הטוב בזמנים, הרע בזמנים

השביט

את ספר זיכרונותיה חתמה גליקל בת לייב בתיאור אירוע מסתורי ומדאיג שהתרחש בקהילתה בחודש ניסן תע”ט (1719). אחת הנשים היהודיות מהעיר מץ – יש הסוברים כי הייתה זו גליקל עצמה – עמדה על שפת נהר המוזל ושטפה כלים. לפתע נדמה היה לה כי השמים נפתחים. לרגע אחד האירו השמים, ניצוצות הבזיקו, אך מיד התקדרו השמים “כאילו מישהו סגר עליהם וילון” (עמ’ 151), ושוב חזר לשרור חושך כבכל לילה. גליקל, שעולמה המסורתי היה מעוגן בראיית הקשר שלא ניתן לנתקו בין העולמות העליונים לבין העולם שלנו, הבינה את המאורע כמעין חיזיון דתי. המלים שבהן בחרה לחתום את הסיפור ואת ספר זיכרונותיה כולו היו מלות תפילה לה’ יתברך שיהיה זה אות מבשר טובות ולא חלילה סימן משמים לאסון מתקרב.

באותו זמן חזה המדען האנגלי אדמונד היילי בנפילתו ובהתפרקותו של מטאור גדול. הוא דיווח על תצפיותיו לחברה המלכותית בלונדון בנשיאותו של ניוטון וכתב:

מטאור נפלא ומואר נראה בשמים מעל כל אנגליה … אור חזק בהרבה מזה של הירח שהאיר בבהירות גדולה … צבעו היה לבן עם מוקד כחול כמו השמש באור יום (שם).

היילי – שזכה כי כוכב השביט שתיאר את מסלולו ב-1705 ייקרא על שמו ‘השביט של היילי’ – מונה בראשית 1719 לאסטרונום המלכות האחראי למצפה הכוכבים בגריניץ’. תיאור נפילת השביט באביב הצטרף לתצפיות ולחישובים רבים שערך בנושא מסלוליהם של כוכבי שביט.

סמיכות הזמנים והתיאור הדומה של אור בהיר מעל שמי אירופה ופרץ של ניצוצות מבהיקים שדעך במהירות רומזים כי תיאוריהם של גליקל ושל היילי התייחסו לאותו מקרה. אלא שמה שתואר על ידי גליקל כחיזיון שמימי שאמור לגרום לבני האדם להרהר במעשיהם ולרמוז להם על העתיד, התפרש על ידי המדען הבריטי כתופעת טבע שניתן לחזות את התרחשותה ולהבין את הגורמים לה במונחים טבעיים.

סיפור זה, שהוא אחד מאינספור סיפורים המובאים בספרו החדש של שמואל פיינר ‘עת חדשה’, ממחיש היטב את דמותה של המאה שבה גוונים שונים, ולעתים קרובות גם סתירות פנימיות, שימשו בערבוביה.

מניפה רחבה

הספר פורס מגוון מרהיב של אירועים שהתרחשו במאת השנים שעמדו בתווך – רגל פה רגל שם – בין העולם המסורתי לבין העולם המודרני בתולדותיהם של יהודי אירופה, מאנגליה במערב ועד פולין וליטא במזרח. למעשה מדובר בחלק ראשון מבין שני כרכים מתוכננים – שכל אחד מהם מוקדש למחצית אחת של אותה מאה – והוא עמוס אירועים מרתקים, בתהליכים משמעותיים ובדמויות שסיפור חייהן מאיר את הבנת התקופה.

חלקו הראשון של הספר מוקדש לשנת 1700 כשנת מעבר בין מאות, והוא עוסק בהצגת מגמות מרכזיות בתולדותיהם של יהודי אירופה באותה תקופה. שני חלקיו האחרים של הספר מוקדשים כל אחד לרבע מאה. מאחורי החלוקה של יחידת הזמן הגדולה ליחידות זמן מצומצמות יותר עומדת ההנחה כי –

חלוקת העבר ל’פרוסות’ היא הרבה יותר מאשר יצירתן של יחידות כרונולוגיות, משום שהיא כוללת גם את הרעיון של מעבָר (transition), של דבר אחד ההופך לאחר, ומאפשרת לבחון את שדה המתח שבין המשכיות לתמורה (עמ’ 9).

הספר כולל יומרה “לשזור בביוגרפיה של המאה ה-18 את מרב החומרים שהזינו אותה ואת המגמות הגדולות שהניעו אותה” (עמ’ 10), והוא עומד בה בכבוד. זו אכן מעין ביוגרפיה מפורטת של תקופה, של חמישים השנים הראשונות של המאה, והיא שוזרת את סיפוריהם של אישים רבים, של קהילות רבות, של תנועות ושל תופעות, מבלי להזניח את ההקשר הרחב ואת הזיקות לעולם האירופי הנוצרי שבו חיו היהודים. הדגש מושם על הקהילות האשכנזיות, אך בלי להתעלם מיוצאי הפזורה הספרדית. נקודת הכובד היא ההיסטוריה התרבותית, אך גם ההיסטוריה החברתית, הפוליטית והכלכלית אינה נעדרת.

