ממשבר לפתרון
מדף ספרי הדור הראשון למדינה הוא עשיר ורחב, ולפעמים דומה שאין מה להוסיף עליו. קרבותיו של צה״ל מתועדים היטב, גם אם על חלקם יש מחלוקת; ביוגרפיות של רמטכ״לים וראשי ממשלה אף הן חזון נפרץ. ואולם, רוב העיסוק, מטבע הדברים, הוא במה שרואים: הפעולות הקרביות והצלחתן או כישלונן; מפקדים בולטים לחיוב או לשלילה; וכמובן, הנושא המפורסם של רוח הלחימה של צה״ל, והשיפור הניכר בה בזכות יחידה 101 והצנחנים.
כאשר עוסקים באחורי הקלעים של צה״ל המוקדם, המצב שונה. גם נושא מבנהו של צה״ל וההתרחשויות בו – אלה שעמדו מאחורי משבר רוח הלחימה בצבא, ואלה שעמדו מאחורי פתרונו – בדרך כלל נותר בצל.
ספריהם החדשים של ד״ר שגיא טורגן (גילוי נאות: עמיתי במכללה לפיקוד ומטה) וד״ר מרדכי בראון, שניהם בהוצאת יד בן צבי, שופכים אור על שנותיו הראשונות של צה״ל, על המשברים והקשיים שבהן.
ליצור מפקדים
ארכיון ההגנהרבים ממפקדי צה”ל עברו את הכשרתם במסגרת ההגנה והפלמ”ח. המבנה בג’וערה שבו התקיים קורס הקצינים של ההגנה, 1948-1938
ספרו של טורגן, ‘ממני אישית לא יצא גנרל‘, נקרא על שמה של שורה ממקאמה מזלזלת – ובהחלט לא השורה המזלזלת ביותר שבה – שכתב משה דיין והקריא בטקס סיום קורס למפקדים בכירים שעבר ב־1951. הספר סוקר את הכשרת הקצונה בצה״ל מסוף מלחמת העצמאות עד למלחמת סיני, מהיבטים רבים ושונים: הגורמים שהשפיעו על רוח הלחימה, הרכבו של צה״ל באותם ימים, הקורסים השונים – מקורסים למפקדים שאינם קצינים ועד קורסים למפקדים בכירים – ובמיוחד בית הספר לקצינים, בה״ד 1 וקורס הקצינים עצמו. ידוע כי בצה״ל המוקדם שררה מתיחות בין בוגרי הפלמ״ח לבוגרי הצבא הבריטי, אך טורגן מוסיף ומסביר את המצב הבעייתי עבור צה״ל: עזיבה של ותיקי מלחמת העצמאות, חיילים שאינם יודעים עברית או קרוא וכתוב, קשיים כלכליים – ובתוך כל זה מחלוקות על תורות הלחימה, על תוכן הלימודים, על דמות המפקד ועל השיטה שראוי לנקוט בהכשרת מפקדים.
בעזרת מקורות ארכיוניים רבים מפרט טורגן את הקשיים שבפניהם ניצב צה״ל ומראה כיצד התגבר עליהם וכיצד נוצרה ההכשרה בצה״ל – בצורה שאיננה רק חיקוי של צבאות אחרים או קבלת דעתה של אסכולה מסוימת, אלא גם יצירה חדשה, שלהתפתחותה הייתה תרומה ניכרת להתגברות על המשבר בצה״ל ולהצלחה במלחמת סיני.
מתוך התיאור ניכרת חשיבותה של התקופה כתקופה מכוננת ביצירת דפוסי הפעולה של צה״ל, ונראה שבעיות הנחשבות בטעות לחדשות מלוות את צה״ל מאז הקמתו. כך, למשל, הקושי למשוך קצינים איכותיים לשירות קבע לנוכח פיתויי החיים האזרחיים. עוד באמצע 1949 סירב מפקד חטיבת גבעתי לשחרר משירות 42 קצינים מחשש לקריסת החטיבה בהעדר מחליפים, ובסוף 1950 עוד היו חסרים 5,000 קצינים (עמ’ 239).
חשיבותו של הספר בתיאור השיטתי של התפתחות ההכשרות בצה״ל. המחבר מציג את הקשיים שעמדו בפני ראשי הצבא, על מנת שמאמצי רפורמה בהכשרות יוכלו להפיק לקחים מההצלחות ומהשגיאות של מאמצים קודמים, גם בנסיבות שונות מאוד, וכדי שידעו עד כמה שונות הנסיבות. כמו כן, הוא מסביר מדוע הפך צה״ל המנצח של 1949 לצבא שהתקשה בביצוע פעולות תגמול פשוטות ב־1953, כיצד השתפר שוב המצב בתוך שנים ספורות ועד כמה הייתה חשובה ההשפעה של המתח בהכשרה בין הנחלת ערכים לאומיים להתמקדות בתורות לחימה.
