קרב מכריע
609 לפסה“נ. באזור חרן נערכים אלה מול אלה צבאות אשור — הכוח הוותיק במרחב בראשות אשור אובליט מלך אשור האחרון ובעלי בריתו המצרים — וצבאות הכוח הבבלי העולה. הקרב בין שתי האימפריות נזכר בכרוניקה הבבלית בשנה ה־17 לנבופלאסר מלך בבל, המכונה גם בשם הארכאי ‘מלך אכד‘:
בחודש תמוז אשוּר אֻבַּלִט מלך אשור, חיל מצרי גדול [ ] חצה את הנהר ויצא לכבוש את העיר חרן
[ ] ניצחו את חיל המצב אשר הציב מלך אכד בתוכה. לאחר שניצחו חנו על חרן. עד חודש אלול תקף את העיר ללא הצלחה. אך לא שבו כלעומת שבאו. מלך אכד בא לעזרת צבאו [ ] … ערים רבות בהרים [ ] שלהם שרף באש. בעת ההיא צבא [ ] עד גבול אררט הלך. [בארץ?] שלהם בזזו … מלך אכד חזר לארצו (מרדכי כוגן, ‘אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט‘־ו‘ לפסה“נ‘, עמ‘ 128. בסוגריים מרובעים השלמת המהדיר או קטע חסר).
הד למערכה זו נמצא גם במקרא, שם מתואר ניסיונו של יאשיהו לתקוף את פרעה נכו בזמן מסעו צפונה:
בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת, וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ (מלכים ב‘ כ“ג, כ“ט).
הקרב הסתיים בניצחון בבלי, האימפריה האשורית ירדה מעל במת ההיסטוריה והבבלים ירשו את שטחי האימפריה האשורית שממזרח לפרת. מצרים — שגם בפעם הזו עזרתה הייתה בבחינת משענת קנה רצוץ — עדיין החזיקה בשטחים שממערב לפרת.
כתובת בבלית המתארת את מפלתו של אשור אובליט מלך אשור בחרן. לאחר המפלה ירדה אשור מעל במת ההיסטוריה
הכרעה בכרכמיש
בשנת 605 לפסה“נ נערך בכרכמיש קרב גדול בין בבל למצרים, קרב על השליטה במזרח התיכון כולו. גם קרב זה נזכר בכרוניקה הבבלית. הפעם מסופר כי מלך בבל נבופלאסר נותר בארצו, כנראה בשל גילו המתקדם, ובנו נבוכדנאצר הנהיג את צבאות בבל:
מלך אכד בארצו. נבוכדראצר בנו הבכור [יו]רש העצר [את צבא ארץ אכד] גייס. הוא יצא בראש צבאו לעלות אל כרכמיש אשר על גדת הפרת. [ ] אשר חנו בכרכמיש. הוא עבר את הנהר. [ ] נלחמו זה בזה. צבא מצרים נסוג מפניו. הוא הנחיל להם [מפלה] עד בלתי השאיר להם שריד. את שרידי צבא [מצרים] אשר נמלטו [מן] המפלה ושלא הוכו בחרב, בפחוות חמת השיגום צבאות אכד. הנחילו להם מפלה. איש [לא חזר] לארצ[ו]. ביום ההוא עבר נבוכדראצר את ארץ ח[מ]ת לכל אורכה (כוגן, עמ‘ 131).
הכרוניקה מתארת כיצד נבופלאסר מת ובנו תפס את השלטון. נבוכדנאצר המשיך לפעול בארצות שכבש, ושב לבבל לחגוג את חג האכיתו — ראש השנה הבבלי שחל בא‘ בניסן:
עשרים ואחת שנה מלך נבופלאסר בבבל. בחודש אב, יום ח‘ (הלך) לגורלו. בחודש אלול חזר נבוכדראצר לבבל, ובחודש אלול, יום א‘, ישב על כיסא המלכות בבבל. בשנת מלכו חזר נבוכדראצר לארץ חת, ועד חודש שבט בארץ חת התהלך כשליט. בחודש שבט הביא את מנחת ארץ חת העשירה לבבל. בחודש ניסן אחז בידי האל בל ובן בל וחגג את חג האַכִּתֻּ (שם).
