תל מרשה הוא עוף מוזר בנוף האתרים הארכאולוגיים. ראשית, מעטים שמעו עליו, משום שנהוג לכרוך אותו עם העיר הקדומה המפורסמת יותר בית גוברין; שנית, בקושי נותרו ממנו שרידים על פני השטח, אבל בשטח של כמעט קילומטר רבוע יש אלפי מערות המעידות על חיים תוססים שהיו במקום מעל האדמה ומתחתיה; ושלישית, לחפור במרשה זה קצת כמו לנבור באשפה, אם כי מדי פעם מתגלה באתר ממצא מדהים. לפעמים מתברר כי אשפתו של האחד היא אוצרו של האחר, ובמיוחד בתחום הארכאולוגיה.
אז איזה חלק של מרשה מעניין אתכם? עיר המתים העתיקה, שהחלק הידוע ביותר שלה הוא המערות הצידוניות המעוטרות בשלל צבעים, הקולומבריומים הכוללים מאות גומחות משולשות קטנות שנחצבו בסלע, או שמא מערות האחסון ששימשו גם כסדנאות מסוגים שונים והיוו מחסה צונן באזור החם והיבש?
עד כאן מרשה המוכרת, אבל ההרפתקנים יוכלו למצוא מרשה אחרת ההולכת ונחשפת לאטה, עקב בצד אגודל, במשך יותר משלושים שנה של חפירות. זהו מקום מאובק, מפרך ונטול זוהר, שאינו קורץ לכוכבי העל של הארכאולוגיה הישראלית. שרידים שאפשר לייחס אותם במובהק לתקופת המקרא לא תמצאו כאן. אחרי כל החיפושים והבדיקות נראה כי יהודים כמעט לא התגוררו באתר. במובן מסוים הדבר עושה את מרשה מרתקת שבעתיים, ולמרבה ההפתעה גם רלוונטית לנו, כי בשיא התפתחותה של העיר כבש אותה המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס (104-137 לפסה״נ), וכל תושביה – כך לפחות מספר יוסף בן מתתיהו – גוירו. המקום ננטש כעבור זמן קצר וכמעט לא התאושש שוב. מרשה היא אם כן אתר נדיר ביותר בארכאולוגיה הארץ ישראלית – אתר שניתן ללמוד ממנו מה קורה כאשר היהדות היא התרבות השלטת באזור ועיר נכרית צריכה להשתלב בתוכה. תופעות מסוג זה לא אירעו לעתים תכופות בהיסטוריה היהודית, וייתכן שלא היה מקרה דומה עד הקמתה של מדינת ישראל.
צילום: אסף שטרןעגיל בצורת ראש איל שהתגלה במערכת 169
צילום: אסף שטרןהחלל המרכזי והקשתות במערכת המערות 169 משווים למכלול מערות זה מבנה ייחודי
כל אחד יכול לחפור
למרשה ייחוד נוסף: כל אחד יכול לחפור שם. תכנית ייחודית המשותפת לרשות העתיקות ולעמותת סמינרים ארכאולוגיים מאפשרת לתיירים מהארץ ומהעולם, לתלמידים ולכל המבקשים לחוש את החוויה של יממה בחפירה ארכאולוגית לעשות זאת תחת עינם הפקוחה של עובדי החברה, חלקם ארכאולוגים וחלקם מתנדבים שהוכשרו לכך במיוחד. מדהים לראות את כמויות העפר אשר הוצאו מתוך מאות החדרים שנחפרו באתר – מחדרי אמבטיה קטנים ועד אולמות גדולים – ונופו במטרה לגלות ממצאים מעניינים. שיטת עבודה זו אפשרית כיוון שהמערות הפכו בתקופה כלשהי למזבלות. כאשר משליכים חפצים כלאחר יד לבור גדול – ויש באזור המון בורות גדולים המוליכים לחללים שהיו במקורם חדרים תת קרקעיים – הם שוקעים בלי שום סדר ועל כן אין טעם לערוך במקום חפירה שיטתית.
