דמותו של מרדכי והפורים שפיל עצמו חתרו תחת מבני הכוח של החברה היהודית ונעצו סיכות לעג בבלון הסמכות שלהם. גיבורי הפורים שפיל- המן גבוה ואצילי, מרדכי גוץ וושתי מגולמת על ידי דמות גברית- אפשרו לשחקנים ולקהל לפרוק את המתחים שעליהם מושתתת הקהילה

ר' ישעיה פריבס לא אהב את שחקני הפורים ולא את משחקיהם. הוא לא אהב אנשים פשוטים, ורחוק היה מן השיר ומן המשחק. ואולם בימי הפורים היה נאלץ לקבל כמין רע הכרחי את כל ה'מחופשים' הגסים הללו שרקדו על רצפות ביתו המשוחות בדונג והמרובדות, הרגילות בדומייה מוחלטת כל שאר ימות השנה. ר' ישעיה לא הניד עפעף, ובארשת פניו לא ניכר שמץ עליצות למשמע משחקי הפורים או שירי הפורים. כל זה היה עליו לטורח. אלא מה, אין ברירה. פורים. יומם שלהם. אף על פי כן הורה ר' ישעיה לקצר במעשה הפורים של המשחקים ולחלק להם את הכסף ופרוסות החלה המתוקות. ואילו ידיו שלו החמות, המטופחות, לא באו במגע בלתי אמצעי עם הידיים המגושמות של שחקני פורים (יחיאל ישעיה טרונק, 'פולין: זכרונות ותמונות', עמ' 91).

כך מתאר יחיאל ישעיה טרונק בספר זיכרונותיו כיצד השחקנים העניים היו נדחקים לביתו של אחד מעשירי ורשה בסוף המאה ה-19. במשך כל השנה היו דלתות ביתו של פריבס נעולות בפני ההמון, אולם בפורים פתח הגביר את ביתו בפני פשוטי העם והם נהרו פנימה על מנת להציג בפניו מחזות כמו 'מכירת יוסף' ו'אחשוורוש', ולזכות בהזדמנות זו ללחוץ את ידיו של העשיר, לשתות אתו 'לחיים' ולהתפעל מהתכשיטים הענודים על אוזניהן ועל צווארן של בנות הבית.

השחקנים במחזות אלה לא היו מקצועיים והגיעו בדרך כלל מהשכבות הסוציו אקונומיות הנמוכות של החברה היהודית: תלמידי ישיבות, בעלי מלאכה והשוליות שלהם, בדחנים, כליזמרים וקבצנים של ממש. אלה 'פלשו' אל בתיהם של בני המעמד הבינוני-גבוה שבקהילה, הופיעו שם עם ההצגות שלהם, ובסוף ההצגה אספו כסף או שיירי מזון בתמורה. חדירה זו של השחקנים בני המעמד הנמוך אל המרחב הבורגני של בעלי הבתים שיוותה לעתים ליחסים בין המעמדות ממד מתוח למדי.

הטקסט המלא הראשון של פורים שפיל שהגיע לידינו הוא מסוף המאה ה-17. כיוון שמדובר בתאטרון, מהמופע החי עצמו נותר לנו בסופו של דבר מעט מאוד, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתאטרון עממי שאינו מבוסס על מחזה כתוב. לכן, היעדרו של מחזה כתוב אינו מעיד בהכרח על היעדרם של מופעים חיים. אהובה בלקין, שמחקרה בנושא פורסם בספר 'הפורים שפיל: עיונים בתאטרון היהודי העממי', טוענת שהעדויות מצביעות על כך שמופעים אלה החלו להתגבש כבר מאתיים שנה קודם לכן. המופעים היו רובם ככולם דוברי יידיש, והציגו בעיקר גרסאות חופשיות ופרועות של סיפורי המקרא. מגילת אסתר הייתה כמובן הבולטת שבהם, אך הציגו גם סיפורים כמו מכירת יוסף, דוד וגלית ואפילו עקדת יצחק.

 

קרנבל חתרני

פורים היה יומם של בני המעמדות הנמוכים, שחקני פורים המגושמים, בין אם ישעיה פריבס היה מרוצה מכך ובין אם לאו. הלכות הפורים עצמן – משלוח מנות ומתנות לאביונים – כבר עיצבו אותו כיום של דאגה לעניים ושל יצירת שותפות קהילתית, אולם הפורים שפיל הרחיק לכת יותר והתעמת עם הממד הדיסהרמוני ועם הקונפליקטים שביחסים המעמדיים והכלכליים. הפורים שפיל ינק את תכניו מחגיגות קרנבליות אחרות שרווחו באירופה הלא יהודית בימי הביניים ובראשית העת החדשה, שהתמקדו אף הן בפערים בין המעמדות ובהיפוך חתרני שלהם. בימי הקרנבל התערערו מבני הכוח היציבים והסמכותיים וזכו לפירוק משחקי ולהיפוך.