צילום: ג'סטין אניסלוחמים אשורים בתבליט מארמונו של סנחריב מלך אשור
קרב כרכמיש נזכר גם בספר ירמיהו:
לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ, אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה … מַדּוּעַ רָאִיתִי הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר וְגִבּוֹרֵיהֶם יֻכַּתּוּ … צָפוֹנָה עַל יַד נְהַר פְּרָת כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ. מִי זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה, כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו. מצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם … הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם, נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן. אָמַר ה‘ צְ־בָאוֹת אֱ־לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ, וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ … וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו (ירמיהו מ“ו, ב‘־כ“ו).
בעקבות התבוסה המצרית השתלטה בבל על השטחים האשוריים שממערב לפרת. ספר מלכים סיכם בתמציתיות את השינויים הגאופוליטיים במרחב:
וְלֹא הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ, כִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם (מלכים ב‘ כ“ד, ז‘).
נראה שיהודה החלה להעלות מס לבבלים בשנת 605 לפסה“נ. בכרוניקה הבבלית ארץ ישראל אינה נזכרת בפירוט, שכן היא מתמקדת ביחסי הגומלין בין הבבלים לבין המעצמות האחרות — מצרים ואשור. אולם כיבוש האזור נזכר בכרוניקה בקצרה, בתיאור התנהלותו של נבוכדנאצר בשטחים שממערב לפרת, המכונים ארץ חת, בשנה הראשונה למלכותו:
נבוכדראצר בחודש סיון גייס את צבאו ויצא אל ארץ חת. עד חודש כסלו התהלך בארץ חת כשליט. כל מלכי ארץ חת באו לפניו, והוא קיבל את מנחתם העשירה. אל אש[ק]לון יצא, ובחודש כסלו כבשה. לכד את מלכה, הוציא ממנה שבויים, [שלל] את שללה. את העיר הפך לתל חורבות. בחודש שבט פנה [וחזר] לבבל (כוגן, עמ‘ 131).
הבבלים נאלצו לפגוע קשות באשקלון למען יראו וייראו, ונראה שהיחידות הפוליטיות האחרות באזור הבינו היטב מיהו בעל הבית החדש במרחב. אולם כיבוש סוריה וארץ ישראל היה רק המבוא; השליטה באזורים אלה הייתה מבחינת הבבלים הקדמה לדבר האמיתי, לפרס הגדול באמת שאליו נשאו את עיניהם — מצרים.
-האריה הבבלי. חלק מתבליט שהיה על שער אישתר בעיר בבל מתקופת שלטונו של נבוכדנאצר. כיום שמור התבליט במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק
עיצוב מפה: רייזי כהןפלישות בבליות לארץ ישראל במאה השביעית לפנה״ס
ממלכה בשולי הדרך למצרים
מצרים נחשבה ליהלום הנוצץ של ימי קדם: מדינה עשירה כקֹרח, אסם התבואה של העולם הקדום, שעמדה בקשרי מסחר עם אפריקה ועם ערב, ובשווקיה היו תבלינים, זהב ושנהב. בנוסף הייתה למצרים גישה לים סוף ולים התיכון והיא ישבה בצומת מסחרי חשוב בקצה גשר היבשות בין אפריקה לאסיה.
הבבלים לא היו יוצאי דופן ברצונם לקחת לעצמם את עושרה של מצרים. כובשים רבים לפניהם ואחריהם ניסו להשתלט עליה, ותנאי מקדים לכל הבאים למצרים מצפון הוא כיבוש פלשת, השער למצרים. הבבלים התאמצו לכבוש את אשקלון, שכן השולט באשקלון ובעזה — שולט בפלשת.
יהודה כשלעצמה לא הייתה חשובה במיוחד. ממלכה הררית קטנה למדי הגובלת במזרח ובדרום במדבר ובצפון בפחוות שומרון האשורית. אולם במערב גבלה יהודה בפלשת, ואם פלשת היא השער למצרים, הרי שיהודה היא משקוף השער. שליטה יעילה בפלשת מחייבת גם שליטה ביהודה.