המונח הארכאולוגי לאתר מסוג זה הוא ׳אתר לא מרובד׳, והמשמעות היא שאי אפשר להניח שמה שנמצא בחלקו העליון של הבור הגיע אליו בהכרח אחרי מה שמתחתיו. כיוון שכך, החפירה במרשה אינה נעשית באופן הדקדקני המקובל בחפירות ארכאולוגיות אחרות. אין צורך לדייק עד המילימטר או עד הסנטימטר האחרון בציון המקום שממנו הגיע פירור עפר מסוים, צריך רק לציין מאיזו מערה ומאיזו מערכת תת קרקעית הוא הגיע. העובדים אינם צריכים אפוא להיות ממושמעים במיוחד, ועל כן גם ילדים יכולים להשתתף בחפירה במרשה.
הארכאולוגים איאן שטרן וברני אלפרט הקדישו שנים רבות לחשיפת מרשה לצד פרופ׳ עמוס קלונר. שטרן ואלפרט הם שהגו את התכנית המאפשרת חפירה יומית בשטח ומיזמים דומים בשיתוף היברו יוניון קולג׳, רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים. שטרן מנצח כיום על מאמץ מתואם לתיעוד כמות הממצאים העצומה שנחשפה במקום, הכוללת כלי חרס ביתיים, תכשיטים ואשפה שמצאו דרכם לתוך המערות. אנשים רגילים חיו במקום חיים רגילים, ותוצאות החפירה יכולות ללמד לא מעט על המארג היומיומי של חייהם.
איאן שטרן אוחז בכד קטן
ברני אלפרט אוחז ידית של אמפורה מרודוס
צילום: איאן שטרןיורדים אל העבר. העיצוב הזהיר של הקשת בכניסה למבנה התת קרקעי במכלול מערות 89 חושף את כישורי הבנייה המעולים של אנשי המקום
צילום: איאן שטרןארכאולוגים ליום אחד. בני נוער נלהבים חופרים במרשה, מפנים עפר ולעתים מגלים ממצאים. כל דלי עובר סינון קפדני כדי שאפילו שבר זעיר לא ילך לאיבוד. לאורך שלושים שנות החפירה במקום פונו ונבדקו אלפי מטרים מעוקבים של אדמה בשיטה זו
ביהודה התנהג כיהודי?
מרשה נזכרת בתנ״ך כאחת מערי שבט יהודה בתקופת יהושע, כעיר שביצר רחבעם בן שלמה וכעירו של נביא בשם מיכה המורשתי, אבל רוב השרידים שנמצאו בתל מרשה תוארכו למאה השלישית או למאה השנייה לפסה״נ, תקופה שבה עברה ארץ ישראל מיד ליד בין יורשי האימפריה של אלכסנדר הגדול – משלטונו הנוח למדי של בית תלמי למשטר הדיכוי של בית סלווקוס. במחצית השנייה של המאה השנייה לפסה״נ צפו כנראה תושבי מרשה מן הצד במרד החשמונאי שהביא להקמתה של מלכות יהודית עצמאית למחצה. יוסף בן מתתיהו תיאר את תושבי המקום כאדומים מצאצאי עשו, שוכני מדבריות שהתגוררו ברובם בדרום הארץ.
עד היום לא נמצאו כתבים כלשהם המזוהים באופן חד משמעי ככתבים אדומיים, ולכן המעט הידוע לנו על האדומים מבוסס על מחקרים ארכאולוגיים ועל מה שכתבו עליהם עמים אחרים שבאו עמם במגע. מדובר באזכורים אגביים מועטים בתנ״ך, בכתבי יוסף בן מתתיהו ובכתובות מצריות ואשוריות. ממקורות אלה מצטיירת תמונה של עם קשוח ולוחמני שאדמתו צחיחה מדי לחקלאות ויישוביו ממוקמים לאורך נתיבי השיירות ממצרים ללבנט. לאדומים נקשרה תדמית רומנטית של מורי דרך ומובילי שיירות גמלים במדבר – חוליה חיונית בדרך הבשמים המפורסמת.
