המרוץ לפצצה

מה היה קורה אילו?

היסטוריונים אינם אוהבים בדרך כלל את השאלה: מה היה קורה אילו? הספקולציות שמתעוררות בעקבותיה רחוקות מאוד מזירת העובדות המוצקות שעליהן הם אוהבים להשעין את מחקריהם. אולם יש מקרים אשר בהם השאלה הזו היא מאירת עיניים, והתשובה עליה היא ברורה, גם אם הפרטים אינם חד משמעיים. כזו היא למשל השאלה: מה היה קורה אילו הייתה להיטלר פצצת אטום?

השאלה מעוררת החלחלה הזו ניצבת למעשה בתשתית הספר ‘מבצר החורף’ שראה אור בעברית לאחרונה. הספר, שנכתב באנגלית ב-2016, נשען על מאות מסמכים, עדויות וראיונות שההיסטוריון ניל בסקומב ליקט וערך. בסקומב כבר הוכיח את יכולתו ברקיחת סיפור היסטורי המשלב בין מחקר מעמיק ויסודי לבין הנגשה פופולרית ברב המכר ‘המצוד אחר אייכמן’ (2010). גם הפעם מצליח בסקומב לשרטט סיפור מתח של ממש תוך שהוא נותר נאמן לעובדות ההיסטוריות. השילוב המרתק הזה הופך את ‘מבצר החורף’ למסמך היסטורי ייחודי שיכולים ליהנות ממנו חובבי היסטוריה וחובבי ספרות מתח גם יחד.

אפשרויות תאורטיות

בעשורים הראשונים של המאה העשרים נעשו פריצות דרך מרשימות בתחום הפיזיקה. מחקרים תאורטיים וניסויים שערכו פיזיקאים כמו אלברט איינשטיין, נילס בוהר, ורנר הייזנברג ופרדריק ז’וליו-קירי התמקדו בחשיפת מבנה החומר. תגליותיהם פורצות הדרך הביאו לכך שהמדענים הבינו דברים חדשים רבים, ולכולם היה ברור שלתגליות אלה פוטנציאל מעשי יוצא דופן. על חבורת הפיזיקאים הבכירים נמנה גם הכימאי האמריקני הרולד יורי שגילה ב-1931 את המים הכבדים – איזוטופ נדיר ביותר של מימן שמשקלו האטומי כפול מהרגיל. בטבע קיימת רק מולקולה אחת של מים כבדים על כל 41 מיליוני מולקולות של מים רגילים, אך יורי וממשיכי דרכו גילו כי ניתן לייצר מים כבדים בריכוז גבוה במעבדה או במפעל. אלא שייצור מים כבדים הוא תהליך מורכב ויקר הדורש משאבי חשמל ומים אדירים, ובשנות השלושים היו מפעלי חשמל בודדים בעולם שהיו מסוגלים לממש זאת. מה עוד שבאותם ימים לא היה ידוע שימוש משמעותי למים הכבדים.

הספרייה הלאומית של נורווגיה

עם פתיחתה ב-1911 הייתה תחנת הכוח בוומורק התחנה הגדולה בעולם להפקת חשמל באמצעות זרם מים. בתמונה מ-1910 רואים את מפל המים ליד תחנת הכוח בעת בנייתה. עם הפעלתה הוזרמו מי המפל דרך הצינורות לצורך הפקת החשמל. בהמשך הוקם במקום מפעל לייצור מים כבדים שנהרס ב-1977

אחד המקומות הבודדים בעולם שבו יוצרו מים כאלה מוקם בעיירה הנידחת ומורק שבנורבגיה, ובה מתרחשת מרבית העלילה. בוומורק פעלה באותם ימים תחנת הכוח של חברת נורסק הידרו – תחנת הכוח ההידרו חשמלית הגדולה בעולם באותה תקופה. חלק קטן מהמים הופנה מתחנת הכוח למפעל לייצור מימן – גם הוא הגדול מסוגו בעולם. המימן שיוצר במקום באמצעות אלקטרוליזה שימש בתעשיית הדשנים לחקלאות.

ב-1933 פנה הפיזיקאי הנורבגי פרופ’ לייף טרונסטד – אחד הגיבורים הראשיים בסיפור – לחברת נורסק הידרו והציע להם לנצל את תהליך ייצור המימן לייצור מים כבדים. הצעתו התקבלה, על אף שבעת הקמתם של תאי הייצור לא היה ברור אילו שימושים תעשייתיים יהיו למים הכבדים. בנורסק הידרו התייחסו לכך כאל השקעה פוטנציאלית.

Efarestv

המפעל בוורמורק ב-2008

פצצה?

