונים המשולהבים, בלי מפות, בלי ידיעה היכן נמצאות ביזנטיון וארץ ישראל ובלי לוגיסטיקה. האספסוף המשולהב שנע ממערב אירופה למזרחה פגש בדרך קהילות יהודיות — בעיקר לאורך נהר הריין — וחולל בהן פרעות שכללו רצח, אונס ושרפת בתים באין מפריע. כ־12 אלף יהודים נהרגו בפרעות הללו שזכו לכינוי ‘גזרות תתנ”ו’. ההמון חסר הארגון המשיך לכיוון ירושלים. כשהגיעו הצלבנים לדנובה החלו לשדוד את ההונגרים, אולם אלה הגנו על עצמם, הרגו אלפי צלבנים וגרמו למנהיגיהם לברוח חזרה לביתם. מסע הצלב העממי הזה התפזר ברובו בלא כלום.

קבוצה מאורגנת יותר של כ־35 אלף אבירים, ובהם 5.000 פרשים על סוסים, יצאה גם היא מאירופה ובראשה אנשי אצולה.

-

פעילותו המדינית והצבאית הנמרצת של אלכסיוס הראשון, שליט הקיסרות הביזנטית, אמנם לא הביאה את הקיסרות למעמדה בשיא גדולתה, אולם הצליחה לייצב אותה בתקופה סוערת מול איומים מכיוונים רבים. אלכסיוס הראשון, איור מתוך כתב יד יווני של הביבליה מהמאה ה־11 השמור בספריית הוותיקן

מאירופה לירושלים

בארץ ישראל שלטה מאז שנת 900 האימפריה הפאטמית שבירתה קהיר. בשיאה חלשה האימפריה על כל צפון אפריקה, סיציליה, תימן, ארץ ישראל והחג’אז — חלקו המערבי של חצי האי ערב.

-

בין הקהילות היהודיות שבהן טבח אספסוף הצלבנים הייתה גם קהילת מץ. אוגוסט מיג’ט, הטבח ביהודי מץ,
שמן על בד, המאה ה־19

למרות שהקהילות היהודיות הגדולות היו מרוכזות במאה ה־11 בבבל, במצרים, בצפון אפריקה, בספרד ובמערב אירופה, התגוררו יהודים גם בארץ ישראל, שהייתה מאוכלסת בעיקר במוסלמים. הנוצרים התרכזו בעיקר בערים הקדושות להם — ירושלים, חברון ובית לחם — ובכפרים סביב הר תבור.

הפאטמים חיו בשלום ובשיתוף פעולה עם היהודים, ואלה חיו בנוחות וזכו לעמדות מפתח בשלטון. יהודים אף היו אחראים לתחזוקתם של מבצרים אחדים ולהגנה עליהם מפני פולשים זרים.

היהודים התגוררו ביישובים רבים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ובעיקר בשתי הקהילות הגדולות בירושלים וברמלה. הקהילה היהודית בארץ ישראל שמרה על ייחוד תרבותי ודתי. היו לה מנהגים ייחודיים ונוסח תפילה משלה, ונוצר בה עולם שלם של מדרש ופיוט.

ההיסטוריון הערבי מוקדסי, בן המאה העשירית, כתב כי מארץ ישראל מייצאים מגוון מוצרים, ובהם שמן זית, דבלים, צימוקים, חרובים, בגדים, סבון, גבינה, צמר גפן, תפוחים, צנוברים, מראות, מחטים, שטיחים וחבלים. הזמנים הטובים הללו עמדו להסתיים עם בוא הצלבנים.