החוקרים חלוקים בשאלה האם הקרנבל שימש רק שסתום לחץ שאִפשר להוריד מעט את המתחים שהצטברו בעקבות חיי יומיום של דיכוי השכבות החלשות – על מנת לאפשר לדיכוי להמשיך אחריו – או שמא הייתה בו גם אפשרות מהפכנית אמיתית לשינוי של סדרים חברתיים, או לפחות אפשרות לדמיין שינוי כזה. כך או כך, בדומה לאופן שבו חלל הבית הבורגני של הגביר העשיר השתנה בתהליך של 'ונהפוך הוא' למרחב הקרנבל של בני המעמדות הנמוכים, ולו ליום אחד, ניתן לזהות מהלך רחב – ובוטה לפעמים – של היפוך ופירוק של מבני כוח וסמכות בחברה היהודית גם על ידי הפורים שפיל.

הדבר בולט במיוחד באופן שבו הפורים שפיל מטפל במסורת היהודית שאותה הוא ממחיז. במופעים המבוססים על סיפור מגילת אסתר ניתן לזהות אמנם נאמנות לקווי המתאר הכלליים ביותר של עלילת המגילה – הדחת ושתי ובחירת אסתר, הגזרה נגד היהודים וניצחון היהודים על אויביהם – אולם דומה ששחקני הפורים שפיל לא חששו לגעת בטקסט המקראי ולשנות אותו. ההומור במופעים אלה היה רחוק מלהיות מעודן או אנין טעם. עבור קוראים בני דורנו, שלרבים מהם דימוי אחיד למדי על האופן שבו התייחסו קהילות יהודיות בעבר אל המסורת, עיון בטקסטים של הפורים שפיל יכול להיות חוויה מפתיעה ביותר.

 

הבדיחה עלינו

מכל הדמויות במגילה, דווקא מרדכי היהודי הוא זה שעל כתפיו הוטלה המשימה לפרק כל מה שנחשב ביומיום קדוש וסמכותי. בניגוד למרדכי החכם והמכובד, לבוש התכלת ובעל הזקן הלבן, המוכר לנו מאיורי המגילה ומתחפושות הילדים, מרדכי של הפורים שפיל עוצב בדרך כלל כלץ גרוטסקי. בפורים שפיל שבוצע במחוז מוהליב שברוסיה למשל, מתואר מרדכי כיהודי נודד:

אַ שלעפער, אַ בעטלער, וואו אַ חתונה, וואו אַ ברית / דאָרטען האָט ער ניט געפעהלט / און אַ טעלער געשטעלט / אַ פּאָרטרעט – אויף איהם צו קוקען / אַ האָרב אויפ'ן רוקען / אין דר' ערד טוט ער קוקען [עני, קבצן, בכל חתונה, בכל ברית / שם לא חסר מאומה / הכל הונח על צלחת / פורטרט – עליו להסתכל / גיבנת על הגב / מסתכל הוא באדמה] (אהובה בלקין, 'הפורים שפיל: עיונים בתאטרון היהודי העממי', עמ' 126-125).

תיאורו של מרדכי כקבצן המגיע לשמחות רק על מנת ליהנות מהאוכל שמוגש שם, ועיצובו כעני גיבן, מהדהדים לדימוי הסטריאוטיפי של היהודי במזרח אירופה, אלא שבפורים שפיל זוכה דימוי זה לשימוש קומי על ידי היהודים עצמם דווקא כלפי גיבור המגילה שפועל להציל את עמו. אפיונו של מרדכי כקבצן מאפשר לו לפעול כמהפך מעמדות כלכליים. במובנים רבים מרדכי הוא נציגם של השחקנים עצמם – קבצנים ובני המעמדות הנמוכים – בעולם הבדיוני של עלילת המגילה כפי שהיא מוצגת בפורים שפיל. ככזה, הוא מתפקד באופן חתרני גם מול בני המעמדות הגבוהים כמו המלך אחשוורוש למשל. בטקסט מראשית המאה ה-18 – מן המוקדמים שיש בידינו – פונה מרדכי למלך במלים: