הסלוניקים באים

הנמל של הרצל

“בוקר אביבי אחד, אחרי לילה שקט על הים, נגלה לעיניהם קו החוף של פלשתינה. השניים עמדו ללא נוע על גשר הפיקוד, ובמשך כעשר דקות צפו במשקפותיהם לעבר האופק.
“אני מוכן להישבע שזה מפרץ עכו”, אמר פרידריך.
“אפשר גם להישבע שזה לא המפרץ”, השיב קינגסקורט. “אני עוד זוכר איך הוא נראה. לפני עשרים שנה הוא היה שומם לגמרי. שם מימין זה הר הכרמל. שמאלה ממנו, ממול, נמצאת עכו”.
“כמה שהכל השתנה”, קרא פרידריך. “קרה פה נס”.
כשהתקרבו לחוף יכלו לראות את הפרטים ביתר בהירות. במפרץ שבין עכו לבין מורדות הכרמל עגנו אניות גדולות מהסוג שבנו עוד בסוף המאה ה־19. מאחורי צי האוניות נראו קווי המתאר של המפרץ היפה … כיוון שבאו מדרום, הסתירה להם צלע ההר את מראהו של נמל חיפה, אבל עכשיו הוא כבר השתרע לפניהם, ומניין השדים והרוחות בדיבורו של קינגסקורט הלך וגדל.
העיר ששכנה לחוף הים הכחול התגלתה כיפהפייה. סוללות אבן עצומות על פני המים יצרו בעיני המבקרים בנמל רחב הידיים רושם נכון: זה היה הנמל הנוח והבטוח ביותר בים התיכון. אניות בכל הגדלים, מכל הסוגים, תחת דגלן של כל האומות, עגנו בו בשלום.
קינגסקורט ופרידריך היו המומים. במפת הימים שנשארה אצלם מלפני עשרים שנה עיר הנמל הזאת לא הייתה מסומנת כלל, והנה כבמטה קסם היא קמה והייתה לעובדה” (תיאודור הרצל, ‘אלטנוילנד’, עמ’ 50־51).

לאחר עשרים שנות היעדרות וניתוק מהעולם חוזרים קינגסקורט ופרידריך, גיבוריו של הרומן ‘אלטנוילנד’, לארץ ישראל. הרגע הראשון שבו הם נחשפים לשינויים הרבים שהתחוללו בארץ במהלך תקופה זו הוא הרגע שבו נגלה לעיניהם נמל חיפה.

את הרומן האוטופי רב ההשפעה שלו פרסם הרצל ב־1902. מתברר כי על אף שחסרו לו ההכשרה המתאימה והידע המקצועי הנדרש זיהה הרצל את חיפה כמרכז הכלכלי הפוטנציאלי החשוב של הארץ, מרכז שיישען על הנמל המתקדם שיוקם לחופה של העיר.

ב־1922, עשרים שנה מאוחר יותר, אישר המהנדס הבריטי סר פרדריק פלמר — שנשלח על ידי שלטונות המנדט לתור את חופי הארץ — את אבחנתו של הרצל: מפרץ חיפה הוא אכן המקום המתאים ביותר להקמת נמל עמוק ומודרני.

לכבוש את הנמל

הצעות שונות הוגשו לבניית הנמל, ובסופו של דבר נבחרה הצעתו של פלמר עצמו שהיה מבעלי חברה לבניית נמלים. ב־1927 החלו העבודות. טונות רבות של חול הוצאו מקרקעית הים הסמוכה לחוף כדי להעמיק את אזור העגינה. החול פוזר לאורך החוף, וכך יובשה רצועה נוספת שאפשרה את בניית מבני הנמל ומתקניו.

נמל חיפה שימש כל השנים אחד משעריה של הארץ. בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי עבדו בו פועלי נמל מעטים, רובם המכריע ערבים, שכן עד להחלטת ראשי המנדט להפוך אותו למרכזי שבנמלי הארץ נשמרה הבכורה לנמל יפו.

העבודה העצומה שהושקעה בפיתוחו של נמל חיפה זרעה חששות בקרב מנהיגי היישוב. הם הבינו כי עבודה ערבית בנמלי הארץ תקשה על פעילות כלכלית יהודית שתזדקק לנמלים, כמו גם על עלייה חופשית שהנמל היה תחנה הכרחית להבאתה. עד סוף שנות העשרים ניסתה הסתדרות העובדים לכבוש את העבודה בנמלים ללא הצלחה.