אלפי האבירים התקדמו מזרחה לאורך החוף ובתחילה כבשו כל עיר גדולה שנתקלו בה. כוונתם הייתה להבטיח רצף טריטוריאלי מאירופה לארץ ישראל באמצעות כיבוש ערי החוף. הבעיה הייתה שבשל כך הם נאלצו לצור על ערים שונות במשך חודשים, ומורל החיילים הלך וירד. כשהגיעו לאנטקיה — היום אנטיוכיה — שבדרום תורכיה החליטו מנהיגי המסע לעשות את דרכם לירושלים במהירות האפשרית. הצלבנים דהרו דרומה, עקפו ערים מבוצרות כמו צור, עכו, קיסריה וארסוף, וכבשו את יפו כדי שיהיה ברשותם נמל שבו יוכלו לעגון הספינות הגנואיות שליוו אותם דרך הים. את הדרך מאנטקיה לירושלים עשו הצלבנים תוך חודש.

ב־15 ביולי 1099, לאחר מצור שארך שבוע ימים בלבד, פרצו הצלבנים את חומות ירושלים וטבחו בשלושים אלף המוסלמים והיהודים שהתגוררו בה. לאחר כמעט 500 שנה חזרה ירושלים לידיים נוצריות.

אחרי התלבטויות רבות מינו הצלבנים את גוטפריד מבויון למנהיגם. הוא סירב לקבל את התואר ‘מלך ירושלים’ והסתפק בתואר ‘מגן הקבר הקדוש’, אולם המנהיגים שמונו לאחר מותו כבר נטלו לעצמם את התואר ‘מלך ירושלים’.

מתוך כ־400 אלף איש שיצאו מאירופה הגיעו לירושלים רק 40 אלף, ובהם רק אלפים בודדים של אבירים. עם הקמת ממלכת ירושלים ולאחר ששמועות על ההצלחות שנחלו הצלבנים במזרח התיכון הגיעו לאירופה יצאו צליינים ואבירים רבים לארץ ישראל.

ביבשה ובים

בשונה ממסעות הצלב שבהם הגיעו הצלבנים ארצה דרך הים, מסע הצלב הראשון היה רגלי ברובו, אך הצטרפו אליו ספינות מהעיר גנואה שנענתה לקריאתו של האפיפיור. באיטליה היו אז שלוש ערים בעלות צי גדול — גנואה, ונציה ופיזה. על פי הנוהג כל עיר שהצטרפה למלחמה וסייעה בכיבוש עיר אויב קיבלה נתח נכבד מהשלל, מסים עתידיים ורשות להקים התיישבות בעיר הכבושה, ועל כן ערי איטליה הצטרפו למלחמות ולמסעות צלב רבים בימי הביניים.

צילום: Mussklprozz

פסל של האפיפיור אורבנוס השני המוצב בקלרמונט שבצרפת, המקום שבו הטיף אורבנוס ושלהב את ההמונים לצאת למסע הצלב

משיצא לדרך מסע הצלב הראשון שלחה גנואה ב־1097 תריסר ספינות קרב ועליהן יותר מאלף חיילים, ואלה ליוו את הצלבנים לאורך הים. הגנואים עזרו לצלבנים במהלך המצור על אנטקיה, וכשעלו הצלבנים על ירושלים בקיץ 1099 הצטרפו אליהם חיילים וקשתים גנואים. גם את המגדלים ששימשו בעת המצור על ירושלים בנו מתרני הספינות הגנואיות. כך הפכה גנואה לעיר החביבה על הצלבנים וזכתה בשלל נכבד מכל עיר שנכבשה בדרך לארץ והטבות נוספות.

פיזה לא הייתה זריזה כמו גנואה, אבל 120 ספינות המלחמה ששלחה הגיעו ליפו מוקדם יחסית, זמן קצר לאחר שירושלים נפלה לידי הצלבנים. למרות שהוונציאנים התארגנו פחות או יותר במקביל לערים האיטלקיות האחרות, הם חששו מאוד מיציאה למסע והעדיפו לחכות ולראות מה יהיו התוצאות לפני שיסכנו את מעמדם בשווקים המזרחיים שמהם השיטו סחורות מוסלמיות וביזנטיות לאירופה הנוצרית.

רק שלוש שנים לאחר שהחל מסע הצלב הבינו הוונציאנים כי הצלבנים אכן עומדים להגיע לארץ הקודש ויצאו לדרך עם צי אדיר של מאתיים ספינות. באביב 1100 הגיעו הוונציאנים ליפו העתיקה והעזובה, נפגשו עם גוטפריד מבויון וניסו לסגור אתו עסקה טובה, אך הוא כבר היה חולה ונאלץ לשוב לירושלים קודם שהעסקה נסגרה. לבסוף סיכמו הוונציאנים עם נציגיו של גוטפריד כי יעמידו את הצי האדיר שלהם לטובת הממלכה הצלבנית מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט 1100. בתמורה הובטח להם כשליש מהשלל, זכות על כל האניות הזרות שיגיעו לחוף ועל מטענן, ואפשרות להקים מושבה ונציאנית בכל עיר נמל שיהיו מעורבים בכיבושה. עוד הוסכם שהעיר טריפולי שבצפון לבנון תיכבש ושם יזכו הוונציאנים בחצי מהשלל. לאחר שהעסקה סוכמה החלו הוונציאנים לבנות כלי מצור.

-

את מסע הצלב העממי הוביל פיטר הנזיר מהעיר אמיין שבצפון צרפת. הוא שלהב את ההמונים והיה אחד הגורמים הדומיננטיים בהפניית זעמם כלפי היהודים. פיטר הנזיר מטיף בפני הצלבנים. איור בתוך THE ILLUSTRATED LONDON READING BOOK שראה אור באנגליה ב־1851

עכו או חיפה?

הצלבנים והוונציאנים החליטו להטיל מצור על עכו שהייתה עיר נמל חשובה בשליטה מוסלמית, אך עוד קודם שהתכנית יצאה אל הפועל חלה התפתחות מפתיעה — גוטפריד מבויון מת. מותו גרם למנהיגי הצלבנים להקטין את הסיכון ולהמיר את התכנית המקורית בכיבושה של עיר קטנה יותר במטרה שהיא תשמש בסיס ימי וצבאי לכיבוש עכו בעתיד. העיר שנבחרה הייתה למעשה עיירה גדולה בעלת מצודה רחבת היקף המוקפת בחומה ובמגדלי שמירה. שמה של העיר היה קאיפס, ובעברית חיפה.

-

דגובר מפיזה, הפטריארך של ירושלים, מפליג לאפוליה בספינה הנושאת את סמל ממלכת ירושלים. צייר אנונימי, המאה ה־13

בעבר היה בין עכו לקיסריה רק נמל אחד שבו יכלו ספינות לעגון. הוא היה ממוקם בחלק המערבי של מפרץ חיפה, במקום בו שוכן כיום המכון לחקר ימים ואגמים. בנקודה זו קמה עיירה קטנה בשם שקמונה, כנראה על שום עצי שקמה שגדלו באזור. נוסע ששהה במקום כינה את העיירה ‘שקמונה של היהודים’.

-

אט אט דעכה שקמונה וסמוך אליה הוקמה במורדות הכרמל עיירה בשם חיפה. בתקופה הערבית היה היישוב דליל יחסית והתגוררו בו יהודים לא מעטים. תושבי העיר עסקו בדיג ובליקוט חלזונות להפקת צבעי הארגמן והתכלת. בחיפה, המוזכרת כבר במשנה ובתלמוד, היה מרכז תורני ותלמידי חכמים חיפאים מוזכרים בטקסטים שנמצאו בגניזה הקהירית. כאשר כבשו הסלג’וקים את הארץ מידי הפאטימים ב־1071 עברה הישיבה הארץ ישראלית הגדולה מירושלים לצור, וחכמי הישיבה נהגו להגיע לחיפה בסוכות.

בשל מיקומה האסטרטגי של חיפה בין עכו לקיסריה נבנתה בה מצודה, כנראה באזור שכונת בת גלים של ימינו, ושם ישב המושל עם חיל מצב קטן. במשך מאות שנים חיפה הייתה עיירה קטנה בהשוואה לשכנתה עכו.

מעט לפני שהצלבנים הגיעו לארץ ישראל הפכה חיפה מכפר דייגים קטן לעיירה גדולה וחשובה. נוסע פרסי שעבר באזור ב־1055 כתב כי חיפה שוכנת על חוף הים ומצויים בה עצים רבים, מטעי תמרים ובוני ספינות מנוסים. בתקופה זו הפכה חיפה למקום משגשג ונוצרה בה שכבה של אנשים אמידים שאפילו תרמו כסף לבתי כנסת במצרים.

צילום: יואש ידידיה. באדיבות אלדד ידידיה

חפירות ארכאולוגיות בתל שקמונה, 1992

כתף אל כתף על החומה

העדויות על הקרב שערכו הצלבנים נגד חיפה ב־1100 הגיעו אלינו בעיקר משני מקורות: ספריו של אלברט מאאכן, כרוניקן והיסטוריון שנולד בשלהי המאה ה־11, ששמע סיפורים על מעללי הצלבנים וייתכן כי אף השתמש בספרים וביומנים של נזירים שחזרו מארץ הקודש; וכתביו של נזיר אנונימי מהמנזר הוונציאני לידו שהיה שותף למסע הצלב, הגיע לארץ ישראל והעלה על הכתב את האירועים כמעט בזמן אמת, וכפי שהיה נהוג בתקופתו הפליג בשבחי הצד שלו והפריז במספרים.

-

הצלבנים מפגיזים את ירושלים בקטפולטה בעת מסע הצלב הראשון. כלי מצור דומה שימש את הצלבנים גם בהתקפה על חיפה. תחריט, גוסטב דורה, המאה ה־19

הצלבנים והוונציאנים לא צפו בעיות מיוחדות בכיבושה של חיפה ונעו לכיוונה בים וביבשה במקביל. טנקרד דה הוטויל, נסיך הגליל ובעל כוח צבאי מרשים, היה בטוח כי לאחר כיבושה תצטרף חיפה לנסיכות שלו ותאפשר לו מוצא לים, אך גוטפריד רצה לחזק את השלטון המרכזי ופחד מהתחזקות יתר של נסיכות כלשהי, ועל כן ציווה על ערש דווי כי חיפה תימסר לאביר המצטיין שלו גלדמר קרפנל, ודבר זה גרם לטנקרד להצטרף למסע בחוסר חשק מוחלט.

-

גוטפריד מבויון נבחר ל’מגן הקבר הקדוש’. איור של ויליאם מצור מתוך כתב יד מ־1280

אנריקו קונטאריני, בישוף קסטלו ומראשי הוונציאנים, נאם בפני אנשיו והשווה אותם למקבים. הצלבנים, שמטרתם הייתה להחזיר לירושלים את הדת האמיתית, שאבו השראה מהמקבים וראו עצמם כממשיכי דרכם.

כשראו אנשי חיפה את הצבא הצלבני המתקרב הסתגרו במבצרם. הצלבנים הציעו לחיפאים להתנצר והבטיחו כי בתמורה ישאירו להם את כל רכושם, הם יהיו זכאים לחופש ובמקום לשלם מס למוסלמים הם ישלמו אותו לנוצרים. אך היהודים והמוסלמים תושבי המקום לא הסכימו להמיר את דתם. הם גם חששו שהצלבנים אינם כנים בהצעתם, במיוחד לאחר שהגיעו לאוזניהם סיפורי הזוועה מירושלים. החיפאים ניסו לשכנע את הצלבנים לא לכבוש את העיר בטענה שישו ומאמיניו מעולם לא ביקרו בה, אך ללא הועיל.