לאחר שהבבלים ביססו את שלטונם בסוריה, בפלשת ובארץ ישראל הם היו בשלים לאתגר של פלישה יבשתית מפלשת דרך צפון סיני למצרים, בנתיב המכונה בספר שמות (י“ג, י“ז) “דרך ארץ פלשתים“. בכרוניקה הבבלית תוארו בתמצית האירועים שהתרחשו ב־601 לפסה“נ, בשנה הרביעית לנבוכדנאצר:
מלך אכד גייס את צבאו ויצא אל ארץ חת. בארץ חת [התהלך כש]ליט. בחודש כסלו יצא בראש צבאו ויצא אל ארץ מצרים. מלך מצרים שמע וג[ייס?] את צבאו. הם לחמו בקרב שדה פנים אל פנים והנחיתו מכה קשה זה על זה. מלך אכד וצבאו חזרו [ושבו] לבבל (שם, עמ‘ 132).
הניסיון לכבוש את מצרים בסערה כשל, והכרוניקה אינה מסתירה את המכה הקשה שספגו הבבלים. הקרב נערך כנראה בצפון סיני והצבא הבבלי נסוג מובס. עדות למכה הקשה שספגו הבבלים יש בתיאור השנתיים הבאות. מלך בבל ליקק את פצעיו ותקף את שבטי הערבים. הכרוניקה מתארת בקצרה את השנים האלה. במקום לכבוש את מצרים הגדולה והעשירה פרק המלך נבוכדנאצר את זעמו ותסכולו על הערבים:
שנה 5: מלך בבל בארצו. הוא ארגן את מרכבותיו וסוסיו הרבים.
שנה 6: (ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. מארץ חת שיגר את צבאו והם פשטו במדבר. שללו בכמות גדולה את שללם, מקניהם ואֵלֵיהם של הערבים הרבים. בחודש אדר שב המלך לארצו (שם).
American Colony, Jerusalem, Library of Congress Collectionבבל הייתה אחת הערים הגדולות בעולם העתיק. היא הוקפה בשלוש חומות ועוביה של החיצונית שבהן היה כ־24 מטרים. היקף החומה החיצונית נע לפי הערכות שונות בין 68 ל־90 ק”מ, ושטחה של העיר היה 260־520 קמ”ר. שרידי בבל, כנראה מתקופת נבוכדנאצר
מרידה לא מחושבת
לתבוסה הבבלית היו השפעות על עמי האזור. בעקבות המפלה מול מצרים נתפסה בבל כנמר של נייר: היא אמנם ניצחה בכרכמיש אך הובסה בסיני. התחושה הייתה שאין סיבה להתרגש מהבבלים יתר על המידה. ואמנם יהויקים מלך יהודה מיהר לנצל את המצב לטובתו ומרד בבבל:
בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ. וַיְשַׁלַּח ה‘ בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ (מלכים ב‘ כ“ד, א‘־ב‘).
נבוכדנאצר לא יכול היה להרשות לעצמו שיהודה תשתחרר מהעול הבבלי ותפסיק להעלות מס — הביטוי הברור ביותר למרד. גם אם התכנית לכיבוש מצרים נגנזה, הרי שהדרך מפלשת למצרים מוליכה גם ממצרים לפלשת ועלולה לשרת את המצרים בפלישה פוטנציאלית לשטח שבשליטת בבל. ואכן נבוכדנאצר לא הבליג על המרד של יהויקים והטיל מצור על ירושלים. במהלך המצור נפטר יהויקים בתזמון מושלם. בנו יהויכין שמלך תחתיו נכנע לבבלים והוגלה לבבל, ובמקומו המליך נבוכדנאצר את דודו צדקיהו, כפי שמתואר בספר מלכים:
בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם, וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר, וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו, וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ … וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו, וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ (שם, י‘־י“ז).
אירוע זה התרחש ב־597 לפסה“נ, השנה השביעית לנבוכדנאצר, והוא נזכר גם בכרוניקה הבבלית:
(ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר, יום ב‘, כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קי[בל] והעביר לבבל (כוגן, עמ‘ 132).
