בועה יהודית
ניו יורק, ראש השנה תש”י (1949). חנויות רבות סגורות על מנעול ובריח ויהודים יראי שמים נקהלים לתפילה בבתי כנסת גדולים וקטנים ובטמפלים רפורמיים. באותה השעה ממש רבבות גברים, נשים וילדים מטיילים בהמוניהם לאורך השדרות, להוטים לראות ולהיראות בין אחיהם ומכריהם הלבושים במיטב מחלצות החג. למטיילים בחוצות עירם היהודית לא היה דבר נגד הדת, פשוט לא היה להם עניין למצוא את דרכם אל בתי הכנסת ולהתפלל. זוהי ניו יורק, ביתם של רבבות יהודים, אולי המטרופולין היהודית ביותר בעולם, העיר שאפשרה ליהודים אולי יותר מכל מקום אחר לעצב את זהותם היהודית במגוון דרכים וצורות.
צילום: מרג'ורי קולינס, מאוסף ספריית הקונגרסעוברים לפניו בדין. יהודים לבושים בהידור חוגגים את ראש השנה ברחובות ניו יורק בתחילת המאה העשרים
במשך למעלה ממאה שנה שימשה העיר ניו יורק בית לקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם.
רק לאחרונה — עם פרוס האלף החדש — נטלה ממנה המטרופולין של תל אביב רבתי את הבכורה. לצמיחתה של ניו יורק היהודית סייע כמובן מיקומה של העיר כנקודת העגינה הראשית של יהודי מזרח אירופה ששמו פעמיהם אל חופי אמריקה. מתוך שני מיליון ורבע אנשים שנכנסו לארצות הברית בין 1881 לבין מלחמת העולם הראשונה, קרוב לשני שליש הגיעו דרך קסטל גרדן ומאוחר יותר דרך אליס איילנד לנמל מנהטן. שכונת לוֹאֶר איסט סייד הפכה לביתם הראשון של רבים מהמהגרים החדשים.
ב־ 1917 כבר היו מיליון וחצי יהודים בתפוח הגדול, שחיו לא רק בדאונטאון שבמרכז מנהטן אלא גם במובלעות חדשות שבצפון הרובע (אפטאון), בעיקר ביורקוויל ובהארלם, וגם מעבר לנהר, בוויליאמסבורג ובבראונסוויל שבברוקלין. אחד מכל ארבעה תושבים בניו יורק היה יהודי. עוצמה כמותית זו נותרה בעינה לאורך כל שנות הצמיחה הכלכלית בעשור השני של המאה העשרים, בימי ‘השפל הגדול’ שבאו בעקבותיה ובמהלך מלחמת העולם הראשונה.
כאשר יהודי ניו יורק העתיקו את מקום מגוריהם הם עשו זאת בדרך כלל יחד. בשנות העשרים נמשכו היהודים לעבר רובע ברונקס, אל הווסט סייד או אל וושינגטון הַייטס שבמנהטן, ואל שכונות ברוקלין החדשות — פלטבוש, בורו פארק, בנסונהרסט ועוד – והשתרשו עמוק במובלעות אלה. בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים קרצו לרבים מבני השכונות הישנות החיים בפרברים, במחוזות נסאו וסאפוק, בווסטצ’סטר או מעבר לגשר ג’ורג’ וושינגטון בואכה צפון ניו ג’רזי, ובמקביל הפך רובע קווינס ל”פרבר בתוך העיר עצמה”, כפי שניסחו זאת פרסומות הנדל”ן באותם ימים. פירוש הדבר היה שתושבי הרובע יכלו ליהנות מכל היתרונות של חיים פסטורליים מחוץ לניו יורק בלי לנסוע מדי יום למנהטן לצורך עבודה או בידור. ובכל זאת, למרות מגוון האופציות האטרקטיביות, נשארו היהודים ברובם בדיוק במקום שבו התגוררו הם או הוריהם קודם לכן. נכון לשלהי שנות החמישים היהודים עדיין היוו קרוב לרבע מתושבי ניו יורק, ואחד מכל ארבעה יהודים בניו יורק התגורר בשכונה שלמעלה ממחצית תושביה היו יהודים.