השימושים המעשיים של המים הכבדים התגלו בהדרגה בשנות השלושים, כחלק מהתגליות הנוגעות לגרעין האטום. מבלי להיכנס לסבך התאוריות והתגליות הפיזיקליות, המתוארות בבהירות ובהרחבה בספר, נאמר רק כי המים הכבדים היו רכיב חשוב באפשרות לנצל ביקוע אטומי של יסודות לא יציבים כמו אורניום מועשר כדי להפיק אנרגיה אדירה. התגליות המדעיות החשובות בתחום פורסמו בכתבי עת מדעיים בבריטניה, בארצות הברית ובגרמניה ברגע קריטי מאוד בהיסטוריה: שלהי 1938 וראשית 1939. התגליות הראשונות עוד היו גלויות לכל, אולם פלישת גרמניה לפולין באחד בספטמבר 1939 ופרוץ מלחמת העולם השנייה הטילו מסך ערפל על הפרסום המדעי. התגליות הוכיחו לכל כי ניתן להשתמש בפירוק האטום לייצור פצצה שביכולתה להשמיד עיר שלמה, ואף צד לא רצה לתת לרעהו יתרון בדרך ליצורה של פצצה כזו.

וכך, ב-16 בספטמבר 1939, זימן הפיזיקאי הגרמני קורט דיבנר למשרדו שבמחלקת המחקר של חיל השימוש הגרמני שמונה פיזיקאים מובילים – ובהם זוכה פרס נובל ורנר הייזנברג – והקים את ‘מועדון האורניום’ שעליו הוטל לרתום את התגליות הפיזיקליות החדשות לייצור חשמל או פצצות. פאול הרטק, אחד החברים במועדון מפוקפק זה, כתב חודשים אחדים קודם לכן למשרד המלחמה של הרייך כי להערכתו גלומה בתגליות אלה –

אפשרות ליצירת חומר נפץ שיעלה פי מיליון על המצויים בשימוש כיום … הארץ הראשונה שתעשה שימוש ב(חומר הנפץ הזה) תחזיק, בהשוואה לשאר, ביתרון שלא יהיה אפשר מן הסתם להתעלות עליו (עמ’ 31-32).

ממש באותם ימים הוקמו בבריטניה ובארצות הברית מיזמים דומים. לכולם היה ברור כי התחרות המדעית שנפתחה עשויה להיות גורלית ולהשפיע באופן חסר תקדים על גורל המערכה.

המדען שחצה את הקווים

מראשית הדרך היה ברור לראשי הצבא הבריטי והאמריקני כי עליהם להתקדם בשני אפיקים: לקדם את פיתוחה של פצצה משלהם, ובד בבד להאט ככל הניתן את ייצורה של פצצה נאצית. לצורך המשימה הראשונה הוקם בארצות הברית ‘פרויקט מנהטן’ אשר רתם מדענים ומהנדסים אמריקנים והעניק להם תקציבי עתק לצורך ייצורה של פצצת אטום, ובמקביל השקיעו בעלות הברית מאמצים במשימה השנייה – פגיעה בניסיונות הנאצים לייצר פצצה כזו. כיוון שכבר ב-1940 התבררה החשיבות הקריטית של המים הכבדים לתהליך המחקר והייצור של פצצת אטום התרכזו המאמצים עד מהרה בפגיעה ביכולתם של המדענים הגרמנים להשיג את החומר היקר.

Marinemuseet Horten

חצה את הקווים. טרונסטד

באפריל 1940 פלשו הנאצים לנורבגיה ותוך שבועות אחדים השתלטו על המדינה הצפונית. אחד ההישגים החשובים מנקודת מבטם הייתה ההשתלטות על מפעל המים הכבדים בוומורק. הם הורו למהנדסים הנורבגים לפעול לשיפור תהליך הייצור ולהאצתו. אחד המדענים שעמם התייעצו הנאצים היה לייף טרונסטד, והוא אף העלה הצעות לשיפור הייצור משום שלא הבין עדיין מהי מטרת הנאצים. לאחר ששב טרונסטד מוומורק למעבדת המחקר שלו באוניברסיטת NTH הוא הקים רשת ריגול מקרב הסטודנטים שלו ועמד בקשר עם שירות המודיעין הבריטי, ועל כן זכה לכינוי ‘הדוור’. בזכות קשריו באקדמיה ובתעשייה הנורבגית הצליח לאסוף מידע רב ולהעבירו לבריטניה. המידע המטריד ביותר נגע למאמצים חוזרים ונשנים של הנאצים להגביר את קצב הייצור של המים הכבדים בוומורק. ניתוח המידע, בשילוב הידע המדעי שלו כפיזיקאי, הביא את טרונסטד למסקנה כי הגרמנים שואפים לייצר פצצת על, וכי ייצורה של פצצה שכזו הוא בגדר האפשר.

