ראש משטרת סנט פטרבורג ודיפלומט בשירות רוסיה וליצן חצר מלכותי נפגשים בסעודת ליל הסדר. ייתכן כי תיאור זה, שנשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אכן התרחש, וכי השותף הרביעי לסעודה היה הצאר הרוסי פיוטר הגדול. אולם גם אם התיאור אינו משקף מציאות היסטורית מדויקת, אין ספק כי יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצרו של אבי רוסיה המודרנית, וסיפורם מהווה מרכיב מרתק בתולדות השתלבותם של היהודים באימפריה הרוסית המתעוררת

פיוטר הראשון, המכונה פיוטר הגדול (1672־1725), הוא עד היום דמות שנויה במחלוקת בהיסטוריה הרוסית. מספרם של תומכיו הנלהבים זהה למספרם של השופטים אותו לרעה, שכן תולדות חייו ופועלו מלאים בסתירות ובפעולות חיוביות ושליליות. מצד אחד, אין ספק שהוא חולל ברוסיה מהפכה בקצב מטאורי והפך אותה ממדינה נחשלת למדינה אירופית; ומצד שני, השליט הצעיר קידם את הרפורמות שערך במדינתו באמצעות אלימות קיצונית ותוך חוסר רחמים כלפי מתנגדיו.

כל חייו היו מאבק: ב־1689, בראשית שלטונו, בהיותו עדיין נער, התמרד נגדו חיל הקלעים (סטרליצים) – יחידת העילית של הצבא הרוסי – בעידודה של אחותו למחצה הנסיכה סופיה שסירבה להכיר בשלטונו; במהלך המרד הוא ראה כיצד מורהו האהוב ארטמון מטבייב נרצח לצד קרובים וחברים נוספים; בהמשך נאבק פיוטר על שלטונו מול בנו הנסיך אלכסיי שנתמך על ידי מתנגדי הרפורמות; בסתיו 1721 עמל פיוטר להגן על עיר חלומותיו סנט פטרבורג לאחר שיטפון נורא שפקד אותה; ולבסוף מת בעקבות הצטננות קשה.

 

שורשים יהודיים

אביו של פיוטר הגדול, הצאר הרוסי אלכסיי מיכאילוביץ׳, היה נשוי פעמיים. משתי נשותיו נולדו לו ילדים – מצב שגרם בהמשך למאבקי ירושה מרים ועקובים מדם. אשתו השנייה הייתה נטליה נרישקינה, אישה חכמה ובעלת השכלה מערבית, דבר שהיה נדיר מאוד ברוסיה באותם ימים. היא מעולם לא הסתירה את שורשי משפחתה וכולם ידעו כי שושלת נרישקין מקורה ביהודי קראי מחצי האי קרים בשם נרישקו. מעניין לציין כי כל השליטים משושלת רומנוב זכרו שהאב הקדמון של משפחתם היה קראי מקרים, ועל כן נהגו בסובלנות כלפי המיעוט הקראי בחצי האי ובליטא. פיוטר הגדול עצמו אף פעם לא ייחס חשיבות לשורשיו המשפחתיים, ועובדה זו לא באה לידי ביטוי ביחסו ליהודים. אולם מתנגדי הרפורמות והמבקרים הרבים של פיוטר מהכנסייה הרוסית האורתודוקסית לא החמיצו את ההזדמנות לציין כי פיוטר הוא התגלמות האנטיכריסט, משיח שקר שמתנהג כיהודי – מבחינתם לא היה הבדל בין קראים ליהודים – ויוצא נגד אנשי הדת והמוסר השומרים על הטהרה הרוחנית של הדת האורתודוקסית ברוסיה.