גם האדומים סבלו מהפלישה הבבלית שזרעה הרס ביהודה במאה השישית לפסה״נ, והעתיקו את תחום מושבם העיקרי מערבה לסביבות חברון. שם הם התיישבו בערים שנטשו גולי יהודה, וביניהן גת ומרשה. כ־400 שנה מאוחר יותר בזז יהודה המקבי ערים אלה, וכעבור שני דורות נוספים, בסביבות 110 לפסה״נ, כבש אותן המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון, כפי שכתב יוסף בן מתתיהו:
הורקנוס כבש גם את אדוריים ואת מרשה, ערי אדום, והכריע את כל האדומים, והרשה להם להישאר בארץ אם יימולו ויאותו לקיים את חוקי היהודים. והללו קיבלו על עצמם מאהבת ארץ אבותם גם את המילה וגם להשוות את שאר הליכות חייהם לאלו של היהודים. ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים (יוסף בן מתתיהו, ׳קדמוניות היהודים׳, מהדורת אברהם שליט, י״ג, 257־258).
לדברי יוסף בן מתתיהו אלכסנדר ינאי בנו של יוחנן הורקנוס כבש שוב את מרשה וערים אדומיות נוספות במהלך מלחמותיו נגד השומרונים, אך השרידים המאוחרים ביותר הניתנים לתיארוך ודאי באתר הם משקולות עופרת משנת 701 לפסה״נ שנמצאו בעיר התחתית של מרשה. אחר כך ננטש כנראה האתר, אך ייתכן שהעיר הוקמה מחדש בקרבת מקום ועל כן יוסף בן מתתיהו מזכיר אותה גם מאוחר יותר.
שאלה מרתקת היא באיזו מידה קיבלו האדומים במרשה את היהדות ומנהגיה. האמנם לא היה שום הבדל בינם לבין היהודים, כפי שמשתמע מכתבי יוסף בן מתתיהו, והאם הדמיון שהוא מציין קדם לכיבוש המקום על ידי החשמונאים או בא בעקבותיו? התשובה עשויה ללמד מה הייתה השפעת היהודים על העם הכבוש, ועד כמה הוא התמזג בעם השולט. יהיו מן הסתם מי שיקפצו על המציאה, ינסו לערוך הקבלה לסכסוך הישראלי ערבי וירחיבו את הדיבור על סכנות הכיבוש. אבל עם כל הכבוד לאקטואליה, הבה נראה מה יכולה הארכאולוגיה לומר לנו בנושא זה.
אלילת המרתף
הודות לאדמת הגיר הרכה של מרשה בנייה, שיפוצים והרחבות היו בה עניין של מה בכך. במקום שבו רצו לבנות בית חצבו מערה – יצרו חור קטן באדמה, ומתוכו הרחיבו את החציבה ויצרו חללים תת קרקעיים. האבנים שהוצאו שימשו לבניית הבית שנבנה ממש מעל פתח המערה, ואת החללים שנוצרו בעת החציבה הפכו למרתפים או למחסנים. אם היה צורך בחדר נוסף, הרחיבו את החציבה, השתמשו באבני הגיר להגדלת הבית, ועל הדרך הרוויחו גם חלל תת קרקעי נוסף.
צילום: Derek N. Winterburnמדרגות לוליניות מובילות אל חלקו התחתון של מחסן במערה הנמצאת בחלק של האתר הפתוח לקהל. צורת החציבה בקירות המערה מעידה על כך שכמו מרבית המערות במרשה ייעודה הראשוני היה מחצבה לאבני בניין ורק אחר כך היא הוסבה למחסן
צילום: Derek N. Winterburn
היה זה אך טבעי שבימים קשים חצבו באדמת הגיר מנהרות קישור בין המערות, וכך יכלו תושבי מרשה לנוע בין חלקיה השונים של עירם מבלי לעלות כלל אל פני הקרקע. מערכת מנהרות אחת – שהגישה אליה היא דרך חור בקיר של מערכת תת קרקעית מספר 89 – הכילה מספר רב של כלי חרס שלמים שהונחו בה כנראה למשמרת. במערכת זו, שהיא מהגדולות שנחפרו וכוללת 67 חדרים תת קרקעיים, נמצא גם חלל ששימש כנראה מקדש. במרומי אחד הקירות נחשף תבליט גדול המציג צדודית של אלוהות עם כיסוי ראש בסגנון מצרי, ובמערה סמוכה נמצא מזבח. מתברר כי תושבי העיר – שהיו ביניהם כנראה בנוסף לאדומים גם צידונים, מצרים ואף יהודים – הקריבו קרבנות ושיוו לאלוהיהם דמות. ראוי לציין כי האל האדומי הראשי קוס, שדמותו נמצאה אף היא במרשה, מוצג באופן מופשט ביותר, כמעט קוביסטי, ללא פירוט של איברי גופו.
