עוד חוזר הניגון: חלום על אביב קצר

פראג

מלים ולחן: שלום חנוך

אֶל הָעִיר שְׁבוּיַת הַחֲלוֹם

צֵל כָּבֵד וָזָר הֵגִיחַ

וְיָרֵחַ בְּאָדֹם

אֶת מַלְכוּתוֹ טָבַל בְּפִיחַ

מִי שֶׁלֹּא עָצַם אֶת עֵינָיו

אֶת לֵילוֹ הַמַּר כָּאַב הוּא

דּוּמִיַּת כְּנִיעָה בְּלִי קְרָב

אִישׁ אֶת נִשְׁקוֹ נָצַר עַד מָוֶת

אֵיך עַל פְּרָג שַׁחַר לֹא בָּקַע

בַּשְּׁלִישִׁית כָּלָה כֹּחוֹ

אֵיך נָדַם קוֹל כִּכָּר הוֹמָה בֶּחָג

שִׁיר שֶׁחָלַמְתִּי עַל פְּרָג

שָׁם הַשַּׁחַר עוֹד יִבְקַע…

לקריאת השיר המלא

גלות סובייטית

הרומן ‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’ יצא לאור בצ’כית ב־1985, כשנה לאחר שפורסם בצרפתית. הספר תורגם לשפות רבות, אך בצ’כוסלובקיה נאסר פרסומו, והסופר הצ’כי מילן קונדרה נאלץ לפרסם את יצירתו הרחק מארצו וממולדתו, בטורונטו, בהוצאה לאור שהייתה לבית עבור סופרים צ’כוסלובקים גולים.

הרומן עסק בחיי האינטלקטואלים הצ’כוסלובקים תחת הכיבוש הסובייטי, לפני הפלישה הסובייטית לצ’כוסלובקיה בקיץ 1968 ואחריה. באמצע שנות השמונים, רגע לפני הגלסנוסט, עוד לא ניתן פתחון פה לאינטלקטואלים הצ’כוסלובקים שנאבקו במשך כעשרים שנה על חופש הביטוי.

ואצלב האוול וקונדרה עמדו בראש קבוצה של אנשי רוח בצ’כוסלובקיה שבקיץ 1967 החלו לבטא בפומבי את כמיהתם לשינוי תרבותי בארצם. חירות היא תנאי חשוב לצמיחתה של אמנות, ואותם יוצרים ביקשו באומץ להתנער מהכבלים שהניח עליהם השלטון הסובייטי.

צילום: ירוסלב קוצ׳רה

צ׳כוסלובקיה נעשתה דמוקרטית בהפיכה לא אלימה שזכתה לכינוי ׳מהפכת הקטיפה׳. ואצלב האוול מחבק את אלכסנדר דובצ׳ק עם היוודע דבר התפטרותם של השרים הקומוניסטים. 24.11.1989

תחת הפטיש הסובייטי

אנטונין נובוטני – מנהיג צ’כוסלובקיה מטעם המפלגה הקומוניסטית – נחשב אמנם נאמן לקרמלין, אך לא הגיב לקולות שהתעוררו בתקיפות הרצויה בעיני השלטון במוסקבה. ברז’נייב, מנהיג ברית המועצות באותה תקופה, ידע כי גילוי כזה של נטייה לליברליזם באחת המדינות הסרות למרותו עלול לעורר גל מרדנות ברפובליקות שנשלטו על ידי הסובייט העליון. בינואר 1968, כחצי שנה לאחר התביעה הפומבית לחופש ביטוי ויצירה, הוחלף נובוטני בחבר המפלגה, אלכסנדר דובצ’ק, אך התקוות שתלו בו הסובייטים הכזיבו. לא רק שדובצ’ק לא השתיק את קבוצת הסופרים בארצו אלא שהוא אף הצטרף אליה והכריז באפריל 1968 על רפורמות שתכנן במדינה. הוא דיבר על חירויות הפרט שכללו חופש ביטוי וחופש תנועה ועל בחירות דמוקרטיות, ואף התייחס למדיניות החוץ של מוסקבה. הוא ביקש לחדש את היחסים הדיפלומטיים של צ’כוסלובקיה עם ישראל, למרות שברית המועצות ניתקה את הקשרים עמה זמן קצר קודם לכן, לאחר מלחמת ששת הימים. דובצ’ק סבר כי השקעתה של מוסקבה במצרים היא טעות. חודשים אלה קיבלו את הכינוי המפורסם ‘האביב של פראג’.

מוסקבה החלה לשלוח מסרים ברורים לדובצ’ק כי מדיניותו אינה מקובלת עליה, אבל הוא המשיך בשלו. בסוף יוני בוטלה הצנזורה על העיתונות בצ’כוסלובקיה, ומיד החלו להופיע מאמרי ביקורת שכוונו נגד הקומוניזם. מועדונים רעיוניים חדשים הוקמו בניסיון להשפיע על המפה הפוליטית. החשש במפלגה הקומוניסטית המרכזית מפני התפוררות הגוש המזרחי באמצע המלחמה הקרה גרר תגובות חריפות למהלכיו של דובצ’ק. בכירי המפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה פחדו מהמהלכים שינקוט הקרמלין וניסו להשפיע על דובצ’ק לחזור בו מהרפורמות שהנהיג. שיחות דו צדדיות נערכו בין ברית המועצות לצ’כוסלובקים, ובמהלכן חזר דובצ’ק על כוונותיו להתמיד ברפורמות.