באדיבות סטפני קומפורט jewishpostcardcollection.comהשוק היהודי ברחוב הסטר שבלואר איסט סייד בתחילת המאה העשרים. ברחוב,שסימל את ההגירה היהודית,הופק בשנות השבעים הסרט’רחוב הסטר’ העוסק במהגרים היהודים. היום מתגוררים ברחוב המהגרים החדשים מסין והוא הפך להיות חלק מצ’יינה טאון
ביוני 1949 הסבירה הסופרת וההיסטוריונית רות גלזר בירחון ‘קומנטרי’ כיצד נשמרה למשל יהדותה של שדרת גראנד קונקורס שלושה עשורים לאחר שהשכונה המקיפה רחוב מרכזי זה, החוצה את הברונקס מצפון לדרום, הפכה למשכנם של מצליחנים חדשים. “יש עדיין יותר חיים, מרץ והתלהבות בבית דירות אחד בברונקס בשעה שש בערב מאשר באלף רחובות נטועים עצי בוקיצה בארבעה ביולי”, השתפכה. “אילו רחובות בכל מקום שהוא יכולים להשתוות אליהם במספרם העצום של חנויות המזון,דוכני הגלידה, המעדניות, המסעדות, החנויות המיוחדות לנשים ולילדים … תפקידה של שדרת קונקורס בחיי הברונקס, כמו מיקומה הגאוגרפי,הוא מרכזי … שם דבר … בקצה אחד של גראנד קונקורס יש פארק קטן אך מסועף המתנאה אף בדוכן לתזמורת ובקונצרטים בימי ראשון אחר הצהריים… יש אזור מרכזי ובו אפשר לראות ולהיראות”. לדבריה, “הדור הנוכחי אינו אלא ממשיכו ומשכללו של סגנון הברונקס”.
באדיבות סטפני קומפורט, jewishpostcardcollection.comמלך הקישקע. כמו מלך הפלאפל, רק אחר. בניו יורק של תחילת המאה העשרים היו מסעדות כשרות רבות שהגישו את המאכלים המסורתיים של המולדת הישנה
ברחובות אלה אפשר היה להאמין — כפי שגלזר וכותבי זיכרונות רבים אחרים האמינו — כי “כל העולם יהודי”, גם אם כשהרהיבו עוז לצאת ברגל, באוטובוס או ברכבת התחתית אל השמורות האיריות, הגרמניות או האיטלקיות — שהיו לא פעם עוינות כלפי היהודים — קיבלו תזכורת לכך שהם רחוקים מלהיות לבדם. מנקודת מבטם של היהודים באותה תקופה כמעט לא היו קהילות לבנות אנגלוסכסיות ופרוטסטנטיות בניו יורק. אלה נמצאו אי שם במרחביה המרוחקים של אמריקה. אותה עוצמה כמותית — שכמעט לא היו לה מקבילות בעולם — חיברה את היהודים אלה לאלה חיבור אורגני ובלתי פורמלי.
במשך דורות נפגשו מהגרים, ולאחר מכן ילדיהם ונכדיהם, במעליות,בחדרי מדרגות, על ספסלים בפארק או ליד דוכני תזמורת בברונקס. סם וולס כתב כי קונצרטים כאלה תחת כיפת השמים היו “המקום היחיד בעולם שבו… כדי להתחיל עם בחורה יכולת לשרוק אליה את הרביעית של בטהובן” (‘ Fortune ‘, גיליון 61 ,פברואר 1960 ). החיים היהודיים המאורגנים לא קסמו לרוב יהודי המטרופולין, שחלפו ברחוב בשלווה על פני אידאליסטים שניצבו עם פלקטים, עלונים ועצומות וניסו לגייס תומכים לרעיונותיהם. בניו יורק היהודית, שהייתה ספונה בחיק בירת התקשורת האמריקנית, מקום שבו מועברים ללא הרף מסרים החוצה, היה די מקום לאכלס כמעט כל ארגון יהודי,ארצי, אזורי או מקומי, דתי, אגודתי, ציוני, נדבני או קיצוני. כך למשל בנה כל אחד משלושת הזרמים היהודיים העיקריים — אורתודוקסי, קונסרבטיבי ורפורמי — את בתי הספר שלו להכשרת רבנים ומורים במנהטן, וחסידיהן הנלהבים של התנועות נקראו להרחיב את טווח השפעתן מעבר לקהילות הליבה המצומצמות שלהן.
אל הפרברים ובחזרה
במחצית השנייה של המאה העשרים עברה ניו יורק תהפוכות. היא הייתה עדה למשברי המתיחות הגזעית של שנות השישים, לדעיכה הכלכלית של אמצע שנות השבעים, ולדהירה של הדור האחרון ברכבת הרים שכללה התאוששות, נסיגה וכינון מחדש של ניו יורק כעיר של הבטחות ושל מציאות קשה.
בטלטלת המשברים והמהפכים המהירים שהתחוללו סביבן ובתוכן התדרדרו השכונות היהודיות הוותיקות. שכונות רבות שהיו בברונקס למשל אינן עוד. בשנות השישים והשבעים פנו משפחות צעירות שתרו אחר סביבה בריאה יותר ובתי ספר טובים יותר לילדיהן אל הפרברים, בהשאירן לא פעם את הדור הזקן מאחור, למרות שההורים נאלצו להתמודד בגבורה עם פקקי התנועה כדי להגיע למקומות עבודתם או כדי לבלות ערב בעיר. במקומות מגוריהם החדשים,שבהם הסתדרו יפה לא רק עם יהודים כמותם אלא גם עם שכנים נוצרים ידידותיים, ההזדהות הרשמית עם קהילה יהודית כזו או אחרת נהייתה חשובה יותר.
