מטביעים חותם – מטבעות המרד הגדול בירושלים

כלכלה ותעמולה

המרד הגדול שהתחולל בשנים 73-66 והוביל בשיאו לחורבן בית המקדש בירושלים, חרג מגבולותיה של התקוממות מקומית זניחה. היה זה מאבק עיקש וחסר פשרות של ציבור שלם שערערו את אורח חייו ואיימו להכחיד את תרבותו. אחת העדויות שנותרו מתקופה זו המשקפת את האווירה ששררה בזמן המרד היא המטבעות. המטבעות שהנפיקו המורדים פותחים בפנינו צוהר אל המניעים שהובילו לפתיחה במרד, ואל התחושות שליוו את הציבור גם כשכבר ידע שסופו לנחול מפלה.

בהתבוננות ראשונית קשה למצוא קשר ישיר בין מטבעות, הנתפסים אצלנו כאמצעי תשלום ותו לא, לבין הלך הרוח ששרר בזמן המלחמה. אך בשעה שהמטבע משמש אצלנו בעיקר בהקשרים ממוניים, בעבר הוא נודע גם ככלי תעמולה יעיל וחשוב. השלטונות הכירו בכוח הפרסומי הטמון במטבע, וניסו לעצב את דעת הקהל באמצעות העיטורים שעליו. הם בחרו בסמלים ובכתובות המבליטים תחומים ורעיונות מהווי החיים ומיקמו אותם במרכז התודעה. כך ביטאו תפיסות תרבותיות, דתיות ומדיניות. דוגמה ידועה לכך היא המטבעות הרומיים שהאדירו את הקיסר בתאריו ונשאו בגאון את ניצחונותיו, וביניהם מטבע ‘יהודה השבויה’ שהנפיק הקיסר אדריאנוס לכבוד דיכוי המרד הגדול.

המרד הגדול פרץ בשנת 66 לספה”נ, לאחר סכסוך ממושך בין הציבור היהודי לבין הנציבים שפיקחו על הארץ מטעם רומא. במשך כשישים שנה – מאז שהרומאים שמו קץ לשלטון בני הורדוס ועד פרוץ המרד – הונהגה הארץ בידי הנציבים, פרט לתקופה קצרה בין השנים 44-41 שבה מלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס. בין הנציבים ליהודים נוצר מרקם יחסים סבוך: לעתים ניסו אמנם הנציבים לרצות את הציבור היהודי, אך הם גם נטו להתנכל אליו. ההתנגשויות בין הנציבים ליהודים הקיפו את כל תחומי החיים: הנציבים הכבידו את עול המסים על אף שהחברה היהודית הייתה ענייה ברובה; בתי הדין שלהם הכריעו במקרים רבים באופן שרירותי לטובת הנכרים; והם ניסו להחדיר סממנים פגניים למקדש. ההיסטוריונים היהודים בני התקופה, יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני, מצביעים על הידרדרות הדרגתית ביחסים בין שני הצדדים.

תופעה זאת משתקפת גם במטבעות שהנפיקו הנציבים – המטבעות הרומיים היחידים שלא נשאו את דמות דיוקנו של הקיסר. על מטבעות הנציבים הראשונים מתנוססים סמלים יהודיים כמו עץ תמר ושיבולת, אולם על המטבעות שהנפיקו הנציבים המאוחרים יותר מופיעים מוטיבים רומיים כמו סמלי פולחן אליליים.

מאוסף איתמר עצמון

מטבע רומי טיפוסי מימי קונסטנטינוס ועליו דמות הקיסר, שמו ותאריו

מטע של הנציב פונטיוס פילאטוס ועליו סמלים אליליים

מטבע של הנציב הראשון קופוניוס. בצדו האד שיבולת ובצדו השני עץ תמר

תעוזה חסרת גבולות

עלבון צורב ביותר נרשם בימיו של פלורוס, הנציב האחרון שקדם לפרוץ המרד. בחג הפסח, בעת שעשרות אלפי יהודים עלו לרגל לירושלים, שלח פלורוס חיילים לבצע שוד ורצח. כאשר החיילים בזזו את אוצרות המקדש והציבו צלם בהיכל, גמל בלבם של יהודים רבים רצון נקם. הפער בין השאיפה לעצמאות – שניזונה מהתנ”ך והתעצמה בייחוד בימי שלטון אגריפס היהודי – לבין המצב בפועל, גרר תסכול כבד בקרב היהודים, והם חשו שאין מנוס אלא לפתוח במרד. הוקמה הנהגה שתווסת את הלחימה והמרי הוכרז בגלוי. ניסיונות של הזרם המתון לצנן את להט המרד עלו בתוהו, ואש המרי התפשטה בכל הארץ. במשך חודשים גייסו המורדים תמיכה וכוחות לוחמים, והכשירו את הארץ ביסודיות למלחמה. ההצלחה הראשונית – תבוסתם המהירה של כוחות התגבור שהוביל נציב סוריה קסטיוס גאלוס לירושלים – נטעה בציבור תחושת ביטחון.

ברגעי אופוריה אלה בחרה ההנהגה היהודית לצאת בצעד חריג שלא נראה כמותו במחוזות אחרים: להנפיק מטבעות, שהם ביטוי מובהק לעצמאות.

