נביא ולא בעירו
היינריך היינה – משורר, לוחם חופש, קוסמופוליט גולה מארצו שתר אחר פתרון לבעיות העולם ונביא פוליטי – נמנה על האירופים הגדולים שעיצבו את המחשבה המערבית המודרנית. אולם האיש היה ממוצא יהודי, ועל כן מרחפת על דמותו ההיסטורית שאלה שתשובתה מורכבת: מה היה מקומה של הזהות היהודית בעיצוב דרכו הייחודית ובעולם המחשבה שלו?
היינה (1856-1797) היה אחד המשוררים הגדולים של גרמניה. ספרו ‘בוך דר לידר’ שראה אור ב-1827 הוא אחד מספרי השירה הנמכרים ביותר בגרמניה, ולשירים מתוך הספר חוברו עד היום אלפי לחנים. השפעתו של היינה על הספרות הגרמנית שנכתבה אחריו הייתה אדירה, ועקבותיה מורגשים ביצירתם של סופרים ושל משוררים רבים. ברם, מעבר לתרומתו לתרבות הגרמנית היו להיינה גם פנים אוניברסליות.
ב-25 שנותיו האחרונות חי היינה בצרפת, שם הפך לדמות בולטת בעולם הרוח האירופי של המאה ה-19. הוא היה לוחם מפורסם ושנון למען זכויות הפרט והחירות, ואויב מעמד הבורגנות שבע הרצון מעצמו. אמונתו ברֵעות אנושית חסרת גבולות לוותה בתמיכה חלקית ברעיונות הכלכליים והחברתיים של קרל מרקס. היינה משמש גם כיום דוגמה לאמן אינדיבידואליסט המכור ליופי ולאהבה, שמצבו הרגשי של האדם עומד במרכז יצירתו. שמונה השנים האחרונות בחייו של היינה הפכו לאגדה; היינה, אדם חולני לאורך כל חייו, סבל ממחלה קשה שגרמה לו כאבים איומים וריתקה אותו למיטתו. בגבורת רוח נדירה הוא שמר על צלילות דעתו והמשיך ליצור ולכתוב.
במבט לאחור ניתן לומר שהיינה חזה את הזוועות שחוללה התרבות המערבית במאה העשרים. מאה שנים לפני עליית הנאציזם והקומוניזם הבין המשורר שזמנים רעים וקודרים הולכים ובאים על אירופה כתוצאה מתסיסתן של האידאולוגיות החדשות. בכתביו ניתן למצוא התייחסויות שונות לגורל המר שעתיד לפקוד את היבשת בשל תסיסה זו, ובעיקר בשל רצונה של גרמניה בעוצמה:
הנצרות … ריככה במעט אותה תשוקת קרב בהמית גרמנית, אך לא יכלה לכלותה; ובהישבר באחד הימים הקמע הבולם, הצלב, שוב תעלה ותסאן פראות הלוחמים הקדמונים … אז יקומו אלוהי האבן הישנים מערֵמות הנשייה וינערו את אבק שנות האלף מעל עיניהם (יגאל לוסין, ‘היינה – החיים הכפולים’, עמ’ 214).
כשזה יקרה, כתב במקום אחר, “מחזה יוצג בגרמניה, אשר לעומתו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה תמימה” (שם, עמ’ 18).
גם באשר לעליית הקומוניזם העתיד שחזה היה קשה. כשתיאר את המאבק בין מחוסרי הרכוש לבין אנשי האריסטוקרטיה הכלכלית צפה:
ימים פראיים! ימים קודרים רועמים ובאים … האלים מליטים את פניהם מרוב חמלה על בני האדם, ואולי מרוב דאגה לגורל עצמם גם יחד (שם, עמ’ 335)
בהביטו אל העתיד דמיין היינה את בואן של מפלצות שיעמידו בצל את כל החיות הרעות שדמיינו בני אדם בימי הביניים ובעת העתיקה. לנכדי בני דורו, כלומר בני ראשית המאה העשרים, יעץ כי “ייוולדו עם עור עבה במיוחד”.
