לבקר בהיכלו

חג בירושלים, גרסת בית שני

ממצרים, מבבל, מאסיה הקטנה ומרומא – יהודים מכל רחבי התפוצה של סוף ימי הבית השני עלו לירושלים לקראת הרגל ופגשו שם את אחיהם יושבי ארץ ישראל. אמנם לא שלוש פעמים בשנה: המסע מבבל למשל לקח כשלושה שבועות. ובכל זאת, אף שרוב היהודים נותרו בעריהם ברגל, הם ניסו להגיע לירושלים כאשר יכלו. נפליג לרגע בדמיוננו ונעקוב אחרי מסעם של עולי הרגל אל המקדש.

ברכה ציבורית

כשעולי הרגל הגיעו לירושלים, התחנה הראשונה שלהם הייתה ככל הנראה בברכת השילוח, בצדה הדרומי של העיר. ברכה זו קיבלה את מימיה ממעין הגיחון, המעין היחיד בירושלים. המים הוטו לברכה כבר בתקופת בית ראשון בימי המלך חזקיהו, אך ברכה גדולה ומרשימה יותר נבנתה בתקופת בית שני.

כשאוכלוסיית העיר התרחבה, ועולי הרגל התרבו, ברכת השילוח כבר לא סיפקה את כל צורכי המים של העיר. העיר החלה שותה מים ממעיינות באזור בית לחם, שהובאו אליה באמות מים, שבנייתן מיוחסת בין השאר לבנאי הגדול הורדוס המלך. אולם לברכת השילוח היה מעמד מיוחד: רק ממנה שאבו מים לצורך המקדש. משם הביאו את המים שניסכו על המזבח בחג הסוכות, ומשם לקחו מים לאפר הפרה האדומה שנועד לטהרת טמאי מת.

צילום: א' איטלי

מים לעולי רגלים. בור עם התקן נעילה מתקופת בית שני מסוסיא שביהודה

ברכת השילוח הייתה התחנה הראשונה של עולי הרגל. כפי שנחשף בחפירות של השנים האחרונות, הברכה שימשה מעין ‘כיכר העיר’, מקום התכנסות, ולדעת רבים גם מקום טבילה לקראת העלייה אל ההר. באזור הברכה יכלו עולי הרגל להתעדכן בחדשות האחרונות שהסתובבו בעיר, לברר אפשרויות לינה, להתעניין במצבם של רווקי העיר ולחפש שידוך לבנות.

כעיר שחוברה לה יחדיו

כשעולי הרגל סיימו את עיסוקיהם בברכה, הם שמו פעמיהם לעבר הרחוב המפורסם ביותר בירושלים – עמק הטירופיאון, שעולה מעיר דוד לכיוון הר הבית ונמשך לאורך הכותל המערבי. את הרחוב המרוצף ואת המדרגות המקוריות ניתן לראות גם היום. הרחוב מתחיל בברכת השילוח, וכשעולים מהברכה אל הרחוב עלולים לדרוך על אריח אבן המקושט בשלושה נקבים אליפטיים שיוצרים מעין פרח. לא מדובר בקישוט דקורטיבי אלא במכסה של תעלות הביוב העירוני דאז שזרם מתחת לרחוב. תעלות הביוב האלה מעלות זיכרון מצמרר של ימי החורבן, כשחיילים רומאים רדפו אחרי יהודים שהסתתרו בהן. אולם עולי הרגל לא ישפילו מבטם לקלוט פרטים קטנים כאלה; כשהם מתחילים לעלות לאורך הרחוב עיניהם נעוצות במעלה ההר, לכיוון הר הבית.

הרחוב היה רחב מאוד, וכלל מדרגות במרווחים גדולים שנועדו לשמור על זווית עלייה נוחה יחסית. לאורכו ניצבו עמודים גבוהים ולקראת סופו, במעלה העיר, שימשו צדי הרחוב לחנויות שונות. הרחוב הסואן התמלא מבקרים מהפזורה היהודית שהתקדמו ברגל או על גבי חמורים, סוחרים שהציעו את מרכולתם, כהנים ולויים שעלו לעבודתם במקדש, חכמים שהלכו למקום שבתם בסנהדרין, וחיילים רומים שניצבו על משמרתם. עולי הרגל שמעו מן הסתם בליל קולות ולשונות, למרות שהשפה המדוברת בין היהודים הייתה ארמית, ובין הגויים יוונית. הם ראו בוודאי מנהגים זרים ומוזרים שלא הכירו, ולמרות החשיפה לתרבויות השונות הם חשו קרבה כשפגשו את אחיהם היהודים בירושלים. זו העיר שחיברה ביניהם, “כעיר שחוברה לה יחדיו” (תהילים קכ”ב, ג’). חלק מהקרבה הזו כבר עוגנה בהלכה, בסידורי הלינה המיוחדים ברגלים.