לאחר שנחשפה רשת הריגול בספטמבר 1941 נאלץ טרונסטד להימלט לבריטניה. בנורבגיה נשארו אשתו, בתו ובנו, והוא לא שב לראותם עוד, אולם – כפי שכתב ביומנו ביום שבו נמלט – “יש לוותר על המשפחה, הבית והרכוש למען נורבגיה” (עמ’ 45).

בלונדון, שם שהתה הממשלה הנורבגית הגולה, התגייס לשורות הצבא הנורבגי והפעיל מרחוק מבצעים מודיעיניים ופעולות חבלה רבות על אדמת נורבגיה במטרה להביא לסילוק הנאצים. החשוב והמשמעותי במבצעים שעליהם פיקד מרחוק היה פעולה לפגיעה במפעל המים הכבדים בוומורק.

הספר מתחקה אחר השלבים השונים בתכנון ובביצוע הפעולה באופן המזכיר סיפור מתח בלשי. הוא מתאר את איסוף הצוות שביצע את הפעולה, את הכשרתו ואת אימונו בבריטניה.

באדיבות Norsk Industriarbeidermuseum

צוות של הצבא הנורווגי הגולה שחדר למולדתו הכבושה כדי לחבל במאמצי הנאצים מוביל ציוד בעזרת מזחלת

הוא מתאר את הצנחת הלוחמים בווידה – הרמה הקפואה שבשוליה נבנה המפעל – רמה שבשל מזג האוויר ששרר בה נמנעו הנאצים מלהסתובב במקום, ואת תנאי החיים הקשים שבהם נאלצו חברי הצוות להתקיים במשך חודשים עד לביצוע הפעולה. לצד זה מתוארים בהרחבה מעשי הריגול הרי הסכנות שבהם נטלו חלק אזרחים נורבגים אמיצים, ובהם מנהל מפעל נורסק הידרו, כדי לאסוף כל בדל מידע אפשרי על המפעל ועל כוונותיהם של הנאצים, וכדי להאט ככל שניתן את ייצור המים הכבדים.

ריגול או גרילה

אמינותו ההיסטורית של הספר מגיעה לשיאה בפרק העוסק בפעולת הקומנדו להשמדת מתקני המים הכבדים. לו היה מדובר בספר מתח דמיוני או בתסריט לסרט הוליוודי היה זה מן הסתם אחד הפרקים האחרונים בספר, וסביר להניח שהיינו מוצאים בו הסתבכויות לרוב, קרבות עקובים מדם וכדומה. אולם נאמן לעובדות בסקומב מתאר את האופן הסטרילי שבו התרחשה הפעולה בהצלחה מלאה:

המשימה בוצעה בהצלחה בלי שנורה כדור אחד, בלי שהוטל רימון יד אחד. הם התקשו להאמין בזאת בעצמם (עמ’ 221).

צוות הקומנדו הנורבגי חדר למפעל, השמיד את תאי הייצור של המים הכבדים ונסוג בשלום אל הווידה.

אך הסיפור לא מסתיים בפעולה זו. אמנם רוב אנשי הצוות יצאו למסע ממושך לעבר שבדיה הניטרלית ומשם לבריטניה, אולם אחדים מהם נותרו מאחור והקימו תאי מחתרת חדשים בנורבגיה, והספר ממשיך ומתאר את פועלם. הנאצים לא ויתרו: תוך חודשים אחדים הם בנו מחדש את מפעל המים הכבדים ואף הגדילו את מספר התאים ואת קצב תהליך הייצור, ובעלות הברית נאלצו למצוא דרכים חדשות לפגוע במאמצי הנאצים.

מראשית הדרך התעקש לייף טרונסטד למצוא דרכים לסכל את המאמץ הנאצי תוך פגיעה מינימלית באזרחים נורבגים תמימים, ואף תוך צמצום למינימום של הפגיעה בתעשייה הנורבגית כדי לאפשר למדינה להשתקם בקלות ביום שלאחר סילוק הנאצים. בשל כך הוא התנגד נחרצות להצעה להפציץ את המפעל ההידרו חשמלי. הוא טען כי הפצצה כזו תגרום למותם של נורבגים רבים, תמנע מהתושבים חשמל המאפשר את החיים בחורף הצפוני הקפוא, ולא תבטיח את הפסקת ייצור המים הכבדים. במשך זמן רב הוא אכן הצליח למנוע את ההפצצה, אולם משחידשו הגרמנים את ייצור המים הכבדים, הפציצו מאות מטוסים האמריקנים בנובמבר 1943 את המפעל. כפי שחזה טרונסטד, ההפצצה הרגה נורבגים רבים והרסה מבנים חסרי חשיבות, אך כמעט שלא פגעה בייצור המים הכבדים, שכן המפעל מוקם במרתף והיה מוגן בפני הפצצות.