--עט חד כתער. קריקטורה על היינה שפורסמה על שער ה’יוגנד’, כתב עת לספרות ואמנות שיצא במינכן. אדולף מינצר, 1906
בנפש חצויה
פתחנו בהיבט האוניברסלי והגרמני של המשורר הדגול, אך היינה היה גם מזרע אברהם. בית הוריו שבדיסלדורף היה בית יהודי טיפוסי בגרמניה של ראשית המאה ה-19. ההשכלה והמודרנה כבר הספיקו לעמעם את המחויבות האדוקה למסורת, אך עם זאת נשתמר קשר תרבותי מסוים שהתבטא בשמירה על החגים וכדומה. את הצעד שעשו רבים מבני דורו – המרת הדת – עשה היינה בגיל מאוחר יחסית – 28. היה זה בעיקר כדי להתקבל לעבודה כפקיד גבוה בביורוקרטיה הגרמנית – תקווה שלא הצליח לממש.
במאה ה-19 עבר על הזהות היהודית המסורתית זעזוע אדיר. ההתפתחויות הפוליטיות והרעיוניות באירופה אפשרו ליהודים להשתלב בחברה הכללית. האפשרויות הגלומות בחיים המודרניים העמידו באור לא מחמיא את צורות החיים הישנות ואת תוכנן הרוחני, אתגרו זרמים רעיוניים שהציפו את אורחות המחשבה, והציעו אלטרנטיבות. מה היו המשמעות והטעם של קיום יהודי מסורתי נוכח החילון הנאור, המחשבה הרומנטית חסרת הגבולות והמהפכנות הפוליטית המחפשת תיקון עולם אוטופי ומשנה סדרי בראשית?
את הסתירה הפנימית של היינה בין המודרנה למסורת מתאר יגאל לוסין, שכתב עליו ביוגרפיה, כ’חיים כפולים’. מצד אחד הוא היה חלק מהזרימה הגדולה של הרעיונות החדשים שהציפו את אירופה, נסחף וזרם עמם ולעתים אף הטה את זרימתם על פי דרכו. מצד שני ניתן לזהות בכתביו אהדה ואף אהבה לעם שהשאיר מאחורי גוו. יש אמנם בכתביו עקיצות סטיריות מכוערות על חוסר האסתטיקה של היהודים ועל הקיבעון באמונתם, ולכאורה אפשר היה להניח – ואכן היו כאלה שסברו כך – שמדובר ביהודי מומר שזנח את אמונת אבותיו ואת עמו לטובת ליחוך עשב ירוק יותר בשדות אירופיים זרים, אולם נראה שלא זו הייתה המציאות. למעשה היה להיינה כל חייו קשר בלתי מעורער עם זהותו היהודית. חלק משמעותי מכתביו רווי בהתייחסויות לתנ”ך ולארץ ישראל, והוא עשה שימוש בעשרות מלים עבריות שתורגמו פונטית לגרמנית. לכל אורך יצירתו ניתן לזהות בבירור שהוא ראה ביהדותו מורשת אישית מיוחדת וחש כלפיה שייכות היסטורית שאין להמירה.
--עיר המרחצאות הייליגנשטאדט שבה הוטבל היינה לנצרות. קארל דובל, סביבות 1840
כאדם מודרני היה היינה רחוק מאדיקות דתית, ועם זאת האמין שיהודים שומרי מצוות, דוגמת אלה שפגש במסע שערך בצעירותו למזרח אירופה, חיים בהרמוניה ובאושר יותר מיהודים מתבוללים שהכיר במהלך חייו. גם אם בגדיהם היו מזוהמים וזקניהם פרועים, וגם אם הם הדיפו ריח של שום וליהגו ביידיש, הרי שיהודי המזרח היו חביבים עליו יותר מיהודים מתבוללים שביקשו להדחיק את זהותם ולחיות כשכניהם הגרמנים.
לנבואתו הקודרת על עתיד אירופה הצטרפה דאגתו לעתיד בני עמו החיים בקרב הגרמנים. היינה היה בטוח שהתהליכים של התעצמות גרמניה יובילו לבסוף לאסונם של היהודים: “ניצחון הדמגוגים פירושו אלפי גרונות של יהודים – ודווקא של הטובים ביותר – חתוכים” (שם, עמ’ 172). ועוד כתב:
אם יבוא היום וינצח השטן, אז תתחולל על ראש היהודים המסכנים סופת רדיפות אשר סבלותיהם הקודמים יהיו כאין לפניה … רעדה אוחזתני למחשבה הזאת, וחמלה רבה אין קץ מפכפכת בלבי (שם, עמ’ 6).