המקורות שעליהם מבוסס המחקר גם הם רבים ומגוונים: המקורות היהודיים כוללים חיבורים הלכתיים, דרשות, ספרי מוסר, ספרי זיכרונות, מכתבים אישיים, ספרי סגולות וכתבים רפואיים, כתבי פולמוס, שירים ועוד; והמקורות מהחברה הנוצרית כוללים בין השאר ספרי פילוסופיה ומדע, מכתבים וכתבים אוטוביוגרפיים, עיתונים, מחזות ויצירות ספרותיות. אכן, ‘מכתבים פרסיים’ של מונסטקייה ו’מכתבים אנגליים’ של וולטר, לצד ‘מסעי גוליבר’ של ג’ונתן סוויפט ו’רובינזון קרוזו’ של דניאל דפו מהווים גם הם מקורות להבנת אירופה שבה חיו ופעלו יהודים במאה ה-18.

ככל ביוגרפיה, גם ‘ביוגרפיה’ זו של המאה ה-18 ערוכה על פי סדר כרונולוגי, ומדלגת בין דמויות, תנועות (השבתאות ומתנגדיה, החסידות, ראשית תנועת ההשכלה) וחוגים חברתיים (יהודי החצר, חבורתו של רבי יהודה החסיד, חבורתו של רמח”ל, חוגי החסידים הראשונים) ואירועים. במרכז הספר דמויות מרכזיות אשר סיפור חייהן שזור לאורכו, וסיפורה של המאה כרוך בסיפור חייהן. כאלה הן למשל גליקל בת לייב, רבי פנחס קצנלבוגן, הרופא טוביה הכהן, רבי יעקב עמדן, רבי יהודה החסיד, הרב משה חגיז, רבי משה חיים לוצאטו ורבי ישראל בעל שם טוב. הספר עוקב אחר סיפוריהן של דמויות אלה – שכל אחת מהן יכולה לפרנס מחקרים רבים – ואחר הזרמים והתנועות שהם מייצגים. הוא מדלג בין סיפור חיים אחד למשנהו ועוקב אחר פרשנויותיהן של הדמויות לאירועי הזמן, וכך מציג תמונה רבת שכבות, מגוונת ומורכבת של התקופה. התוצאה ללא ספק מעוררת השתאות בהיקפה הרחב ובעומק הדיון המוקדש לכל נושא ונושא.

אמנם, לעתים נדמה שמרוב עצים – הנפרסים על פני מאות עמודים – מתקשה הקורא לראות את היער. סיכומים וסיכומי ביניים לפרקי הספר ולחלקיו הגדולים, כמו גם כותרות וכותרות משנה המציינות בצורה ברורה יותר את נושאי הפרקים, היו מסייעים לקורא להתמצא בספר ביתר קלות ולמצוא עוגנים בתוך ים הפרטים העשיר.

עידן החכמה והטיפשות

בעיני רבים מאופיינת המאה ה-18 בנאורות תרבותית ומייצגת את ראשיתו של עידן הסובלנות הדתית. והנה הביוגרפיה של המאה המונחת לפנינו מראה כי לצד גילויי תבונה וסובלנות באו לידי ביטוי באותה מאה גם גילויים רבים מספור של תופעות הפוכות, כפי שניסח זאת ישעיהו ברלין:

להפתעתם של מי שסברו כי המאה ה-18 הייתה מין מאה הרמונית, סימטרית, רציונלית לאין שיעור, אלגנטית וצלולה, מין ראי של תבונת האדם ויופיו ששום דבר עמוק ואפל אינו מפר את שלוותו – להפתעתם אנו מוצאים שבשום זמן אחר בתולדות אירופה לא הילכו על אדמתה כה הרבה אנשים לא רציונליים … מתחת לפני השטח של מאה קוהרנטית לכאורה, אלגנטית לכאורה, רוחשים כל מיני כוחות אפלים (עמ’ 34).

כפל הפרשנויות להופעת השביט בשמי אירופה באביב 1719 הוא רק דוגמה אחת מני רבות המאכלסות את הספר לאופן שבו שכנו אלה לצד אלה ישן וחדש. היהודים שבהם עוסק הספר למדו זאת על בשרם, בין ניסיון להכיר בהם כבני אדם תבוניים לבין עלילות דם ופרעות. פריחתה של ספרות הסגולות והאמונות בכוחות מגיים ובכשפים לצד התפתחות המדע המודרני וצעדים ראשונים של יהודים בעולם המדע בכלל ובעולם הרפואה בפרט; ספרות מיסטית ענפה לצד שיבה הדרגתית לפילוסופיה הרציונליסטית; ‘פוליטיקה חדשה’ לצד מלחמות ירושה עקובות מדם; ראשיתה של תפיסת עולם הרואה באושר זכות טבעית הקנויה לכל אדם באשר הוא לצד סבל בלתי נגמר שנגרם בשל פגעי אקלים, שרפות ומגפות, וסבל רב לא פחות שנגרם בידי אדם.

הספר מציג בצורה עשירה ומפורטת תקופה מרתקת העומדת על צומת דרכים בפתחו של העידן המודרני, כשזרמים עיליים ותת קרקעיים מקבילים וסותרים סוללים בה דרכים חדשות ומעמיקים את נתיביהן של דרכים ישנות. לא במקרה בחר פיינר כמוטו לפרק המבוא של הספר את דבריו של צ’רלס דיקנס בספרו ‘בין שתי ערים’:

היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי, כולנו הלכנו היישר לגן עדן, כולנו הלכנו היישר לכיוון ההפוך (עמ’ 13).

פרטי הספר

עת חדשה: יהודים באירופה במאה השמונה עשרה 1700–1750

שמואל פיינר

מרכז זלמן שזר, תשע”ז, 590 עמ’

-