צבא נולד
‘כשהצבא החליף מדיו‘, ספרו של בר־און, היסטוריון ותיק ששימש גם ראש לשכתו של הרמטכ״ל משה דיין והיה מעורב ברבות מההתרחשויות שהוא מתאר, נוקט דרך אחרת, המתומצתת היטב בכותרת המשנה: ‘פרקים בהתפתחות צה״ל בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות, 1949־1953′. תקופה זו נבחרה מפני שהיא קודמת לתקופת כהונתו של משה דיין, המוכר יותר מקודמיו ונחשב לארכיטקט של ניצחון צה״ל במלחמת סיני ב־1956. ספרו של בר־און נועד להדגים את חשיבותה של התקופה המכוננת של צה״ל, שבלי להבין אותה לא ניתן להבין את ניצחונות צה״ל.
ואכן, כפי שמנוסחת כותרת המשנה, מדובר ב’פרקים’. הספר אינו מתמקד בסוגיה אחת, אלא ב־24 סוגיות שונות, רובן ממוקדות בנושא וחלקן ממוקדות באדם – במיוחד בכהונתו הקצרה של רב אלוף מרדכי מקלף. ההתרכזות באישיותו של המפקד איננה רק מאפיין של הספר אלא גם מאפיין של צה״ל באותם ימים, כפי שעולה מעמדתו של משה דיין המתוארת בספר. דיין נטה להעריך מעל הכול את תכונות האופי שאותן ראה כפיקודיות, גם על חשבון תורת הלחימה של צה״ל או ההכשרה המקצועית. דגשיו אלו הובילו לשינוי הגדול ברוח הלחימה בצה״ל בשנות ה־50, אך כנראה גם לנטייה שליוותה מפקדים רבים בצה״ל במשך תקופה ארוכה לזלזל בהכשרה המקצועית ובתורות הלחימה. נטייה זו מיוחסת בדרך כלל ל’רוח הפלמ״ח’ ומתברר כאן שבתקופת דיין היא הייתה ל’רוח המפקד’.
הורה כרוב והורה תרד?
הגם שבר־און הוא כאמור בן התקופה ומעורב ברבות מן ההתרחשויות, הוא מקפיד להסתמך על מקורות – הן ראשוניים והן משניים – ולא להפוך את הספר לזיכרונות מתקופת שירותו, אף שהפרספקטיבה שלו נוכחת היטב בספר. בר־און מתאר את הצלחותיו וכישלונותיו של צה״ל – ולא רק אלה המבצעיים. כך, למשל, למעט העוסקים בתחום, כיום איש אינו זוכר כמעט כי מראשיתו נועד צה״ל, בעיני בן גוריון וצמרת המדינה, להיות צבא התיישבותי־חקלאי. לא רק הנח״ל, אלא כל חייל וחייל בצה״ל נועדו לשרת חלק ניכר מזמנם כחקלאים, וחיילות גויסו לא פעם רק למטרת גידול ירקות ועסקו בכך לאחר הכשרה קצרה בטירונות. ניסיון זה, שזכה ליחסי ציבור מעולים והונצח בשטרות ובשירים, נכשל כליל בשטח, וצומצם ראשית לנח״ל ואחר כך ל’גדוד השלחין’ – שגם הוא נכשל, והותיר אחריו רק את ‘הורה היאחזות’, המוכיחה שמיטב השיר כזבו.
-ההבחנה בין הגנה צבאית למשימות לאומיות אחרות טרם התבררה והצבא עסק גם בהתיישבות ובחקלאות. היאחזות עין רדיאן , לימים יטבתה, 1952
כמובן, בר־און איננו עוסק רק באנקדוטות שכאלו. למשל, הוא סוקר את המשברים וההתפתחויות בחיל הים ובחיל האוויר ואת התפתחות דגם המילואים בישראל – שהושפעה, אך לא הועתקה, מהדגם השוויצרי, את התפתחות תפיסת הביטחון הישראלית וכן הלאה. חלק מהנושאים המתוארים בספר – התפתחות הרבנות הצבאית, למשל – כמעט לא מוכרים. מעטים יודעים, למשל, כי הרב שלמה גורן, אז הרב הצבאי לצה״ל, התפטר פעמיים בתחילת דרכו על רקע בעיות דתיות בצה״ל.
שני הספרים מרחיבים את היריעה על אודות צה״ל בתקופת היווצרותו וביסוסו, אך אינם מבקשים להציג תמונה כוללת ושלמה של ההיסטוריה של צה״ל או מדינת ישראל, ושניהם מניחים במידה מסוימת היכרות מוקדמת של הקורא עם הנושא. הקורא הבקי ימצא בשניהם, בין אם יסכים עם כל מסקנותיהם ובין אם לא, תוספת חשובה לידע על צה״ל בשנותיה הראשונות של המדינה, ואולי אף ימצא בהם את שורשיהן של התפתחויות ארוכות־טווח שהשפיעו ומשפיעות עד היום.
כריכת הספרממני אישית לא יצא גנרל – הכשרת הפיקוד הקרבי בצה”ל 1956-1949
שגיא טורגן, יד יצחק בן צבי, תשע”ז, 398 עמ’
כריכת הספרכשהצבא החליף מדיו – פרקים בהתפתחות צה”ל בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות 1953-1949
מרדכי בר-און, יד יצחק בן צבי, תשע”ז, 353 עמ’