בשנותיו האחרונות כתב היינה חיבור בשם ‘מנגינות עבריות’ ובו שב וביטא, במעין סיכום, את הקשר העמוק שלו לעמו. השיר הידוע ביותר בקובץ זה מדבר על הנסיכה שבת, והוא מתאר כיצד עובר היהודי מחיי היומיום העלובים שלו לחיי מלכות עם בוא השבת. בשוכבו על ערש דווי התייחס היינה להתנצרותו ובעצם סיכם את פרשת חייו: “מעולם לא התכחשתי ליהדותי, שאליה לא שבתי מהטעם הפשוט שמעולם לא עזבתיה” (שם, עמ’ 20).
רבות נכתב על ההגדרה העצמית של היהודים המודרנים דוברי הגרמנית ועל הדרכים הרבות והשונות שבהן בחרו לעצב את זהותם. ממשה מנדלסון דרך רש”ר הירש, תיאודור הרצל, פרנץ קפקא וזיגמונד פרויד, ועד גרשום שלום, תרו אינטלקטואלים ויוצרים אלה אחר פתרון לקרע שבין יהדותם לגרמניותם. מהי המשמעות של קיום יהודי ומה תרומתו לעולם? היכן נפגשות החכמה היהודית והחכמה האירופית, אם בכלל? האם ניתן להישאר באירופה או שיש ללכת למקום שאליו שייכים היהודים? חנה ארנדט, בעצמה אישה שחיה בתווך שבין זהות יהודית לגרמנית, כתבה שמבין כל היהודים שהתלבטו בשאלות הללו היה היינריך היינה היהודי הגרמני היחיד שהיה יכול לומר על עצמו בכנות שהוא גם גרמני וגם יהודי. הקרע חצה את לבו.
--כיאה לגיבור תרבות, זכה היינה לבולים רבים הנושאים את דמותו. בול לרגל 175 שנה להולדת היינה, 1972
ערב כמשל
לא אחת הסתיר היינה את הקרע הפנימי שלו באמצעות הזרה, ותיאר את משברי הזהות שלו ואת הזדהותו עם סבל היהודים תוך שימוש במצבים אחרים ובזמנים רחוקים. בהזדמנות אחת כתב שהוא רוצה להיות יפני, ובמקום אחר התייחס אל הגרמנים כגזע גועלי ומרושע, ביקש לעזוב את גרמניה וללכת ל”ארץ ערב”, שם יזכה למנוחה, יחיה בין גמלים ויכתוב שירה מצוינת בערבית. בראשית שנות העשרים כתב היינה מחזה בשם ‘אלמנסור’, ובו תיאר את רדיפתם של המוסלמים בספרד בימי הביניים. למעשה הייתה הפלגה זו אל מחוזות העבר רק משל על פרעות ‘הפ-הפ’ שפשטו בגרמניה ב-1819. מרתקת העובדה שדווקא במסגרת תיאור רדיפתם של מוסלמים על ידי נוצרים כתב היינה את השורות המפורסמות ביותר שלו. בסוף המערכה הראשונה של המחזה מעלים הנוצרים ספרים מוסלמיים באש בכיכר השוק של גרנדה. אלמנסור מספר לחברו חסן שספר קוראן נשרף, וחסן משיב כי “במקום ששורפים ספרים – שם ישרפו גם בני אדם” (שם, עמ’ 41).
הספרייה הלאומית של צרפת, פריזמראות ממהפכת יולי 1830 בצרפת, שבעקבותיה עבר היינה לפריז. מהפכת יולי היוותה מפנה לכיוון הליברלי במטוטלת בין מלוכנות לליברליות שבה הייתה נתונה צרפת מאז המהפכה הצרפתית. ליתוגרפיה המתארת את ההתרחשות באחד מבתי הדפוס שהיו מוקד מרכזי במאבק על חופש הביטוי. ויקטור אדם, 1830
בין יצירותיו הרבות של היינה שמור מקום מיוחד לרומן היסטורי שהחל לכתוב ומעולם לא סיים. את היצירה ‘הרבי מבכרך’ (Der Rabbi von Bacherach) החל היינה לכתוב בראשית שנות העשרים של המאה ה-19. באותה תקופה עדיין לא התנצר ואף היה חבר ב’אגודה לתרבות ולחכמת ישראל’ בברלין, שבראשה עמדו החוקר וההיסטוריון ליאופולד (יום טוב) צונץ, אדוארד גנץ ומוזס מוזר, שהיה חבר טוב של היינה. אגודה זו ביקשה לפעול למען קידום התרבות והחינוך היהודיים, במטרה לעצב דור חדש של יהודים שישתלבו בכבוד בחברה הגרמנית. היינה לימד במוסד החינוכי של האגודה במשך כשנתיים, ויש ראיות כי שיעורי ההיסטוריה שהעביר התקבלו בהתלהבות על ידי תלמידיו.