הקשר בין פיוטר לבין אמו היה אמיץ. בצעירותו השתלטה בתה החורגת הנסיכה סופיה על מוקדי הכוח במדינה, ונטליה אולצה לוותר על סמכויותיה. סופיה חיסלה רבים מקרובי משפחתה של נטליה וביקשה לרצוח גם את פיוטר במהלך המרד שארגנה, אולם פיוטר שנותר בחיים אחז במושכות השלטון בחזקה, ואמו שימשה היועצת הקרובה ביותר שלו בשנותיו הראשונות. ליב נרישקין, אחיה של נטליה, מונה לשר החוץ ושימש ראש הממשלה בפועל, ונטליה הייתה העוצרת. רק לאחר מותה של האם ב־1694 שלט פיוטר על רוסיה. רשמית נחלק השלטון בינו לבין אחיו למחצה איוון שהיה בעל פיגור קל, אלא שתפקודו של האח היה מוגבל ביותר והוא מת ב־1696. לאחר מותו הפך פיוטר לשליט היחיד והבלתי מעורער של רוסיה.

 

המשלחת הגדולה

משבגר פיוטר – שלפי התיאורים מתקופתו היה גבר מרשים למדי והתנשא לגובה של מעל שני מטרים – והיה לשליט עצמאי, הוא ביקש להתרשם מהנעשה במדינות אירופה כדי להתכונן כראוי לתפקידו. במרץ 1697 יצאה מרוסיה למערב אירופה ׳המשלחת הגדולה׳ שכללה יותר מ־250 איש. המטרה המוגדרת של המשלחת הייתה גיוס בעלי ברית למלחמות שניהלה רוסיה מול האימפריה העות׳מאנית, אך מטרתה הנוספת והלא רשמית הייתה להתרשם מארצות אירופה המפותחות וללמוד מהן. אחד מאנשי המשלחת היה הקצין פיוטר מיכאלוב. חברי המשלחת ידעו שהקצין האלמוני הוא שליט רוסיה פיוטר שהחליט לצאת למסע הראשון שלו מחוץ לגבולות המדינה בזהות בדויה. אין תשובה חד משמעית לשאלה מדוע הסתיר פיוטר את זהותו האמיתית. הסבר המקובל על היסטוריונים רבים הוא שפיוטר חשב כי כך יוכל לראות את הפנים האמיתיות של אירופה, להכיר את האנשים הפשוטים ולהבין את סוד חייהם – דברים שלא יכול היה לגלות לו נדד ביבשת כאורח כבוד של מלכי אירופה. למרות הניסיון לשמור על סודיות נפוצה השמועה על שליט רוסיה שהצטרף למשלחת בזהות בדויה, אולם כולם קיבלו את כללי המשחק של פיוטר והתנהגו כלפיו כאילו היה קצין זוטר. המשלחת ביקרה בהולנד ובבריטניה וחזרה הביתה לכאורה בידיים ריקות – המטרה הדיפלומטית העיקרית לא הושגה. אולם השליט הצעיר הכיר אנשים רבים, ובהם בעלי מקצועות שונים, קצינים זוטרים נמרצים ומלאי שאיפות שלא מיצו את עצמם בצבאות אירופה, ואנשי אקדמיה שחיפשו מימון למיזמים מדעיים נועזים.

מיד עם חזרתו לרוסיה קיבל פיוטר החלטה לקדם את רוסיה ולקרב אותה לרמה האירופית בתחומי החברה, התרבות, המדעים והטכנולוגיה. כדי להתחיל ברפורמות הוא היה זקוק לאנשים בעלי קו מחשבה דומה לשלו, וברוסיה לא היו רבים כאלה בנמצא. לכן החליט פיוטר לגייס לשם כך אנשים מארצות אחרות, בין השאר מקרב אלה שפגש במהלך ביקורו באירופה.

 

העוזר האישי

בתחילת אוקטובר 1697 קיבל אנטוניו דה ויירה, קצין זוטר בצי ההולנדי שפיוטר הספיק להכירו היטב בזמן שהותו בהולנד, מכתב רשום מרוסיה. במכתב היו הזמנה לתפקיד העוזר האישי של פיוטר ומסמכים חדשים על שם הנתין הרוסי אנטון דיוויר. הקצין הצעיר קיבל כמובן את ההצעה, וכך התחילה הקריירה הרוסית של אחד מהיהודים המפורסמים שפעלו בשורותיו של פיוטר.