הצלבנים הבינו כי אם ברצונם לשלוט בחיפה אין להם ברירה אלא להטיל מצור על העיר. באופן בלתי אובייקטיבי בעליל מתאר אלברט מאאכן את האבירים הנוצרים כג’נטלמנים ואילו את חיפה הוא מכנה ‘עיר השטן’. הוא גם שם בפי אנשיה דברי נאצה נגד ישו ומכנה אותם גאוותנים, יהירים וחצופים.

-

ב־1100 מונה טנקרד לעוצר של נסיכות אנטיוכיה, לאחר שדודו הרוזן נפל בשבי התורכים. לפי אגדה נפוצה היה קשר רומנטי בינו לבין נערה בשם הרמיניה, ושירי עם רבים נכתבו סביב אגדה זו. ניקולא פוסן, טנקרד והרמיניה, שמן על בד, 1649

הצי הוונציאני האימתני צר על חיפה מכיוון הים. כאשר הגיעו הספינות לאזור הן גילו כי ספינות מוסלמיות שהיו חלק מחיל המצב בעיר מחכות להן, ואחת הספינות הוונציאניות הוטבעה בעזרת קרסי ברזל ענקיים. הוונציאנים המנוסים העלו באש ספינות מוסלמיות אחדות והנותרות נמלטו כנראה.

עתה הגיע תורו של צבא היבשה. הצלבנים הכינו עוד ביפו מגדלי מצור ומנגונל — קטפולטה בעלת שבע מקלעות שעליהן מניחים שבעה סלעים ומשליכים אותם בבת אחת על החומה. לאחר שיגורים אחדים של סלעים החלו הצלבנים להתקרב אל חומות העיר, אך להפתעתם יצאו המגנים — יהודים ברובם — מהמצודה, לחמו בעוז ובאומץ לב שהצלבנים לא נתקלו בו קודם לכן, וחזרו אל המצודה. הם המשיכו להילחם מעל החומה והסבו לצלבנים אבדות כבדות.

עם הסתבכות הקרבות טנקרד, שכאמור היה חסר מוטיבציה מראש, פרש עם חייליו הרבים משדה הקרב ונסוג לאחור. לצלבנים ולוונציאנים היה ברור כי גלדמר אינו מסוגל לנצח את תושבי חיפה העיקשים ועזי הרוח בכוחות עצמו, ומשהבינו הוונציאנים כי טנקרד לא מתכוון להשתתף בקרב החלו לקפל מפרשים ולהפליג דרומה.

המפקד העליון של הקרב, דגובר, ארכיבישוף לשעבר מפיזה שמונה לפטריארך של ירושלים, החליט לשכנע את טנקרד לחזור לקרב. הוא אמר לו כי העיר הקטנה הזו — על מגניה היהודים והמוסלמים — תגרום מבוכה לנוצרים ברחבי העולם ותשים אותם ללעג, וכי אנשי ונציה כבר החלו להסתלק ולכן השלל מהקרב יחולק בין פחות אנשים ומי שיכריע את הקרב יזכה לשלוט על העיר. בדברים אלה הוא הבטיח למעשה את חיפה לטנקרד אם יסייע בכיבושה.

לדגובר היה חשוב שהקרב יוכרע מוקדם ככל האפשר. כנציגה הבכיר של הכנסייה בארץ הוא שאף לזכות במנהיגות הממלכה הצלבנית כולה, ולכן השתדל לסיים את הקרב במהירות, לחזור לירושלים ולנצל את הריק השלטוני שנוצר עם פטירתו של גוטפריד. לרוע מזלו תפס כבר בולדווין, אחיו של גוטפריד, את השלטון ביד רמה.