בתקופה זו, שבה הזדהה עמוקות עם דרכו ועם גורלו של עמו, ותוך שהוא מוקף באנשי חכמת ישראל שהיו בעלי יחס עמוק ורציני להיסטוריה היהודית, החל היינה בחקירה היסטורית רחבה כתשתית לכתיבת ספרו. הוא עבר בדקדקנות על פרקי תנ”ך, חקר את ההגדה של פסח, קרא כמות נכבדה של ספרי היסטוריה של עם ישראל ושל הנצרות, ואסף עדויות על דמותו של דון יצחק אברבנאל – המפורסם מבין יהודי ספרד בדור הגירוש. בנוסף מילא היינה את כרסו בכתבי וולטר סקוט, האיש שייסד את הרומן ההיסטורי באירופה וזכה לפופולריות יוצאת דופן בגרמניה. ההכנות הרבות של היינה מעידות שאכן התכוון לכתוב יצירה היסטורית רחבת יריעה ואף להוציא מתחת ידו את אחד הרומנים ההיסטוריים הראשונים, אם לא הראשון, שעלילתם משקפת פרק בתולדות עם ישראל. אולם דבר מה מנע מהיינה להשלים את משימתו. הדפים שרשם נגנזו במגרה בבית אמו של היינה בהמבורג, וחלקם נשרף בדלקה שפרצה שם ב-1833.
--בול לציון מאה שנים למותו של היינה, 1956
עלילת דמשק והארכיטיפ היהודי
דומה היה שגורלם של פרקי היצירה נגזר לאבדון. אלא שבשנת 1840, בעקבות עלילת הדם על יהודי דמשק, ניתנה להם הזדמנות נוספת. היהודים בסוריה הואשמו ברצח איש דת נוצרי ורבים מהם נענשו באכזריות, חלקם עד מוות. היהודים ברחבי אירופה התגייסו על מנת לעזור לאחיהם בסוריה בפרשה המרושעת שנקראה ‘עלילת דמשק’. התגייסות זו נחשבת לאחד הגילויים הראשונים של סולידריות יהודית כלל עולמית ושל התארגנות משותפת לקידום מטרות יהודיות.
היינה, שישב אז בצרפת, הצטרף מיד למאמץ לטובת יהודי דמשק. בכלי נשקו – המלה הכתובה – פרסם סדרת מאמרים שבהם ביטל בתוקף ובלעג כל ניסיון לייחס ליהודים רצחנות דתית, וגינה את הפוליטיקאים הצרפתים, ובראשם את ראש הממשלה לואי אדולף תייר, על שאינם פועלים להשגת הצדק. כחלק מפעילות זו החליט היינה לפרסם את שלושת הפרקים הראשונים שנותרו בידו מן היצירה. פרקים אלה עסקו בדיוק בנושא המדובר – עלילות דם – וכך נכתב בראשית סיפורו של היינה:
האשמה אחרת, שכבר בימים מקדם, בכל תקופת ימי הביניים עד ראשית המאה הקודמת, עלתה להם בדמים ופחדים הרבה, היה מעשה הבדים המטומטם, שחוזר ונשנה עד לגועל נפש אצל כותבי הכרוניקות ורושמי האגדות, לאמור: היהודים גונבים את לחם הקודש, דוקרים אותו בסכינים עד זוב דם, שוחטים תינוקות של נוצרים לחג הפסח כדי להשתמש בדמם בליל הסדר (הרב מבכרך בתרגומו של יעקב הורביץ, הוצאת שוקן תש”ו, עמ’ 6).
היינה תיאר את עלילות הדם כדבר שהתרחש באירופה בימים אפלים ונשכחים, אולם לפתע התברר שמדובר במציאות אקטואלית שעיתוני היום עוסקים בה. סיפורו של היינה הפך פתאום למשהו נצחי, מעין מיתולוגיה יהודית בלתי נגמרת ומתחדשת. זהו סיפורו של העם היהודי, המודגם בתולדותיהם של בעל ואישה ששמותיהם באופן לא מפתיע אברהם ושרה.