לא הרבה ידוע על שנותיו הראשונות של אנטוניו דה ויירה, שנולד בשנות השמונים של המאה ה־17. משפחתו ברחה מפני האינקוויזיציה מפורטוגל להולנד, ואביו, מנואל דה ויירה, התפרנס מסחר בנשק. אנטוניו, שהתייתם מאביו בגיל 12, התקבל לצי ההולנדי, וקשה לדעת עד כמה היה מתקדם בסולם הדרגות לולא פגש את פיוטר. תחילה אכן שימש אנטון עוזרו האישי של פיוטר, אך עד מהרה הפך למזכירו לענייני הצי ובגיל 26 כבר זכה לדרגת גנרל משנה (גנרל אדיוטנט). התקדמותו המטאורית עוררה קנאה גדולה, ויריבו המר ביותר היה הרוזן אלכסנדר מנשיקוב, חבר ילדות של פיוטר שמעולם לא הסתיר את שנאתו ליהודים. לרוע מזלו התאהב אנטון דיוויר באחותו הגדולה של הרוזן והיא אף נכנסה להיריון ממנו. כשהגיע לבית הרוזן כדי לבקש את ידה קיבל מכות רצח מאנשי הרוזן והושלך מהמדרגות כשאחריו רודפות צעקותיו של מנשיקוב כי לעולם לא יסכים לתת את ידה של אחותו האהובה ליהודי מסריח. דיוויר לא ויתר על האהבה והתלונן בפני פטרונו. פיוטר, שהיה ידוע כאדם חם מזג וחסר סבלנות, לא עבר בשתיקה על הפגיעה בעוזרו והורה למנשיקוב לתת את ידה של אחותו לדיוויר.

ב־1718, לראשונה בתולדות רוסיה, החליט פיוטר לייסד משטרה בסנט פטרבורג. אנטון דיוויר, שקיבל כבר תואר אצולה בנוסף לדרגתו הצבאית, מונה להקים את המשטרה ולעמוד בראשה. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות והתוצאות לא איחרו לבוא: העיר סנט פטרבורג הפכה נקייה יותר ומושחתת פחות; העלאת מחירים מעבר לעשרה אחוזים ללא סיבה מוצדקת גררה עונש כבד שכלל קנס כספי והגליה לסיביר; העונש על שפיכת מי ביוב ופסולת לנהר נֶבָה העובר בעיר היה קנס כספי והלקאה בשוט. בנוסף הקים דיוויר פרקים ציבוריים בעיר והוסיף תאורה וספסלים לרווחת התושבים.

אחרי מות פיוטר ב־1725 נפל אנטון דיוויר קרבן לעלילת שקר שהגה הרוזן מנשיקוב כדי להתנקם בו. דיוויר הועמד למשפט פלילי, נשללו ממנו דרגותיו הצבאיות ותאריו האזרחיים והוא נידון למוות בתלייה. ברגע האחרון הומתק גזר הדין האכזרי והוא הוגלה לכפר בסיביר לחוף ים אוחוטסק. גם שם לא ישב דיוויר בחיבוק ידיים. עד מהרה הוא הפך למנהל עיר הנמל אוחוטסק וארגן את מסעות הצי הרוסי מסביב ליבשת. ב־1741, לאחר שבתו הצעירה של פיוטר יליזבטה הוכתרה כצארינה, הוחזר דיוויר מהגלות, הוענקו לו בשנית  כל התארים שנלקחו ממנו 15 שנה קודם, והוא שב לכהונתו כראש המשטרה בסנט פטרבורג. אנטון דיוויר הלך לעולמו ב־1745 וזכה לקבורה מלכותית.