מי שלקחה אחריות על ניסיונות אלה הייתה מועצת פועלי חיפה בראשותו של אבא חושי.

ב־1926 עזב חושי את קיבוצו בית אלפא ונרתם למשימה לאומית — עמידה בראש מועצת פועלי חיפה למען קידומה הכלכלי והחברתי של העיר. מאז ועד למותו ב־1969 אי אפשר היה להפריד בין דמותו החזקה, הבלתי מתפשרת, לבין התפתחותה הבלתי רגילה של חיפה. ב־1951 מונה חושי לראש העיר המיתולוגי של חיפה, והוא זה שקבע במידה רבה את דימויה של ‘חיפה האדומה’ כעיר הפועלים ואת מקומה בתרבות הישראלית.

הניסיונות לייהד את העבודה בנמל ההולך ונבנה הביאו את מועצת הפועלים בראשותו של חושי לגייס סוורים מבין חברי קיבוצים שהתארגנו לפני העלייה לקרקע בחיפה. ניסיונות אלה נכשלו לאחר שהתברר כי העבודה קשה והפועלים רואים בה עיסוק זמני בלבד. נראה היה שביסוס עבודה עברית בנמל הוא אתגר לא פשוט.

נמל יהודי ביוון

בי”א בתשרי תרצ”ב (1931) פרסם ברוך עוזיאל רשימה ב’הארץ’ תחת הכותרת “לברכה או לרועץ (לעלית יהודי שאלוניקי)”. עוזיאל נולד בסלוניקי, עלה ארצה ב־1914, פעל בקרב קהילת העולים שהגיעו מסלוניקי במהלך שנות העשרים ונחשב לאחד ממנהיגיה. ברשימתו הציע עוזיאל להעלות את יהודי סלוניקי ולייעד אותם לעבודה בנמל חיפה.

עם הכיבוש האימפריאלי העות’מאני במאה ה־16 הגיעו לסלוניקי שרידי היהודים המגורשים מספרד ומפורטוגל. העיר התמלאה בכוחות תרבותיים, מסחריים ותעשייתיים, ובזכות החופש שהעניק השלטון התאפשרה פריחתה של הקהילה היהודית אשר חשה כ־300 שנה כרפובליקה אוטונומית. מכל התחומים קנתה לה סלוניקי שם כעיר נמל התלויה בעובדיה היהודים. נראה כי הביטוי המוכר והמשמעותי ביותר לכך הוא העובדה שהנמל לא פעל בשבתות ובחגי ישראל.

תור הזהב של יהודי סלוניקי הגיע לסיומו ב־1912, אז ניצחה יוון את תורכיה במלחמות הבלקן. שני העשורים הבאים עמדו בסימן תהפוכות שדרדרו את מצב הקהילה היהודית לשפל שלא ידעה עד אז.

כחלק מחילופי אוכלוסין שהוסדרו בין הלאומים הנצים עברו אלפי יוונים לסלוניקי והפרו את האיזון שהושג לאורך השנים בין הקהילה היהודית לקהילה המקומית. רבים מהתושבים החדשים היו דייגים, ואלה דחקו את היהודים שעסקו בדיג ממשלח ידם.

ב־1917 פרצה בעיר שרפה גדולה אשר כילתה את רוב בתי היהודים. האסון הכבד הצריך שיקום מורכב ויקר, והעול הוטל על פרנסי הקהילה ועל מוסדותיה החברתיים.

בתקופה זו נחקקו על ידי השלטונות חוקים שמטרתם הייתה דחיקת רגלי היהודים מהחיים הכלכליים והחברתיים בסלוניקי. נראה כי שיאו של מהלך זה היה החוק שחייב לציין את יום ראשון כיום מנוחה. כך הכריח השלטון את יהודי העיר לוותר על השבת, ששמירתה ברחבי הנמל הייתה כאמור אחד מסימני ההיכר המובהקים שלו.

המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב־1929 לא פסח על יוון, והרגשות הלאומניים שהתגברו, לצד התעמולה האנטישמית והצגת היהודים כאחראים למצבם הרעוע של אזרחי הרפובליקה הלא יציבה, היוו קרקע נוחה להתפרצות פוגרום נורא בקיץ 1931, פוגרום שיהודי סלוניקי לא חוו כמותו עד אז. הפרעות כונו ‘פרעות קמבל’, כשם השכונה המרכזית שבה פגעו. במשך ארבעה ימים השתוללו כאלפיים פורעים, רצחו יהודים ובזזו ושרפו את בתיהם.

בסוף אותו קיץ, למחרת יום הכיפורים, כתב עוזיאל ברשימתו:

“עלינו להיאחז בארץ ישראל בכל מקצועות הכלכלה, ושאלת כיבוש הים אף היא שאלה חיונית היא מכמה בחינות, ואין יהודים אחרים שיוכלו להיאחז במקצועות הים בקלות, במהירות, באופן טבעי ובהשקעת כספים מעטים בערך כיהודי סלוניקי” (שי סרוגו, “מנמל שאלוניקי לנמל חיפה — עלייתם של פועלי נמל שאלוניקי בין שתי מלחמות העולם”, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, עמ’ 88).

היה זה ניסיון של יהודי ציוני שעלה לארץ עשרים שנה קודם לכן למצוא פתרון מכובד למצבם של בני קהילתו המוכים בנכר. בתחילה נשאר הקול הקורא של ברוך עוזיאל ללא מענה. המנהיגות הציונית לא הרימה את הכפפה שזרק, ויהודי סלוניקי אכן היגרו מהעיר במספרים לא מבוטלים, אך לא לארץ ישראל, ודאי לא במידה שעוזיאל דמיין.

כשנה וחצי אחר כך הרגיש עוזיאל שהשעה דוחקת והביא להקמתה של ‘ועדת הים’ במטרה להעלות כמה שיותר עובדי נמל יהודים. בוועדה ישבו נציגי ‘הוועד למען חיפה’ וראשי קהילת יהודי סלוניקי בארץ. עד מהרה הבין עוזיאל כי אם ברצונו לקדם את העניין כדאי לצרף לוועדה את אבא חושי. הוא ידע עד כמה ייהוד עבודת הנמל היה בנפשו של חושי, ותיאר לעצמו כי בהיותו חבר מפא”י יוכל להשיג ביתר קלות סרטיפיקטים עבור יהודי סלוניקי. באותם ימים עמדו בראש רשימת המועדפים לקבלת אשרות עלייה יהודים ממדינות פשיסטיות שנתפסו מסוכנות יותר בהשוואה לסלוניקי.

מי גרם ליהודי סלונקי לעבוד בשבת?

אבא חושי נענה לבקשתו של עוזיאל להצטרף לוועדה והשתכנע בתועלת שבעליית יהודי סלוניקי. הוא פנה למשה שרת, חבר המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, ושיתף אותו בתכנית להעלאת פועלי הנמל מסלוניקי. שרת נתן את ברכתו והבטיח כי יקצה אשרות עלייה ככל שיידרש.

חנוכת הנמל החדש התקרבה והלכה, ותחושת הדחיפות שכנעה את חברי ‘ועדת הים’ להשאיר את בחירת המועמדים לעלייה לאנשי ההסתדרות הציונית ביוון. אלה בחרו את 15 עובדי הנמל הראשונים והם הגיעו לחיפה עם משפחותיהם בקיץ 1933. תשעה באב תרצ”ג, יומם הראשון בעבודה, לווה בהתרגשות של כל מי שהיה מעורב בהבאתם. מה רבה הייתה האכזבה כשהתברר כי הסבלים כורעים תחת נטל המשאות בנמל, שכן המוסדות בסלוניקי שלחו מקורבים שרצו בכל מאודם להגיע לארץ ולאו דווקא סבלים.

ברוך עוזיאל ומוריס רפאל — גם הוא מפעילי הקהילה הסלוניקית בארץ — השקיעו מאמצים גדולים כדי לשכנע את אבא חושי שהעולים שבהם פגש אינם סבלים כלל ואין בהם כדי להעיד על החומר שממנו קורצו סבליהּ היהודים של סלוניקי. בסופו של דבר הם הצליחו לשכנעו לנסוע בעצמו לסלוניקי, להתרשם מפועלי הנמל שם ולבחור בעצמו את הראויים לעלייה.