מקרים דומים הסתיימו בכיבוש העיר ובהריסתה, ולא לגמרי ברור מדוע דווקא במקרה זה הבבלים לא הרסו את ירושלים המורדת. ייתכן שהסיבה לכך היא שמדובר בתחילת דרכה של בבל כאימפריה, והמכונה הבבלית לא הייתה מורגלת עדיין במקרים שכאלה. שיקול אפשרי נוסף הוא כי מלך שהומלך בחסות נבוכדנאצר לא יעז למרוד במיטיבו.
אולם להפתעת הבבלים צדקיהו — שמלך בחסות מלך בבל ואף כרת עמו ברית (כנזכר ביחזקאל י“ז) — התפתה להבטחות השקר של מצרים, נכנע ללחץ יועציו קצרי הראות, סמך על עזרת הממלכות השכנות ומרד בבבל ב־588 לפסה“נ. נבוכדנאצר לא רצה ולא יכול היה להתעלם מהמרד הזה, במיוחד לאור שבועת הנאמנות של צדקיהו. בנוסף, משקוף מתנדנד בשער מצרים עלול היה לסכן את האימפריה שלו. הוא היה נחוש ללמד את צדקיהו לקח למען יראו וייראו:
וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב (מלכים ב‘ כ“ה, א‘).
-בתקופה שקדמה לחפירות הארכיאולוגיות לא יכלו מאיירים לדעת כיצד נראה לבושם של מלכי קדם ועל כן איירו אותם בהשפעת סגנון הלבוש של המלכים שהכירו. צדקיהו כורע ברך לפני נבוכדנאצר. מתוך מהדורה מאוירת של התנ”ך בצרפתית, 1670
-נבוכדנאצר השני היה אחד המלכים הדומיננטים ביותר בשושלת הבבלית. הכתובת, המהללת את פועלו, ובעיקר את תרומתו לבניית העיר בבל, התגלתה סמוך לאחד משערי העיר מפורקת לעשרות לבנים ושוחזרה על סמך כתובת מקבילה
מסע מלחמה חורפי
בימי קדם מלחמות פרצו בדרך כלל באביב. הסיבות לכך הן תנאי מזג האוויר הנוחים והבשלת היבולים שאפשרה לצבא להתקיים על טוב הארץ תוך שהוא שולל את היבול מהצד המתגונן. נבוכדנאצר החל את המצור על ירושלים בעשרה בטבת, בשיא החורף, ובירושלים החורף יכול להיות קשה, בעיקר למי שרגיל לחום הבבלי. בהנחה שהצבא צעד בקצב מהיר מאוד של 25 ק“מ ביום, הוא היה צריך לצאת מבבל לכל המאוחר בתחילת חודש מרחשון כדי להגיע לירושלים בטבת. ייתכן אמנם שהבבלים יצאו לדרך עוד קודם לכן והלכו לאט יותר, אך הדבר פחות סביר. ראשית, חלק מהחיילים היו אזרחים מגויסי חובה וכל יום נוסף שבו הם בצבא משמעו יום פחות בעבודות השדה ופגיעה בכלכלת הממלכה. שנית, המלך ניסה לקצר ככל הניתן את שהותו מחוץ לבירה, שכן בהיעדרו יכלו גורמים עוינים לחולל מהומות לא רצויות. ולבסוף, ככל שהמסע ארך זמן רב יותר היה צורך לכלכל את החיילים בדרכים זמן רב יותר, ולא תמיד בטריטוריה אוהדת במיוחד. לכן סביר לשער שהמסע כולו נערך בחורף, על כל המשמעויות הלוגיסטיות המורכבות הכרוכות בכך. מכאן ניתן ללמוד עד כמה הוטרדו הבבלים מהמרד ביהודה. שאיפתו של נבוכדנאצר להכניע את ירושלים גרמה לכך ששיקולים צבאיים ולוגיסטיים נדחו מפני שיקולים פוליטיים ומדיניים.