כשעולים ברחוב נחשף מול העיניים בית המקדש על אבניו הבוהקות. בפינה הדרום מערבית של ההר נאלצים עולי הרגל להחליט האם להמשיך ישר ברחוב לאורך צדו המערבי של ההר, או לחלופין לעלות אל הר הבית במדרגות שמוליכות לצדו הדרומי. זו דרך הכניסה הראשית שעוברת בשערי חולדה. במשנה במסכת מידות מתוארים שערי הר הבית:

חמישה שערים היו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום, משמשין כניסה ויציאה; קיפונוס מן המערב, משמש כניסה ויציאה; טדי מן הצפון, לא היה משמש כלום; שער המזרחי, עליו שושן הבירה צורה, שבו כהן גדול השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה יוצאים להר המשחה (א’, ג’).

שערי חולדה

מי הייתה חולדה ולמה היו לה שני שערים? יש שמייחסים את השם לחולדה הנביאה, שפעלה בתקופת ירמיהו הנביא מעט לפני החורבן. אחרים מסבירים שמקור השם בבעל החיים הנקרא חולדה, שכן בדומה לחולדה החופרת לה מחילות מתחת לפני הקרקע, גם הנכנסים דרך שערים אלה עוברים במסדרון תת קרקעי עד שהם מגיעים לגרם מדרגות שמוביל אותם למפלס הר הבית.

על פי המשנה שני השערים היו מיועדים לוויסות הקהל: “כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל” (מידות ב’, ב’). המבקרים הרבים חייבו הסדרי כניסה ויציאה כדי למנוע צפיפות רבה מדי. אבל המשנה ממשיכה ומתארת התנהגות חריגה:

חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל. השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנודה. השוכן בבית הזה ייתן בלבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי: עשיתן כאילו עברו עליו את הדין. אלא, השוכן בבית הזה ייתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך (שם).

דמיינו את עולי הרגל. הם בכניסה להר הבית, סופגים את המראות הנהדרים, ופתאום רואים מישהו שמפלס לו דרך בתוך הקהל בכיוון הלא נכון. במקום להתעלם ממנו או לצעוק על כך שהתנועה מתעכבת, שואלים לשלומו, מנחמים אותו, או מעבירים לו מסר חינוכי. ללא ספק חוויה לאומית חברתית יוצאת דופן.

ברחובות ירושלים

אם עולי הרגל החליטו בשלב זה לא לעלות במדרגות לכיוון שערי חולדה, הם ימשיכו לאורך הרחוב בצלו של הכותל המערבי של הר הבית. החפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום בשנות התשעים נתנו תמונה בהירה של שגרת החיים ברחוב. מראה אבני הריצוף של הרחוב מעיד שהן היו חדשות והונחו במקום רק כמה עשרות שנים לפני שהרומאים הרסו את העיר בשנת 70 לספירה. בשולי הרחוב התגלו שרידי חנויות, מעין דוכני השוק של היום. הסוחרים היו ממקמים את מרכולתם בתוך החנות וגם מחוצה לה, ברחוב עצמו. בסוף היום הם הכניסו את מרכולתם לתוך החנות ונעלו את דלתותיה. היום לא נשאר דבר מדלתות העץ של החנויות, אך מקום ציריהן שהיו נעוצים באבן ניכר לעין גם אחרי אלפיים השנים שחלפו.

צילום: איתמר גרינברג. באדיבות הגן הארכיאולוגי ירושלים, מרכז דוידסון

אבני הריצוף השבורות והשקע במפלס הרחוב מעידים על משקלו העצום של הגשר שהוביל מגרם המדרגות אל עבר שערי המקדש, שהתמוטט בזמן חורבן העיר בידי הרומאים

בחפירות שנערכו במקום נתגלו משקולות אבן למאזניים וכוסות אבן ששימשו כנראה ככלי מדידה. נמצא גם תבליט אבן שמתאר את הסחורות שנמכרו באחת החנויות: האותיות קו”ף, רי”ש, בי”ת ונו”ן חקוקות באבן, ומתחתן ציור של יונים לטובת אלה שלא יכלו לקרוא. סביר להניח שעולי הרגל, לפחות ברובם, לא הביאו אתם את הקרבן מביתם הרחוק – שמא תישבר רגלו או שייפול בו מום אחר שיפסול אותו מהקרבה – אלא קנו את הקרבן סמוך להר הבית.