למרות שניתן היה לשקם את המפעל במהירות, החליטו הנאצים בתחילת 1944 להעביר את הציוד לייצור המים הכבדים מנורבגיה לגרמניה, וכך גם את מאות הטונות של המים הכבדים שכבר יוצרו. כשהידיעות על החלטה זו הגיעו לבריטניה חוורו פניו של טרונסטד: היה ברור לו כי אם כמות כזו של מים כבדים תגיע לידי המדענים הגרמנים הדבר עשוי להעניק להם את הצעד הסופי בדרך לפצצת האטום. מצבם של הנאצים היה אמנם בכי רע בכל החזיתות, אולם אין ספק כי בכוחה של פצצת אטום אחת שתוטל על לונדון או על מוסקבה לשנות את כל מהלך המלחמה. לכן הנחה טרונסטד את אנשי הקומנדו שנותרו בנורבגיה למצוא דרך להשמיד את המים הכבדים לפני שאלה יצאו מהמדינה. גם הפרק המתאר את השמדתם של מכלי המים הכבדים – שיכול היה לפרנס סרט אקשן הוליוודי ממוצע – נותר נאמן להתרחשויות ההיסטוריות ומציג אותן ללא כחל וסרק.

מועדון האורניום מדבר

הספר, שנפתח בפלישה הגרמנית לנורבגיה, נחתם עם ניצחון בעלות הברית ועם פצצת האטום הראשונה שהוטלה על ידי האמריקנים על הירושימה. באחד הפרקים המרתקים בספר מתוארות שיחות בין חברי ‘מועדון האורניום’ הנאצי שהיו עצורים בידי בעלות הברית בבית אחוזה בבריטניה. החברים לא ידעו כי במקום הושתלו מיקרופונים וכי כל דבריהם הוקלטו:

המדענים הגרמנים … היו המומים. הם סירבו להאמין למשמע אוזניהם וביטאו זאת בציניות. אין ספק שבעלות הברית רימו את היפנים על מנת שייכנעו. אין ספק שהאמריקנים והבריטים אינם מסוגלים לבנות פצצת אטום … “עסק מסובך מאין כדוגמתו, כי הם צריכים מכונה שתפעל במשך הרבה זמן”, אמר האן. “אם יש לאמריקנים פצצת אורניום, כולכם סוג ב'” (עמ’ 328).

פועלם של אנשי הקומנדו הנורבגים שסיפורם עומד בלבו של הספר היה כה חשוב, עד כי הוא הוזכר אפילו בנאום הרדיופוני שנשא וינסטון צ’רצ’יל ביום שבו הוטלה פצצת האטום על יפן:

בחסד א-לוהים, המדע הבריטי והאמריקני הקדים את כל מאמציהם של הגרמנים … אילו נמצאו הכוחות הללו ברשות הגרמנים בזמן מן הזמנים, הדבר היה עלול לשנות את תוצאת המלחמה … שירותי המודיעין וחיל האוויר שלנו לא חסכו במאמצים לאתר בגרמניה כל דבר שיש בו דמיון למפעלים שהוקמו בארצות הברית. בחורף 1942-1943 נערכו התקפות גבורה בנורבגיה, פעמיים, על ידי חבורות קטנות של מתנדבים מהקומנדו הבריטי ומכוחות נורבגיים … על מאגרים של מה שקרוי ‘מים כבדים’ … השנייה מבין ההתקפות הללו נחלה הצלחה מלאה (שם).

פירוק הכור הגרעיני שהוקם בהייגרלוך שבדרום גרמניה לאחר המלחמה

Haigerloch Uranbrenner, Abbau US-Truppen, 1945 © Library of Congress / Washington

אכן, בחסדי הא-ל לא הצליחו הנאצים להגיע לפצצת אטום, ומלחמת העולם השנייה הסתיימה כפי שהסתיימה. ניתן רק לדמיין מה היה קורה לו נשק זה היה בידיו של מי שהשמדת מתנגדיו הייתה מטרתו המוצהרת. ניתן גם לשער כי אם סופן של לונדון ומוסקבה היה כסופן של הירושימה ונגסקי הן לא היו האחרונות בתור. גם כיום, כאשר רודנים ברחבי העולם מבקשים לשים את ידם על ‘נשק יום הדין’ ולשנות את מהלך ההיסטוריה, חובה על כל שוחרי החירות למצוא דרכים למנוע זאת מהם. יש לקוות כי האומץ, המסירות, התושייה והתבונה שהדריכו את לייף טרונסטד ואת אנשיו עוד פועמים בקרבנו.

כריכת הספר

מבצר החורף – כיצד נבלם מיזם פצצת האטום של היטלר

ניל בסקומב, מאנגלית: עמנואל לוטם

ידיעות ספרים, 2018, 398 עמ’