הצעד הראשון של הבבלים היה בניית דייק מסביב לעיר. דייק הוא חומה נמוכה ובה מגדלים, ומטרתו לנתק את העיר ממקורות המזון שלה ולהרעיבה. לא ברור מדוע הבבלים לא ניסו לפרוץ אל העיר בסולמות, או למוטט את החומה באמצעות אילי ניגוח או מנהרות, אלא הטילו על העיר מצור ממושך והרעיבו את תושביה עד לכניעתם. אפשר כי בניגוד לאשורים שהיו בעלי טכנולוגיה יעילה ומטילת אימה לפריצת ביצורים, הידע ההנדסי של הבבלים היה מפותח פחות. אפשר גם שהדרך לא אצה לנבוכדנאצר והוא העדיף מערכה ממושכת יחסית אך בעלת סיכון פחות לחיי חייליו. ואולי העובדה שהבבלים התבססו בעיקר על צבא שכירים שהם יקרי ערך היא שגרמה לכך. כך או אחרת, ירושלים הורעבה עד מוות.
הכרוניקה הבבלית לשנים אלה לא נמצאה עד היום, ועל כן שחזור האירועים מתבסס על המקרא בלבד:
וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב, וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ, וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה, וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו, וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל (שם, ב‘־ז‘).
בספר מלכים לא מפורש באיזה חודש נפרצה העיר, אך בתיאור המקביל בספר ירמיהו (ל“ט, ב‘) נאמר שהעיר הובקעה בחודש הרביעי, הוא חודש תמוז. המצור החל אם כן בעשרה בטבת בשנת 588 לפסה“נ, ובתשעה בתמוז בשנת 586 לפסה“נ הובקעו חומות ירושלים. לבבלים נדרש כחודש נוסף עד שהכניעו את העיר סופית, אם בשל הצורך לחסל כיסי התנגדות ואם בשל שיקולים ביורוקרטיים כאלה ואחרים:
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה‘ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים (שם, ח‘־י‘).
על פי תיאור זה הבית הראשון חרב בשבעה באב, ועל פי המקבילה בירמיה (נ“ב, י“ב) הוא חרב בעשרה באב. לאחר חורבן ירושלים הוגלה חלק מהעם לבבל. מכיוון שארץ חרבה שרוקנה מיושביה אינה מעלה מסים, הותירו הבבלים חלק מאוכלוסיית יהודה, המכונה בספר ירמיהו ‘דלת הארץ‘ (מ‘, ז‘), ונתנו לתושבים אלה קרקעות לחקלאות. על שארית זו הופקד גדליה בן אחיקם. תפקידו היה פשוט: לשמור על השקט ולהעלות מסים בזמן.
גדליה נרצח כידוע כעבור זמן קצר, ולאחר הרצח קיימת שתיקת מקורות מוחלטת באשר למה שהתרחש בארץ יהודה. בספר ירמיהו (מ“ג, ה‘־ז‘) מתואר איך בעקבות הרצח ירדו כל הנשארים בארץ יהודה למצרים, וירמיהו בתוכם, אולם ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים כי בלא מעט אתרים הייתה המשכיות יישובית, וכי גם לאחר מות גדליה לא התרוקנה ארץ יהודה כליל מיושביה. 0
-בזמן שהבבלים השתלטו על האשורים הייתה התרבות האשורית מפותחת מזו הבבלית. בתחום מכונות המצור למשל עלה כנראה הידע הצבאי של האשורים על זה של הבבלים. תמונת אילוסטרציה של אזרח אשורי
לקריאה נוספת:
מיכאל אביעוז, “התאריך של חורבן בית המקדש הראשון במקרא ובמקורות הבתר־מקראיים“. ‘חידושים בחקר ירושלים‘ י“א (תשס“ו), עמ‘ 23־34; אברהם מלמט, “דמדומי ממלכת יהודה“, ‘ישראל בתקופת המקרא‘, ירושלים תשמ“ג, עמ‘ 242־291; עודד ליפשיץ, ‘ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל‘, ירושלים 2004; בוסתנאי עודד ואברהם פאוסט, “ארץ ישראל בתקופה הנאו בבלית“, ‘קתדרה‘ 121 (תשס“ז), עמ‘ 171־178.