אברהם, ‘הרבי מבכרך’, נשוי לאישה יפהפייה בשם שרה. הזוג חשוך ילדים. העלילה מתרחשת בעיירה בכרך שבגרמניה בשלהי המאה ה-15. רבי אברהם נושא את שרה לאישה ומיד נוסע לספרד. שם הוא משתלם בתורה במשך שבע שנים, בד בבד עם הרחבת השכלתו הכללית. לאחר שובו לביתו הוא מתמנה לרב הקהילה תחת אביו, ומנהל יחד עם זוגתו חיי קדושה מופתיים. הסיפור פותח בבני הבית ובאורחיהם המסובים על שולחן ליל הסדר. שוב יוצא לדרך הסיפור ההיסטורי הגדול של העם היהודי, הפותח בעבר המפואר ומסיים בחיפושים אחר הגאולה העתידית:
אופיה של חגיגת ליל זו הוא נוגה-עליז, רציני-משעשע, רצוף אגדה וסוד, ואותו ניגון מסורתי שאבי המשפחה מנגן בו את ההגדה והמסובים עונים אחריו כפעם בפעם במקהלה, מחריד כל כך בעמקותו, מרגיע ואמהי, ועם זה מנער ומעורר כל כך, עד שאפילו אותם היהודים, שזה כבר פנו עורף לאמונת אבותיהם ורודפים שמחות וכיבודים של נכר, אף הם מזדעזעים עד עומק הלב בהגיע לאוזניהם באקראי ניגוני הפסח העתיקים הנודעים (שם, עמ’ 9).
לפתע נכנסים שני זרים ומבקשים רשות להצטרף לסדר. הרשות ניתנת להם, ורק רבי אברהם שם לב לאחר זמן מה כי השניים הניחו תחת השולחן תינוק מת. עלילת דם עומדת להתרחש! רבי אברהם רומז לאשתו לצאת אחריו, והשניים נמלטים מביתם, מעין יציאת מצרים פרטית, יורדים לסירה קטנה ויוצאים לשיט ממושך לעבר פרנקפורט. בשיט זה שוקעת שרה בחלום הזיות של מסתורין גרמני. חלומה נסב על האגדות הגרמניות שנהר הריין אוצר בתוכו. לפתע, בחלום, קוטע קולו של אביה את ההזיות הגרמניות והיא שומעת את קול בעלה, והוא עודנו נער קטן, מספר את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. המיתוס הגרמני מפנה מקום למיתוס היהודי. והסירה שטה.
אברהם ושרה מגיעים לפרנקפורט בבוקרו של החג. הקורא זוכה לחזות בתמונה עגומה של שער הכניסה לגטו היהודי של העיר. מבחוץ ניצב שומר גוי שיכור, ומבפנים, אומללים ומפוחדים, ניצבים שני שומרים יהודים. “כמה גרועה הגנת ישראל”, אומר רבי אברהם, וכמו מעלה לרגע הרהור על האפשרות שהיהודים יגנו על עצמם ולא יסמכו על שומר החומות הגרמני השיכור והאלים. רבי אברהם ואשתו נכנסים לגטו ומצטרפים לתפילת החג של הקהילה. ביציאתם מהתפילה הם פוגשים בחבר של רבי אברהם מימי לימודיו בספרד – דון יצחק אברבנאל, אחיינו של דון יצחק אברבנאל הידוע, נצר לבית דוד.
באדיבות האתר Goethezeitportalאיור לסיפור ‘הרבי מבכרך’ מאת הצייר היהודי הגרמני מקס ליברמן
אידאליזציה ספרדית
בנקודה זו חשוב להעיר על המשמעות שנתן היינה בספרו ליהדות ספרד. זו דוגמה מוקדמת של מה שמכונה במחקר ההיסטורי ‘מיתוס העליונות הספרדית’, שעיקרו דימוי של פתיחות תרבותית, חשיבה פילוסופית והערכה לאסתטיקה שפיתחו יהודים מודרנים בגרמניה והשליכו על יהודי תור הזהב בספרד.