צילום: לואיס וויקס הינה, מאוסף ספריית הקונגרסמשפחה יהודית מכינה ביריות במטבח ביתה בבניין משותף בניו יורק. היהודים,כמו המהגרים האחרים,חיו בתנאי צפיפות קשים.בעוד שבני הדור הראשון התרכזו בהישרדות, בני הדור השני והשלישי כבר חיפשו את דרכם אל מחוץ לגטו היהודי ועברו לפרברים המרווחים
במקום שבו הדירות מעטות, ואת מקום המדרכות ההמוניות תופסים שבילים וכבישי גישה פרטיים וסמטאות ללא מוצא, הרבה יותר קשה ליצור קשר עם יהודים אחרים.
בתקופה הנוכחית מתאפיינות לעתים קרובות השכונות שנותרו בתוככי העיר, שהיא עד היום ביתם של קרוב למיליון יהודים, לא רק בעוצמות כמותיות אלא גם במחויבות דתית. מנהיגים אורתודוקסים בברוקלין ובמקומות אחרים מסתמכים על חסידיהם המסורים הנמשכים באופן טבעי לבתי הכנסת. רב שמחפש כיום עשירי למניין ברחוב עושה זאת בעיקר כדי למנוע ממתפללים ללכת לשטיבל המאולתר שהקים זרם מתחרה.
במקומות אחרים ניצבים מחדשי חידושים, בוני קהילות ומסבירנים מטעם תנועות ליברליות יותר מול אתגרים גדולים מאלה בניסיונם לקדם התחדשות,למרות שהמסרים שלהם מצאו בהחלט אוזן קשבת בקרב יהודים המחפשים קבוצת השתייכות. ועדיין ישנם, כתמיד, יהודים המתהלכים בנחת ברחבי העיר. צעירים אלה, ששבו לעיר הגדולה מהפרברים שאליהם נמלטו הוריהם או שהגיעו ממקומות אחרים בארצות הברית בעקבות ההבטחה הצפונה בשכונותיה המשופצות למראה של ניו יורק, התמזגו עם תושבים ממוצאים אתניים מגוונים ויצרו מרקם תרבותי חדש ברחובות התפוח הגדול. מכיוון שידידיהם באים מרקעים שונים, הם אינם חשים שכל עולמם הוא יהודי ואף אינם רוצים שכך יהיה. אבל על מסורת אחת ארוכת שנים המזכירה את ימיה היהודיים שלשדרת גראנד קונקורס שומרים יהודים אלה עד היום: הם מקפידים להתחמק מבתי כנסת המצפים להם בזרועות פתוחות, ורבים אף ייראו בראש השנה וביום הכיפורים מטיילים סביב שכונותיהם השקטות.
בימים אלה — ימי שבתון לא רשמי מעבודה — רבים מאוד בתי העסק, החנויות, המשרדים ובתי הספר הציבוריים הסגורים בשל היעדר לקוחות ובשל מיעוט תלמידים ומורים. קהל המטיילים מסביב לבתי הכנסת כולל קרוב לוודאי ידידים לא יהודים, ובמידה גדלה והולכת גם קרובי משפחה נוצרים. זהותם של יהודים אלה היא הרבה יותר ניו יורקית מאשר יהודית, ויש בה דגש על המשותף בינם לבין כל אלה שבחרו להתגורר בתפוח הגדול. דומה שנטייה זו אף גברה בעשור שחלף מאז מתקפת הטרור ב־ 11 בספטמבר.
צעירי ניו יורק, יהודים ולא יהודים, מבינים שעיר הניצבת מאוחדת מול איומים מבחוץ ומוכנה להידרש לאתגרים עיקשים ובלתי פוסקים מבית, מציעה להם ולכל האחרים את ההזדמנויות הרציניות ביותר לחיות חיים בטוחים, שלווים, ראויים ומלאי משמעות, וזו,ככלות הכל, הייתה הבטחתה העיקרית של ניו יורק מאז ומעולם. ■
ציוני דרך דמוגרפיים
גידול ופיזור האוכלוסייה היהודית בניו יורק
כמו רוב קבוצות המהגרים גם יהודי ניו יורק התחילו כמיעוט קטן, אולם מהר מאד הם הפכו לנתח משמעותי באוכלוסיית העיר. שיעור היהודים בכלל האוכלוסייה הגיע לשיאו בשנות העשרים של המאה התשע עשרה, אז היו היהודים כשלושים אחוז מתושבי העיר.
-
- ציר הזמן מציין את מספר היהודים ואת האחוז שייצגו בכלל האוכלוסייה בעיר
-
- המפה מציינת את התנודות ואת התמורות בשכונות היהודיות המרכזיות של ניו יורק. צבעי החיצים במפה מתאימים לצבעי החיצים בציר הזמן וניתן ללמוד מהם על התנועות העיקריות במקודים היהודיים בעיר. עם זאת חשוב לציין כי ברוב התקופות היו היהודים שחיו בכל רחבי ניו יורק