המשטרה החשאית של קהילת ניו יורק

מתיחות

בתחילת ספטמבר 1908 פרסם מפקד המשטרה בניו יורק מאמר ובו ציין שהיהודים מהווים כרבע מאוכלוסיית העיר אך חמישים אחוז מהפושעים הם יהודים. באותו זמן היו בניו יורק כמיליון יהודים, רובם מהגרים קשי יום ממזרח אירופה שגרו בדרומה, ומיעוטם יהודים ותיקים ואמידים — בעיקר ממוצא גרמני — שהתגוררו בצפונה.

האשמתו הייתה אמנם מסולפת ונגועה באנטישמיות — כבר בראשית 1908 יזמה הקהילה היהודית מחקר בנושא והתוצאות הראו שהפשיעה בקרב היהודים הייתה פחותה מהפשיעה בקרב האוכלוסייה הכללית בעיר — אולם שיעור הפשיעה בקרב יהודי ניו יורק היה אכן גבוה משיעורו בהיותם באירופה והפשעים היו מגוונים יותר.

תוך 15 יום בלבד מפרסום המאמר הצליחו המהגרים היהודים לגרום למפקד המשטרה לחזור בו מהצהרתו ולהסביר שהמספרים שהוצגו במאמרו סופקו לו על ידי גורמים מחוץ למשטרה. במהלך ימים אלה פרסמו יהודים תגובות שונות למאמר. בין השאר טענו המהגרים החדשים שהיהודים הוותיקים הגיבו בפחדנות יתר, לא עמדו בתקיפות מספקת לצד אחיהם ובאופן כללי התייחסו אליהם בהתנשאות, אולם יחד עם זאת הם הבינו שלא יוכלו להסתדר ללא סיוע אחיהם הוותיקים בעלי ההשפעה. הוותיקים דגלו בפעילות שקטה והאשימו את המהגרים ברגישות יתר.

היה ברור — כפי שהעירו עורכיו של אחד העיתונים היהודיים — שחסר ליהודים ארגון מרכזי היכול לדבר או לפעול בשמם. יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי ופעיל ציבור, ביטא מסקנה זו במאמר שפרסם ב’ניו יורק טיימס’. לדבריו, על מיליון היהודים בניו יורק להסיק שהם זקוקים לארגון יציג קבוע אשר ידבר בשמם, יגן על זכויותיהם ויתמודד עם בעיית הפשיעה.

קהילה מאוחדת

ואכן, שיתוף הפעולה הזמני בין היהודים הוותיקים והחדשים בניו יורק הוליד שינויים בקרב כל אחת מהקבוצות וביחסים שביניהן. הוותיקים הבינו שלמרות המרחק הפיזי והתרבותי מאחיהם המהגרים, הסביבה הלא יהודית רואה אותם כמקשה אחת ויהיה עליהם להתייחס אל המהגרים בפחות התנשאות וביתר שוויוניות כדי לפתור בעיות משותפות; ואילו המהגרים הבינו כי עליהם לטפל בבעיות בביתם וכי הם זקוקים לסיוע של הוותיקים ולשיתוף פעולה עמם.

בפברואר 1909, בתום חמישה חודשים של דיונים קדחתניים, קיבלו נציגיהם של 222 ארגונים יהודיים בניו יורק את החוקה של ‘הקהילה היהודית של העיר ניו יורק’ (The Jewish Community of New York City), ובקיצור ה‘קהילה‘. בארגונים אלה היו דתיים וחילונים, אורתודוקסים ורפורמים, ציונים ולא ציונים, מהגרים וותיקים. הכוח המניע של הקהילה והמנהיג הבלתי מעורער שלה היה יהודה לייב מאגנס, יהודי בעל כריזמה וקשרים משפחתיים וחברתיים ברבים מהחוגים.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

מסמך מטעם נציגי העיר ניו יורק בסנט האמריקני המתעד את הקמת הקהילה

הקהילה היהודית של ניו יורק הייתה שונה בתכלית מהקהילה האירופית. היא הייתה דמוקרטית והחברות בה הייתה וולונטרית, שכן הרעיון של קהילה דתית שהמדינה כופה על היחיד את החברות בה היה זר לרוח האמריקנית. הקהילה גם הייתה גדולה בהרבה מהגדולות שבקהילות האירופיות, והוקמה בתקופה שבה הציבור היהודי היה הרבה פחות הומוגני מבחינה דתית וחברתית מאשר בעבר.