לאחר שעולי הרגל סיימו את קניותיהם וטבלו באחד המקוואות שמאחורי החנויות הם היו מוכנים לעלייה לחצר המקדש. הם יכלו לחזור לאחוריהם ולהיכנס דרך שערי חולדה, או לחלופין להיכנס דרך הגשר הענק שהשריד שנותר ממנו היום נקרא קשת רובינזון. ההוכחה לקיומו של הגשר ברורה: צריך רק להסתכל על רחוב החנויות ולראות את השקע העמוק באריחי הרצפה שנגרם בשל התמוטטות הגשר. זהו סימן נוסף להרס שגרם הכיבוש הרומי של העיר. גם במבט למעלה, על הכותל המערבי עצמו, אפשר לראות בבירור את קצה הקשת שבולטת ממנו.

היציאה אל חצר המקדש

למרות שאין לנו היום גישה למה שנמצא מעבר לשערי חולדה, ולכן אין ביכולתנו לתאר את מלוא החוויה של עולי הרגל שנכנסו דרך שערים אלה לאחר שעלו בגרם המדרגות הרחב שמוביל אליהם, ניתן לנחש מה הייתה תגובתם. הם הלכו במסדרון ארוך ואפלולי, גם אם מעוטר מאוד, עד שהגיעו לגרם מדרגות נוסף ויצאו פתאום אל אור היום בחצר המקדש. הם מצאו עצמם ברחבה ענקית מלאה אנשים, ומולם המבנה הגדול והמרשים ביותר שראו מימיהם. הגמרא מספרת שבית המקדש של הורדות היה מהמבנים המרשימים בעולם, שילוב מנצח של אבן שיש לבנה ועיטורי זהב:

אמרו: מי שלא ראה בניין הורדוס – לא ראה בנין נאה מימיו. במה בנאו? אמר רבה: באבני שיש ומרמרה. יש אומרים: באבני כוחלא, שיש ומרמרה … חשב לצפותו בזהב, אמרו לו חכמים: הנח, שכך הוא יפה יותר, שנראה כגלי הים (בבא בתרא ד., בתרגום חופשי).

בעודם שואפים לקרבם את המראות המדהימים, עולי הרגל שומעים את שירת הלויים מחצר המקדש, חשים את הקהל סביבם, ומריחים את הקרבנות שנצלים על המזבח. עוד מעט יוכלו גם הם לאכול מבשר הקרבן שלהם. כל חושיהם מעורבים בחוויה של העלייה לרגל.

פרופ’ זאב ספראי מציין שארגנו את המקדש כדי להראות לבאים בשעריו מאוצרותיו ומכליו. המשנה מתארת למשל איך הציגו לראווה פרוכות שנטמאו והיו צריכות טבילה: “שוטחין אותה על גג האיצטבא כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה” (שקלים ח’, ד’). התוספתא מתארת שאת תקרת ההיכל ציפו בלוחות זהב, “וברגל מקפלין אותן ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית, כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה” (מנחות י”ג, י”ט).

יוסף בן מתתיהו, שהעיד בספרו על יופיו יוצא הדופן של בית המקדש הירושלמי בהשוואה למבנים בעולם הרומי בכלל, מספר שבמשכן היה אפשר לגלול את המסך כדי לאפשר להסתכל פנימה בימים חשובים (קדמוניות היהודים, ספר שלישי, ד’, 129-128). הוא מתאר גם את תגובת הצופים: “תהייה רבה הייתה קופצת על המסתכלים מרחוק, כי דומה היה שאין האריגים שונים כלל בצבעם מהצבעים המצוים בשמים” (שם, 132). המקדש שימש גם במה למוצגים בעלי משמעות לאומית שאינם קשורים למקדש ולעבודת ה’: “סביב בית המקדש כולו היה תקוע שלל מלחמה של ברברים, ואת כל אלה הניח המלך הורדוס והוסיף גם מה שלקח מיד הערבים” (שם, ספר חמישה עשר, ג’, 402)”.

מעבר לחוויה החושית שמסביבם זכו עולי הרגל גם לחוויה רגשית, שכלית ורוחנית שהשאירה את חותמה עליהם. הם יכלו לשמוע שיעור מפי אחד מחכמי הסנהדרין, היו מוקפים בהמוני עם ישראל וסמוכים למקום השכינה. תחושות אלה נוכל רק לשער בדמיוננו ולהתפלל שנחוש אותן בימינו.

צילום: אורן כהן, באדיבות מכון מגלי"ם, עיר דוד

ברכת השילוח כפי שנראתה בתקופת בית שני מנקודת מבטו של העומד בצדה הצפוני של הברכה – הנקודה שבה מוצב הציור