האם השתנו מנהגי המקום לאחר הכיבוש החשמונאי? איננו יודעים, כי לא נמצאו שרידים במרשה מהתקופה שלאחר הכיבוש. אם האדומים אכן קיבלו על עצמם את הדת היהודית הם קיימו את אשר קיבלו במקום אחר. נראה כי מישהו רצה לוודא שהאדומים לא יחזרו למרשה, ועל כן מוטט את הבתים ומילא בעפר ובאשפה את החללים התת קרקעיים כדי למנוע את המשך השימוש בהם.
כתובות שנחשפו – בעיקר על שברי חרס – אינן מוליכות למסקנות ודאיות. במערכת המערות מספר 169 נמצאו בעיקר כתובות בארמית, מה שמרמז על כך שהתושבים היו מקומיים, ואילו במערות המרכיבות את מערכת מספר 89 נמצאו כתובות ביוונית. כיוון שכל תושבי יהודה – שומרונים, יהודים ואדומים – דיברו בימי בית שני ארמית, שהייתה השפה הבינלאומית בתקופת השלטון הבבלי והפרסי, ולאחר הכיבוש ההלניסטי שפת התקשורת הרשמית הפכה ליוונית ובה השתמשו בני המעמד המשכיל, שתי השפות אינן מעידות על מוצאם של התושבים במרשה. מעל מערכת המערות מספר 75 נמצאה כתובת הליוֹדוֹרוֹס שנחרתה על מצבת אבן ביוונית. בכתובת מודיע סלווקוס הרביעי להליודורוס – ׳הממונה על העניינים׳ – על מינויו של אולימפיודורוס לאחראי על המקדשים במחוז. בספר מקבים ב׳ (פרק ג׳) מופיע סיפור המתייחס כנראה להוראה זו. מתואר שם כיצד הליודורוס בא למקדש בירושלים בשליחות המלך ודרש מהכהן הגדול חניה את אוצרות המקדש. על פי המסופר שם פרש נורא הכה בו והוא כמעט מת, אך חניה הקריב עבורו קרבן והצילו.
מכל מה שתיארנו עד עתה אין ראיות להשפעה יהודית במרשה. הממצאים שהזכרנו דווקא מצביעים על היעדר השפעה שכזו.
צילום: Y. Meltzerבית מרחץ עם תעלה שנועדה לאפשר הזרמת מים לתוכו. אופיו של המבנה אינו מתאים לכללים של הלכות מקוואות המופיעים במשנה
מערת קבורה צידונית במרשה. אף שההשפעה התרבותית העיקרית במרשה הייתה כנראה אדומית, האוכלוסייה המקומית כללה גם צידונים, הלניסטים, מצרים ויהודים. העיצוב האמנותי העשיר במערת הקבורה הוא ללא ספק פיניקי, אם כי ניתן לזהות במקום השפעות הלניסטיות
יונים או תרנגולות?
לארכאולוגים יש סימנים אחדים המסייעים להם להבחין בין יישוב יהודי ליישוב נכרי. המובהק שבהם הוא שיעור נמוך של עצמות חזיר, המלמד על שמירה חלקית לפחות על דיני הכשרות. מיון האשפה במרשה הניב שפע של עצמות חיה ועוף, אך מעט מאוד עצמות חזיר. שלושים אחוז מהעצמות שנמצאו היו של תרנגולת – שיעור גבוה באופן יחסי. לפי המקובל במחקר התרנגולות יובאו למזרח התיכון על ידי הפניקים, והתפשטו מסוריה דרומה באמצע האלף השני לפסה״נ.