פחות מחודש לאחר שהגיעו הפועלים ארצה נסע אבא חושי לסלוניקי וגילה עולם שלא שיער שקיים. הוא פגש בפועלים היהודים שבהם דובר בחוגים הסוציאליסטיים שאליהם השתייך. במכתב ל’ועדת הים’ תיאר את רשמיו:

“נדהמתי. מה שאצלנו אינם מסוגלים לעשות אפילו ערבים, כאן יודעים בזה יהודים כל ימי חייהם. עמדתי על יד הסירות בנמל וראיתי בעצם עיניי מה שאתם סיפרתם לי. דיברתי עם הסבלים שעבדו בפחמים והם שחורים ממש כמו המצרים מפורט סעיד העובדים בחיפה. השאלוניקאים עובדים יותר טוב” (יצחק ר’ מולכו, ‘ימאים שאלוניקאים בישראל — חזון והגשמה’, עמ’ 58).

חושי שהה עשרה ימים בסלוניקי ובחר כ־125 עובדי נמל. הוא הקים ועדה מקומית ששימשה ועדת ביקורת וסייעה לו לתהות על קנקנם של הסבלים, ובסופו של דבר נבחרו מתוכם כמאה פועלים. כל פועל נדרש לחתום על חוזה שנכתב בעברית ותורגם ללדינו. החוזה היה תובעני וקשה:

“שעות העבודה — מעשר עד חמש עשרה שעות לפי צורכי העבודה והביקוש מצד ראשי העובדים וכו’, משש בהשכמת הבוקר עד 10:30־11:00 בלילה עם הפסקה קצרה בבוקר, והפסקה של שעה לארוחת הצהריים.
יום מנוחה — יום המנוחה אינו יום קבוע ויינתן לפי צורכי העבודה. בשעת הדחק ויהיה הכרח לעבוד בשבת, לא תהיה לי שום טענה בקשר ליום מנוחה זה.
העבודה — המשא הרגיל הוא ממאה עד מאה ועשרים קילו שיש צורך לשאתו במרחק מאתיים מטרים. אולם הנני מוכן גם לשאת משאות כבדים יותר ממאה עד מאתים וחמישים קילו במרחקים קצרים 30־75 מטרים” (שם, עמ’ 59).

וסעיף נוסף:

“בבואי לארץ הנני מתחייב להיכנס כחבר בהסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל” (שם).

חוזה דרקוני זה לא הרתיע את יהודי סלוניקי שנאנקו תחת נטל כלכלי ועוינות גוברת. ביקורו של אבא חושי עורר את ההמון היהודי לאפשרות העלייה לארץ. אחרי הגל הראשון הגיעו עוד כמאתיים משפחות, ואחרים הביעו אכזבה עמוקה ממספר הסרטיפיקטים המועט שהוקצה לפועלי הנמל בסופו של דבר.

סבלי סלוניקי הוכיחו את יכולתם בעבודת הנמל והביאו לכך שקבלני עבודה ערבים העדיפו אותם על פני פועלים ערבים. הישגם היה גדול ביותר. בעוד שבענפי המשק הציבוריים האחרים כיבוש העבודה נשאר אתגר, הרי שפועלי הנמל היהודים כבשו את העבודה בסערה לאחר שהתברר כי למקצועיותם ולניסיונם אין אח ורע.

במקביל לפועלי הנמל שעלו בסיועו של אבא חושי, עלו באופן עצמאי גם סלוניקים נוספים הקשורים לנמל. בעלי אניות אחדים התיישבו בחיפה וניסו להעביר את עסקיהם לארץ. בתחילה הם נאלצו להיכנס לשותפות עם בעלי אניות ערבים, אולם במשך הזמן זכו לעצמאות. כן עלו מחסנאים שהתמחו בארגון נמלי המחסן, סוורים ומומחים לבניית נמלים.

עם זאת, קליטתם בארץ הייתה לא פשוטה. מהחוזה שעליו חתמו ניתן להבין כי לא ציפו להם חיים קלים. לא עבר זמן רב וחוגי ‘המזרחי’ הזדעקו אל מול הסעיף בחוזה שלא הבטיח לפועלים כי יום השבת יהיה יום מנוחה. ואמנם, החוזה הדרקוני גם יושם. הפועלים, שהורגלו מאז ומעולם כי נמל סלוניקי מושבת בשבת מפאת ריבוי עובדיו היהודים, נאלצו לעבוד בשבת דווקא בנמל המרכזי של ארץ הקודש.