--בול של היינה שיצא באזור הכיבוש הצרפתי בגרמניה, 1946
דון יצחק מצהיר באוזני רבי אברהם שהיהדות היא טרגית, עצובה ומשעממת מדי לטעמו. רק התבשילים היהודים וריחם הם שמושכים אותו חזרה לגטו:
“נכון”, המשיך הספרדי, “מחבב אני את המטבח שלכם יותר משאני מחבב את האמונה שלכם; שכן היא חסרה לחלוחית הראויה לשמה. לא יכולתי לעכל אתכם כהלכה מאז ומעולם. אפילו בזמנים הטובים שלכם; ואפילו בימי שלטונו של אבי אבי אבותיי, המלך דוד, שמלך על יהודה וישראל, לא הייתי יכול לשבת בקרבכם, ובהשכמת בוקר אחד הייתי קופץ ונמלט ממצודת ציון ומהגר לצור או בבל, בהן געשה תאוות החיים בהיכלי אלוהיהן (שם, עמ’ 42).
גיבורי הסיפור פונים לסעודת החג, וכאן מסתיים הסיפור. יתר דפיו נשרפו. את ההמשך יכול כל אדם לדמיין לעצמו. גם אם נמצאים לפנינו רק שלושה פרקים, הרי שניתן לראות בהם את סיכומו התמציתי של היינה לכל השאלות הגדולות ששאל על היהדות ועל מקומם של היהודים בין העמים. מתח רצחני מאפיין את היחסים שבין יהודים לנוצרים, ותהום פעורה בין האגדה המיתית של הגרמנים לבין אגדות ישראל. עומק ההיסטוריה היהודית, יופיה המשולב עם הנטל המר שבה, שאלת הבחירה בין מוות על קידוש השם לבין בריחתו של היחיד – כל הנשגב, המגוחך והמופלא שבחיי היהודים יושבי הגטו, וההתלבטות בין יהדות שורשית מסורתית לבין יהדות חדשה ומודרנית שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת זו עם זו – הכל נמצא כאן.
כיצד ניתן ליישב בין כל הלבטים הללו – בין האהבה העמוקה למורשת ישראל לבין האיבה הגדולה כלפיה; בין המשיכה למיתוס הגרמני לבין המשיכה החזקה לא פחות לאגדות המקרא? ליון פויכטוונגר, סופר יהודי גרמני בן המאה העשרים ובעצמו אמן גדול של הרומן ההיסטורי, כתב בצעירותו עבודת דוקטור על ‘הרבי מבכרך’, ובה העלה את ההצעה שבבריחתו אל החושניות ואל החיות המזרחיות המגולמות במלים צור ובבל, מהווה דון יצחק הספרדי אלטרנטיבה ליהדות הגלותית העצובה. החושניות והחיות המזרחיות, טען פויכטוונגר, הוספו לחיבור לקראת פרסומו ב-1840, בעקבות עלילת דמשק. הרי זה כאילו הטיף היינה לעלייתו של כוח יהודי שיבטל את חולשת הגלות. ייתכן שהאמת עמו. כך או אחרת, אין ספק שבחיבור הזעיר ‘הרבי מבכרך’ הצליח היינה להעלות בעיני קוראיו עולם שלם של לבטים שעדיין קיימים בעולם המחשבות היהודי.
דומה שאין מתאים מלסיים בשיר שכתב היינה כהקדשה לספר שנתן לידידו מוזר:
פרץ בדברי קינה רמים / שיר ייסורים קודר / שנשאתיו הרבה ימים / בלב דומם בוער! // חודר הוא אל כל אוזן / ומשם ישר ללב! / קָבַלת בכל כוח / על אלף שנות כאב. // בוכים אזי זקן וטף / אף אדונים קרי הרוח / בוכות נשים, פרחים בוכים / בבכי כוכבים ינועו. // והדמעות פונות כולן / אל הדרום בזרמיהן. / זורמות הן בדממה ושם / הן נשפכות אל הירדן (‘מבחר שירים וכתבים’, בתרגומו של שלמה ינאי, עמ’ 40).
צילום: הורסט רוג'אן
זהות חצויה גם בקבר. מצבת קברו של היינה – בעלת המראה המאוד לא יהודי – שעליה אבנים קטנות שהניחו פוקדי הקבר היהודים. קברו של היינה נמצא בבית הקברות המפורסם של מונמארטר שבפריז, והמצבה שעליו הונחה ב-1901