לצד הריבוי של עצמות תרנגולת נתגלתה במרשה תופעה לא ברורה נוספת: במקום יש למעלה מ־85 מערות קולומבריום – הריכוז הגדול ביותר של מערות מסוג זה שנמצאו בארץ. מדובר במערות גדולות מאוד שנחצבו בהן מאות גומחות משולשות המסודרות בשורות זו מעל זו. התאוריה המקובלת היא שמערות אלה שימשו לגידול יונים – עוף כשר הראוי גם לשמש קרבן. ניתן גם לאכול את ביצי היונים, והלשלשת שלהן יכולה לשמש כדשן. אך ריבוין של עצמות תרנגולת במרשה מעלה השערה שבמערות הקולומבריום קיננו דווקא תרנגולות ולא יונים.
הגומחות במערות הקולומבריום מגיעות עד לתקרה, וספק אם הייתה זו דרך נוחה לגידול תרנגולות שאינן מצטיינות בתעופה. על כן סביר יותר לומר שהמערות נועדו ליונים, אלא שעצמות יונים לא התגלו כמעט במרשה. אפשר אמנם לטעון שחיפוש עצמות יונים בערמות האשפה דומה לחיפוש מחט בערמת שחת, אבל כיוון שהחופרים הצליחו למצוא במהלך סינון העפר חרוזי זכוכית זעירים, אין סיבה שלא יימצאו גם עצמות יונים, והעובדה היא שבמרשה נמצאו עצמות תרנגולת רבות ולא נמצאו עצמות יונים. נותרה שאלה קריטית בעניין מרק העוף: מי המציא את הפניצילין היהודי – היהודים או האדומים ממרשה?
צילום: Derek N. Winterburnבקולומבריום הגדול ביותר במרשה יש יותר מאלפיים תאים. באתר נחשפו 85 מערות קולומבריום — הריכוז הגדול ביותר בארץ
צילום: Derek N. Winterburn
יש חור בכלי
גם מקוואות, הנחשבים סממן מובהק ליישוב יהודי בתקופת הבית השני, לא נמצאו במרשה. ביותר מעשרים מערות נמצאו אמנם אמבטיות חצובות בסלע, אך הן אינן עונות ברובן על אף אחת מהדרישות המוכרות לנו מימי בית שני למקווה טהרה. יש גם בתי מרחץ הכוללים מערכת משוכללת להובלת מים ולהתזתם, אך זו נועדה לשמור על פרטיות הרוחץ בעת הזרמת המים ולא למלא את בית המרחץ במי גשמים או במי מעיין כפי שנדרש בהלכה במקווה טהרה. גם בתיעוד החפירות שערכו הארכאולוגים רוברט מקליסטר ופרדריק בליס במרשה בשנים 1902-1900 מוזכרים שני בתי מרחץ עם מדרגות המוליכות לתוכם, כפי שמצוי במקוואות טהרה, אך לא תוארה מערכת להולכת מי גשמים או מי מעיין.
נראה אם כן שבכל הקשור לדיני טהרה לא היה הרבה מן המשותף בין האדומים שחיו במרשה לבין היהודים. עם זאת, ב־419 כלי חרס – מתוך כ־33 אלף שנמצאו במרשה – מופיע סממן ייחודי: חור קטן שנוקב בכוונה בכלי השלם. במשנה במסכת כלים, המתארת כיצד נטהרים כלים שנטמאו, נאמר: ״כלי חרס … שבירתן היא טהרתן״ (כלים ב׳, א׳). בהמשך (ג׳, א׳) נאמר כי בכלי חרס המיועד לנוזלים די בנקב שדרכו זורם הנוזל כדי שייחשב שבור ועל כן טהור, ואילו בכלי שמיועד למוצק על החור להיות בגודל זית לפחות. ההיגיון שביסוד הדברים הוא שכאשר יש בכלי נקב הוא כבר אינו נחשב לכלי: ״חרס שניקַב … טהור, מפני שבטל שם כלי מעליו״ (שם, ג׳).