טנקרד, שהפך לשחקן המרכזי, הבין לפתע כי הכל תלוי בו ובאנשיו. הוא הורה לתקוע בחצוצרות ולנוע לעבר המצודה. המוני חיילים רגלים ואבירים מכוסי שריון במשקל עשרות קילוגרמים דהרו אל המצודה ופתחו בקרב עיקש מול המגנים היהודים והמוסלמים. הצלבנים ניסו לקרב מגדלי מצור אל החומה כדי שיוכלו לטפס עליהם, להיכנס אל המצודה ולפתוח את שעריה, אך המגנים עשו הכל כדי למנוע מהצלבנים לטפס על החומות. הם השליכו אבנים כבדות שפיצחו את ראשי הצלבנים, דקרו אותם בעזרת מוטות ברזל ארוכים, שפכו עליהם שמן רותח וזפת רותחת וירו חצים בוערים. השיחים שמסביב למצודה החלו לבעור ומגדלי המצור ואילי המצור שנועדו לבקוע את שערי החומה עלו באש.

הנוצרים — מונעים מכוח אמונתם הדתית ומברכות הפטריארך — המשיכו להילחם גם כאשר המגִנים שנשאו נשרפו או נוקבו ככברה מחצי האויב. הם החליטו לבנות בעזרת התרנים של הספינות הוונציאניות מגדלי מצור שיגיעו אל מעבר לגובה החומות. כדי להתגבר על האש הורה טנקרד לחייליו להיכנס ליערות הכרמל ולצוד חיות רבות ככל האפשר. הצלבנים פשטו את עורן של החיות וכיסו בו את מגדלי המצור כדי שהאש לא תשרוף אותם. בעזרת תכסיס זה הצליחו הצלבנים לקרב את מגדלי המצור לחומות, לטפס עליהם ולחדור למצודה. ברגע שראשוני הצלבנים חדרו למצודה הם פתחו את שעריה ואפשרו לכל הכוחות להיכנס.

-

הצלבנים צמאים למים ליד חומות ירושלים לפני כיבושה, פרנצ’סקו הייז, שמן על בד, המאה ה־19

שני נרטיבים

המגנים היהודים והמוסלמים הבינו כי למרות שהחזיקו מעמד חודש ימים ולמרות שהסבו נזקים לצי הוונציאני הקרב הוכרע וגורלם נחרץ. מגני המצודה ניסו לברוח, אך כמעט כולם נתפסו והוצאו להורג באכזריות רבה. אזרחים שהיו בקרבת מקום הוצאו אף הם להורג ואף נפש חיה לא נשארה בחיפה. במצודה מצאו הצלבנים שלל רב שכלל זהב וכסף, תכשיטים, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן ודגן. הם העמיסו את השלל מהר ככל האפשר, כדי שהוונציאנים ששבו במהירות לאזור לאחר שראו או שמעו כי הצלבנים השתלטו על המצודה לא יספיקו להגיע. כשהוונציאנים הגיעו לחוף כל השלל כבר נלקח מהמקום ולצי הוונציאני העצום לא נותר מאום.

-

ממלכות הצלבנים השונות כללו את כל המרכיבים של ממלכה אירופית, כולל טביעת מטבעות. מטבעות צלבניים מאנטיוכיה, ראשית המאה ה־12

כך לפחות כותב אלברט מאאכן. הנזיר הוונציאני מספר סיפור שונה. לדבריו, משעלו הוונציאנים על החוף והחלו לקחת את חלקם בשלל הם נדהמו למראה האבירים העלובים ותרמו להם מיד את חלקם בשלל כדי שיוכלו להמשיך להילחם ולפאר את שמו של ישו.

בכתבים ונציאניים מהתקופה ניכרת האכזבה מכך שהמסע היה למעשה כישלון פיננסי, אך נעשה ניסיון להפוך את הסיפור באמצעות הדגשת התמיכה שהעניקו הוונציאנים למוסדות הצלבניים בירושלים ולאבירים העניים. כדי להצדיק את המסע נכתב כי הם יצאו אליו מסיבות דתיות ולא בשל שאיפה ארצית כלשהי.