עם פרוץ המרד הערבי ב־1936 הושבת נמל יפו, והיישוב היהודי קיבל אישור משלטון המנדט להקים נמל עברי בחופה של תל אביב. שוב התבססו רוב עבודות ההקמה, שנעשו בחיפזון, על פועלי נמל יוצאי סלוניקי שהתמחו בהקמת נמלים. אלה נקראו בדחיפות לעבור מנמל חיפה לתל אביב והקימו את המזח בנמל החדש בן לילה, אם כי עד סופו של הלילה הבא המזח הספיק גם להתפרק. הלדינו הייתה לשפה השלטת במהלך הקמת הנמל ובתקופת הפעלתו.

מה בין התימנים לסלוניקאים?

שי סרוגו, שכתב עבודת גמר לתואר מוסמך בנושא עלייתם של פועלי נמל סלוניקי, טען כי קיים פער בין האופן האידילי שבו השתמר סיפור העלייה המופלא של פועלי הנמל הסלוניקים בזיכרון הקולקטיבי של יוצאי סלוניקי בארץ לבין העדויות העולות מהמחקר שערך. בחיבוריהם של מנהיגי הקהילה יצחק בן רפאל מלכו וברוך עוזיאל שורטט סיפור הרואי הנשען על מוסכמות חיוביות באשר למניעיהם של כל השותפים, אך סרוגו מצא בתיאור עלייתם של עובדי הנמל מסלוניקי מאפיינים דומים לאלה של העלאת יהודי תימן למושבות בימי העלייה השנייה על ידי ארתור רופין. התימנים הועלו לארץ לאחר שנכשל כיבוש העבודה במושבות העבריות. מנהיגי הציונות, שראו את דמיונם החיצוני של היהודים מתימן לפועלים הערבים, סברו כי הם עשויים להוות כוח עבודה עברי זול שיחליף את הערבים. כמוהם גם הסלוניקים הובאו לנמל לעבוד עבודת פרך בשכר זעום ובתנאים מחפירים כדי להחליף את הפועלים הערבים. ההתנשאות של יוצאי מרכז אירופה ומזרחה על קהילות יהודיות אחרות, שיש בה גם קורטוב של גזענות, משתקפת בשני המקרים, ביודעין או בלא יודעין.

סרוגו טען כי האירועים הזדהרו בזיכרון הקולקטיבי הן משום שהזמן עשה את שלו והביא להתערות הקהילה הסלוניקית ולהתבססותה הכלכלית, והן משום שבסופו של דבר הביא הפרויקט להצלתם של מאות מבני קהילת סלוניקי שאחיהם נספו בשואה.

ייתכן שיש מן האמת בדבריו של סרוגו, אולם התמונה כנראה מורכבת יותר. אבא חושי והפעילים הציונים האחרים שעסקו בהעלאת יהודי סלוניקי אולי ניצלו במידת מה את מצוקתם, אולם בין מניעיהם הייתה גם שאיפה כנה לסייע ליהודים הסובלים ורצון למשש את החזון הציוני של כיבוש העבודה העברית בנמלי הארץ. משהו ממורכבות זו אפשר למצוא באותו מכתב של חושי ל’ועדת הים’ לאחר שהייה של ימים אחדים בנמל סלוניקי:

“ועתה, אחרי שני ימים של שיחות ופגישות עם אנשי שאלוניקי, אני יכול לאמר לכם כי עוד יותר אני נלהב לעבודתנו, ואקדיש את מיטב כוחותיי לה, כי עד עכשיו, אודה על האמת, הייתה לעיניי רק מטרה אחת — לכבוש את עבודת הנמל בחיפה. עתה נוספה מטרה שנייה, לא פחות חשובה, והיא לגאול מאות, ובעתיד יותר ממאות, יהודים טובים פרודוקטיביים משני משבר, רעב ודיכוי, ולהביאם מעבדות לחירות, מגולה לארץ מולדת” (שם, עמ’ 57־58).