צילום: אסף שטרןכלים מחוררים. לחורים גדלים שונים, והם נמצאים בדרך כלל בחלק התחתון של הכלי, בהתאם לכללים שמביאה המשנה לטהרת כלי חרס. חורים אלה נעשו ללא ספק במתכוון, והם גרמו לכלים להיות בלתי שמישים. האם זו הייתה הכוונה, ואם כן — האם החורים נעשו במטרה לטהר את הכלי?
הייתכן כי כל כלי החרס שנמצאו נקובים נטמאו בשל מגע עם טומאה ובעליהם החליטו לעשות בהם נקב כדי שייחשבו שבורים ועל כן טהורים? הנקבים שנמצאו בכלי החרס במרשה קטנים ברובם מגודל הזית הסורי שאליו מתייחסת כנראה המשנה – נפח של כשלושה סמ״ק – אולם ההפרש אינו גדול. מספר רב של כלי חרס נקובים באופן דומה נמצאו בחפירות בקרבת הר הבית ובאתרים אחרים ברובע היהודי בירושלים המתוארכים לתקופה הרומית. כלים נקובים דומים נמצאו בקרית אתא ובתל בית מרסים, אך אלה תוארכו לתקופת הברונזה ולתקופת הברזל הקדומות בהרבה לממצאים בתל מרשה. גם בסילצ׳סטר שבאנגליה תועדו 57 כלי חרס נקובים מתקופת הברזל ומהתקופה הרומית, ויש מן הסתם דוגמאות נוספות רבות שלא תועדו, שכן ארכאולוגים לא מייחסים בדרך כלל חשיבות לנקבים מסוג זה בכלי חרס ועל כן גם לא טורחים למנות אותם ולתעדם.
אחת התאוריות גורסת כי מדובר בכלים ששימשו לבישול בשר קרבנות והם נוקבו כדי להבטיח שלא יוחזרו לשימוש רגיל, אך במקרה כזה היה מן הסתם פשוט יותר לשבור אותם לגמרי כפי שמציעה המשנה. ניקוב כלי חרס באופן שלא יפורר אותו לגמרי הוא מלאכה לא פשוטה. ורד נעם ואיאן שטרן שחקרו את תופעת הכלים הנקובים במרשה טוענים כי הכלים הם ברובם כלי אכילה ולא כלי בישול, כי הימצאותם של רבים מכלים אלה באחוזת קבר מספר 955 מעידה שהם שימשו כנראה בטקס קבורה כלשהו, וכי העובדה שנמצאו כלים מסוג זה לא רק מחוץ לירושלים אלא אפילו מחוץ לארץ ישראל רומזת לכך שמדובר אולי במנהג אוניברסלי הקשור לסעודות פולחניות. ייתכן כי ייחסו קדושה לכלים ששימשו בסעודה מסוג זה ולכן לא רצו לשבור אותם, אך גם לא רצו שייעשה בהם שימוש בחיי היומיום ועל כן פגמו אותם באמצעות ניקובם.
ובכן, האם נהגו האדומים תושבי מרשה לפי מנהגי היהודים, או שמא אצל עמים שכנים מתפתחים באופן טבעי קווי דמיון באורח הפולחן? האם היה נוהג פולחני משותף לתרבויות שונות העשוי להסביר מדוע נמצאו במקומות מרוחקים זה מזה כלים מנוקבים? הממצאים ממרשה – בדומה לאוכלוסייתה – אינם חד משמעיים. שלושים שנות חפירה באתר הניבו יותר שאלות מתשובות, והמון חרסים. לכן, אם יהיה לכם יום אחד דחף ללכלך את הידיים, תמיד יימצא באתר מקום לחופרים נוספים. החפירה והסינון נעשים בתוך המערות, ושם קריר למדי אפילו בימי הקיץ הלוהטים. מרשה אינה דומה לעיר דוד, שבה קופצים שמות מקראיים מתוך העפר, אבל אם יש את נפשכם לדעת מעט יותר על תערובת התרבויות ביהודה הקדומה, מי יודע מה תוכלו לגלות.
צילום: רונן מרכוס, פיקיוויקיתל מרשה ואתר בית גוברין הסמוך אליו הוכרזו על ידי אונסק״ו אתר מורשת עולמי. מבט פנורמי על תל מרשה