ב־1994, אחרי נפילת ברית המועצות, נחשפה הקלטה של שיחה שנערכה בין ברז’נייב לדובצ’ק ב־13.8.1968 אחר הצהריים. הקלטת נשמרה כל השנים בידי הקג״ב. במשך שעה ועשרים דקות דיבר ברז’נייב אל דובצ’ק. מההקלטה עולה כי לעתים ברז’נייב איים עליו ולעתים דיבר ברכות. הניסיון להחזירו ל’דרך הישר’ נעשה בכל האמצעים. דובצ’ק נלחץ והבטיח כי יעמוד בכל דרישותיו של הפוליטביורו, אך הנסיגה מההצהרות הליברליות בצ’כוסלובקיה בוששה לבוא.

ב־20.8.1968, כשבוע לאחר השיחה בין השניים, פלש לצ’כוסלובקיה כוח סובייטי גדול שהורכב מחיילים ממדינות שונות וצר על שדה התעופה. הכוח מנה כמאתיים אלף חיילים וכאלפיים טנקים. הפלישה הפתיעה את צבא צ’כוסלובקיה ודובצ’ק קרא לחיילים ולאזרחים לא להתנגד לפלישה. למרות האיפוק נהרגו 72 בני אדם, דובצ’ק עצמו נאסר עם חברי ממשלה נוספים והם הועברו למוסקבה. כשבעים אלף איש היגרו מצ’כוסלובקיה למערב מיד לאחר כניסת הכוחות הסובייטיים, בהמשך היגרו כ־230 אלף נוספים, ותומכי הרפורמות שנותרו במדינה נרדפו. הסופר מילן קונדרה פוטר ממשרתו כמרצה לקולנוע וכתביו נאסרו לפרסום. רק ב־1975, כאשר חש כי חייו הפכו בלתי נסבלים, ערק קונדרה למערב. דובצ’ק וחברי ממשלתו שוחררו חודשים אחדים לאחר מאסרם והוחזרו לארצם.

למחרת הפלישה לצ’כוסלובקיה התפרסם ב’פרבדה’ – עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות – כי הכוחות פלשו בעקבות קריאה לעזרה שהגיעה מחברי המפלגה הקומוניסטית במדינה. המכתב שנכתב על ידם לכאורה הובא במלואו ללא חתימותיהם. בצ’כוסלובקיה האמינו רבים כי המכתב זויף.

צילום: Getty Images

למעלה מעשור לאחר כישלונם של המרד ההונגרי ושביתת הפועלים בפוזנן שבפולין ניסו הצ’כוסלובקים לקיים סוציאליזם סובלני ונענו בפלישה סובייטית. טנק ברחובות פראג, 1968

מחווה לעם בצרה

המחאה נגד הפלישה נמשכה על אף החורף הקר במזרח אירופה. בינואר 1969 הצית עצמו הסטודנט יאן פאלך בכיכר ואצלב שבפראג ומותו עורר את מדינות המערב. שלום חנוך כתב בעקבות מעשה זה שיר, שבאופן מעט יוצא דופן לא עסק בחייו שלו או בחיים בישראל בכלל, וביטא את הזעזוע שלו ואת הזדהותו עם העם הצ’כוסלובקי לאחר הפלישה. בשיר משובצים מוטיבים של אור וחושך, והשלטון הסובייטי מתואר בו כירח אדום הטובל את מלכותו בפיח. יאן פאלך הוא האיש הצעיר החומק עם שחר בבית האחרון, והאור המוזר הוא האש האיומה שבה נשרף חיים. אריק איינשטיין שר את השיר בפסטיבל הזמר ב־1969, והוא הגיע למקום השביעי. זו הייתה הפעם האחרונה שאיינשטיין השתתף בפסטיבל הזמר.

בתחילת שנות התשעים, עם פירוקה של ברית המועצות, העבירה ממשלת רוסיה לידיו של נשיא צ’כוסלובקיה החדש את המכתב המקורי עם חתימותיהם של חמשת חברי הממשלה שאכן ‘הזמינו’ את השליטה החזקה והרודנית לפלוש לצ’כוסלובקיה כדי להבטיח את שמירת הסדר ואת האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית. הנשיא שקיבל לידיו את המכתב היה ואצלב האוול, ממנהיגי האביב של פראג. האוול לא עזב את ארצו במשך כל אותן שנים והמשיך להתנגד לשלטון.

-

מחווה לעם שניסה לשמור על חירותו. עטיפת התקליטון שהוציא אריק איינשטיין