צילום: שאטרסטוק

גוטפריד מבויון. פסל המוצב בכניסה לכנסייה בבריסל

בקרבות השתתפו יהודים ומוסלמים רבים וספק אם הצלבנים ידעו להבדיל ביניהם. כיוון שאנחנו יודעים כי בעיר היו יהודים רבים — כנראה הרוב המוחלט — ברור שרוב המגנים היו יהודים. הללו ניסו להגן על עצמם ועל עירם ועשו זאת בצורה ראויה להערכה מול אלפי אבירים להוטים וחדורי מוטיבציה דתית ומול אחת האימפריות הימיות הגדולות בעולם. שלא כמו שאירע על אדמת אירופה, שם אלפי יהודים נשרפו חיים בבתי הכנסת, על אדמת ארץ ישראל נלחמו היהודים באומץ לב ובגבורה עד הסוף המר. הייתה זו כנראה הפעם האחרונה שכוח יהודי נלחם על הגנת הארץ עד לימי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

צילום: ערן פלדמן

במהלך שנות שלטונם בארץ הקימו בה הצלבנים מבצרים אחדים, והמחקר ההיסטורי העלה כי כל מבצר הוקם בנסיבות ייחודיות. מבצר מונפור למשל הוקם במאה ה־13 על גדת נחל כזיב כמקלט עבור אבירי המסדר הטבטוני שחששו מחברי המסדרים הצבאיים הנוצריים האחרים ששלטו בעכו, בירת הממלכה הצלבנית באותם ימים. מבצר מונפור כיום

כפי שהבטיח לו הפטריארך קיבל טנקרד את השליטה על העיר חיפה ואילו גלדמר נאלץ להסתפק באזור חברון. כעבור חודשים אחדים זכה טנקרד בנסיכות אנטיוכיה הגדולה לאחר שדודו ששלט במקום נפל בשבי.

את מקומו של גוטפריד ירש כאמור אחיו בולדווין, מלך ירושלים הראשון, והוא הקים ממלכה של ממש בארץ ישראל. בולדווין, שהיה זריז מחשבה, תקיף והחלטי, הצליח לכבוש את ארסוף ואת קיסריה תוך זמן קצר, וחייליו דאגו לא להשאיר מוסלמים חיים ושרפו מסגדים על אנשיהם. עכו — שהיה בה ריכוז של גדודים מוסלמיים שסיכנו את חיפה — נכבשה ב־1140 בעזרת צי משולב של גנואה, פיזה וונציה אשר צר על העיר במשך עשרים יום. ערי החוף האחרות נכבשו גם הן בעזרת הצי המשולב, שאליו הצטרף גם צי נורבגי שהגיע לחופי צידון ב־1110.

עד 1118 הקים בולדווין ממלכה שהשתרעה מאילת עד ביירות. הוא עודד אירופים רבים לבוא אל הממלכה החדשה, בנה מבצרים רבים, קידם את המסחר והגן על גבולות הממלכה מפני המוסלמים בהצלחה רבה.

טובים ורעים

כאן אנחנו מגיעים לחלק הפחות נעים בסיפור: בכל ערי החוף שנכבשו על ידי הצלבנים הושמדו הקהילות היהודיות וכך גם התושבים המוסלמים, ומעטים אם בכלל שרדו. אירועי זוועה רבים התרחשו בארץ ישראל ובלבנון, אך בהיעדר ניצולים כמעט לא נותרו בידינו כל עדויות לכך. בעוד שפרעות תתנ”ו זכו לתיעוד על ידי הניצולים, האירועים שהתרחשו בארץ ישראל שנים אחדות מאוחר יותר לא תועדו כמעט בכלל. הקטע היחיד שיש בידינו הוא קינה שנמצאה בגניזת קהיר המתארת את שאירע לקהילות ירושלים, חברון, חבורת אונו, קהילת יפו, לוד, עוספיה וחיפה:

… זקנים טבחו ונפשי דלפה, זלעפה אחזתני על חורבן חיפה / חיפה העיר ההוללה, עלייך לִבתי אמולה / מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה (‘אריאל — כתב עת לידיעת ארץ ישראל — חיפה ואתריה’ בעריכת אלי שילר, עמ’ 15).