הקהילה שאפה לפתור את הבעיות האופייניות לקהילת מהגרים, שבה הדמויות שהיו באופן מסורתי בעלות הסמכות המוסרית — כמו הורים, מורים ורבנים — איבדו מכוחן. בין משימותיה של הקהילה: התמודדות עם בעיות כמו עוני, נחשלות ופשע באמצעות חיזוקו של החינוך היהודי והתאמתו לסביבה האמריקנית; הסדרת שירותי דת כמו מילה, כשרות, שחיטה, בתי כנסת ועוד; טיפול ביחסי עבודה ותיווך בין פועלים לבין מעבידיהם (בתעשיית הטקסטיל למשל היו רוב הפועלים ורוב בעלי המפעלים יהודים); והקמת מחלקות לפילנתרופיה ולהכוונה מקצועית.

משטרה חשאית יהודית

ב־1912 אירע מקרה רצח מתוקשר. הרמן רוזנטל, יהודי בעל קזינו, הסכים לשמש עד מדינה נגד קצין משטרה שהיה שותפו הסמוי בעסקי הימורים אך בגד בו וסגר את הקזינו שלו. ימים ספורים לאחר מכן נרצח רוזנטל במרכז העיר לאור יום. לתדהמת הקהילה היהודית התברר שרק שתיים מהדמויות המרכזיות שהיו מעורבות בפרשה — פושעים, משתפי פעולה ועדים — לא היו יהודיות.

ליהודים בני כל הזרמים היה ברור שיש צורך בפעילות נמרצת כדי לבער את נגע הפשיעה מהאזורים היהודיים. הקהילה הקימה ‘לשכה למוסר חברתי‘ שהייתה למעשה שירות חשאי שאסף מידע על פעילות עבריינית באזורים היהודיים. העבריינות כללה גנבות, עסקי סמים, בתי קזינו, בתי זונות, מעשי סחיטה ועוד. בעקבות פגישה בין מאגנס לראש העיר מונה קצין משטרה אמין וישר שקיבל מהקהילה דיווחים על מעשי פשע ושלח כוחות משטרה לעצור את הפושעים ולסגור בתי קזינו, בתי בושת ושאר עסקים לא חוקיים.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

דו”ח ששלחה הקהילה היהודית למשטרה ובו רשימת הגנבים והאתרים שבהם נהגו להתכנס

השיטה פעלה בהצלחה רבה עד למותו של ראש העיר כעבור שנה. ראש העיר החדש צמצם את מידת שיתוף הפעולה עם הקהילה, אך הלשכה המשיכה לפעול עד 1917. חלק מאנשי הקהילה התנגד להפעלתה של מחלקה זו על בסיס קבוע ומאגנס התקשה לגייס את הכספים הדרושים לניהולה. עמדותיו הפציפיסטיות של מאגנס והתנגדותו להשתתפות ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה פגעו גם הן בפעילות הלשכה ואף בשאר הפעילויות של הקהילה. בעקבות התנגדותו למלחמה נוּדה מאגנס על ידי הציבור הרחב, שרובו תמך בהשתתפות אמריקנית במלחמה וחשש מהאשמה בחוסר נאמנות. הקהילה המשיכה לדעוך עד שחדלה לפעול ב־1922. באותה שנה עלה מאגנס עם משפחתו לארץ ישראל והחל בפעילויות חדשות ובהן הקמת האוניברסיטה העברית.

הקהילה אמנם הפסיקה לפעול, אך היא השפיעה על התארגנויות קהילתיות בערים אחרות בארצות הברית והותירה את רישומה על המציאות היהודית בניו יורק. היא הפגישה בין ציבורים שונים ומרוחקים זה מזה ושימשה זירה לפעילות משותפת שלהם. היא גם השאירה אחריה שני מוסדות יהודיים מפוארים הפועלים בעיר עד היום — הוועדה לחינוך יהודי (The Jewish Education Committee) ואיחוד הפילנתרופיות היהודיות (The Federation of Jewish Philanthropies).

התיקים שבהם נשמרה התכתובת של הקהילה בניו יורק נשלחו אל מאגנס שנים אחדות לאחר השתקעותו בארץ, והם מהווים חלק מאוסף מאגנס בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. ■

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (http://sites.huji.ac.il/archives) עוסק בהצלה, בשחזור ובשימור של תיעוד היסטורי של העם היהודי על כל תפוצותיו, מימי הביניים ועד ימינו.
אם נמצא ברשותכם חומר ארכיוני משפחתי נודה לכם אם תוכלו להעבירו לידינו. כך נוכל לשחזר אבן נוספת בפסיפס ההיסטורי של עם ישראל.