עדות מקוטעת זו היא הטקסט היחיד המתאר את חורבן קהילות ארץ ישראל בזמן הכיבוש הצלבני, אולם ממקורות אחדים ידוע כי יהודים בכל רחבי הארץ נטבחו, נהרגו וברחו. היו שהספיקו לברוח לאשקלון, היו שנתפסו והובלו לאיטליה שם נמכרו לעבדות, והיו שהגיעו לאנטיוכיה הביזנטית או לאזורים סלג’וקיים וחלקם בחר בייאושו להתנצר. היהודים נעלמו מכל ערי הארץ שנכבשו על ידי הנוצרים ונותרו רק באשקלון ובצור שנשארו תחת שליטה מוסלמית. צור נפלה אף היא לידי הצלבנים ב־2411 ואשקלון נכבשה ב־1153.

בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם שביקר בארץ ישראל ב־1179, ספר את כל היהודים שפגש בערים צור, עכו, קיסריה, יפו, ירושלים, אשקלון, טבריה וכפר עלמא שבגליל והגיע לכ־300 יהודים בלבד, שמונים שנה לאחר הטבח שנערך ביהודי הארץ. מעדותו עולה כי היישוב היהודי בארץ ישראל נמחק עם בוא הצלבנים במסע הצלב הראשון.

עשר השנים הראשונות של הכיבוש הצלבני בארץ היו אסון לקהילות היהודיות והמוסלמיות. ערים שלמות ופוריות הושארו חרבות ונטושות, וקהילות גדולות של יהודים ומוסלמים שהתקיימו מאות שנים נעלמו בין לילה. בגניזה הקהירית נמצאו כתבים מארץ ישראל מהמאה העשירית ומהמאה ה־11, אך במאה ה־12 הרצף נקטע. פתאום ברגע אחד אין כתבים מארץ ישראל, למעט מכתבים בודדים של אנשים המחפשים את קרובי משפחתם שנפלו בשבי הצלבנים וסביר להניח שנמכרו לעבדות.

המפגש היומיומי של הצלבנים עם אנשי המזרח הפיג אט אט את להט הקנאות הדתית, וכעבור עשרות שנים הבינו הצלבנים כי התושבים היהודים עשויים לסייע בידם בעיקר בחקלאות ובמלאכה זעירה. הם גילו כי יישובים יהודיים עוזרים להם בחיי היומיום, באספקה ובתוצרת חקלאית, וכך חזרו יהודים בהדרגה לערים בממלכת ירושלים הצלבנית. יש בידינו עדויות על יישובים יהודיים מבוססים רבים ברחבי הארץ במאה ה־12, תחת שלטון הצלבנים.

ב־1187 כבש צלאח א־דין את חיפה והפך אותה לבסיסו הצבאי. במסע הצלב השלישי שנערך ב־1190 כבש ריצ’רד לב הארי את חיפה בשנית, אך משעלה לחוף גילה כי צלאח א־דין הורה להשמיד את כל ביצוריה ואת מחסני המזון והציוד, וכך לא מצאו ריצ’רד וצבאו כל שלל בחיפה והמשיכו הלאה.

לאחר שצלאח א־דין כבש חלקים נרחבים מארץ ישראל הוא הזמין את היהודים להתיישב ברחבי הארץ ואף בירושלים. חיפה התאוששה אט אט ויהודים חזרו להתגורר בה לצד מוסלמים ונוצרים, אך הנמל שלה נותר משני לעכו עד לעת החדשה.

בפעם הבאה שתצפו בסרט על מסעות הצלב שהופק באולפנים הוליוודים תדעו לצדו של מי אתם אמורים להיות. לפעמים הנבל של האחד הוא הגיבור הטוב של האחר.

-

מגדל עכו הוא חלק מהמצודה הצלבנית בעכו שהייתה בירתה האחרונה של הממלכה הצלבנית