מאז שהומצא המטבע ועד ימינו, הגורמים היחידים המטפלים במלאכת ההנפקה הם השלטונות. השלטונות פיקחו בקפידה שהמטבעות – ובעיקר היקרים מביניהם – יונפקו מטעמם בלבד, וקבעו עונשים כבדים למפר חוק זה. כך הבטיחו מערכת כלכלית יציבה המגובה באמון התושבים. מן הצעד שנקטו המורדים, שהיה כרוך בסכנה גדולה, בקעה אמירה ברורה: שלטון יהודי נמצא בהישג יד.

כאשר החליטו המורדים להנפיק מטבעות הם בחרו בסגנון מרשים ומהודר. בעוד מרבית מטבעות הכסף שהיו בשימוש באותם ימים היו עשויים כסף מעורב בסיגים, מטבעות הכסף שהנפיקו המורדים היו עשויים כסף טהור ונטבעו בטכניקה משוכללת. המטבעות הוכנו במטבעה ממוסדת לאחר עבודת הכנה מאומצת. בחפירות נחשפו טיפוסים שונים של מטבעות מתקופת המרד, המעידים שנעשו ניסיונות רבים לעצב את המטבע כדי להגיע לדגם המשובח ביותר. ואכן, ניכר שמטבעות המורדים עולים באיכותם על מטבעות יווניים ורומיים בני התקופה.

הנפקת המטבעות הייתה תופעה ייחודית, ופרט למטבעות מתקופת מרד בר כוכבא אין לה אח ורע בכל תולדות העולם העתיק. אופיים המיוחד של המטבעות מלמד שהם לא נטבעו מטעמים כלכליים אלא בעיקר לצורכי תעמולה. המטבעות מעידים שבזמן המרד פתחה ההנהגה היהודית חזית נוספת, פנימית: ניסיון לעצב את תודעת התושבים ולהניע את הקבוצות היהודיות השונות – פרושים, צדוקים, איסיים וכיתות נוספות – לקחת חלק במאבק. מערכה זו, שבאה לידי ביטוי על גבי המטבעות, חושפת את תחושות התושבים מראשית המרד ועד סופו.

מאוסף איתמר עצמון

פרוטת ברונזה משנת שתיים למרד עם ציור של אמפורה והכיתוב ‘שנת שתיים’ בכתב עברי קדום

שקל כסף ניסיוני מהשנה הראשונה

מטבעות המרד

מן המסרים הגנוזים במטבעות ניתן ללמוד על התחושות שליוו את הציבור מרגעי האופוריה ועד שעות הייאוש. כדי לבסס תאוריה זו נניח שתי הנחות באשר למגמת המנפיקים: ראשית, הם הפיצו מטבעות רבים, במטרה שיגיעו לכל חלקי האוכלוסייה היהודית. נראה שהמסרים לא נועדו להשפיע רק על נתח מסוים בציבור אלא על קבוצות נרחבות. שנית, המסרים שניתן להעביר באמצעות המטבעות אין בכוחם לשנות את עמדת הציבור מן היסוד, ומכאן שהמנפיקים לא ניסו לחולל שינוי תפיסתי יסודי אלא להעלות על סדר היום הציבורי עקרונות מוסכמים.

בטרם ננסה להבין את משמעות הסמלים שעל המטבעות, חשוב לזכור שאין לנו יכולת להגיע למסקנות מוחלטות או לקשור את כל הסמלים במסגרת רעיונית אחת, כמו ההצעה שכל הסמלים קשורים לסוכות או לפסח. ייתכן שסמלים נבחרו בין השאר גם לפי הפופולריות שלהם, וייתכן גם שלסמל אחד משמעויות שונות שאינן סותרות זו את זו, וכל אדם הבין את המסר לפי עולם המושגים שלו.

במהלך המרד הגדול נטבעו מטבעות בדגמים ובעריכים שונים. זה היה חידוש גמור. לאחר שהציבור התרגל למטבעות זרים, הופיעו לפתע מטבעות הבולטים באופיים היהודי. מטבעות אלה הפיחו בציבור תקווה ונטעו תחושה של עצמאות. מנפיקי המטבעות העניקו להם צביון לאומי מובהק, הן כקריאת תיגר נגד רומא, והן כדי לשדר תחושת ניצחון.

היקף ההנפקה מלמד שהמטבעות נטבעו בידי ישות בעלת כוח ואמצעים. החוקרים אינם תמימי דעים לגבי זהותה, אך משאביה הרבים ושיתוף הפעולה עם שלטונות המקדש – שרק בבעלותם הוחזקה כמות כה נכבדה של כסף טהור – מורים שהייתה זו ישות מרכזית. רבים מזהים אותה עם ההנהגה שנוסדה עם פרוץ המרד וניהלה אותו.

המטבעות הונפקו במשך ארבע שנים, מפרוץ המרד ועד חורבן בית המקדש. התאריכים על המטבעות מתייחסים לראשית המרד. השנים נמנו לפי הלוח העברי, וכך יוצא ששנת שתיים החלה בחודש ניסן, למרות שהמרד פרץ רק חצי שנה קודם לכן.

הונפקו מטבעות כסף ומטבעות ברונזה, והחוקרים חלוקים האם שני הסוגים נטבעו על ידי אותו גוף. מטבעות הכסף כללו שלושה ערכים – שקל, חצי שקל ורבע שקל. מטבעות אלה הונפקו במשך כל שנות המרד כמעט ללא שינוי בצורתם, למעט ציון השנה ושינויים קטנים אחדים. מטבעות הברונזה הונפקו רק משנת שתיים עד שנת ארבע למרד. בשנים שתיים ושלוש הונפק מטבע של פרוטה, ובשנת ארבע נטבעו שלושה טיפוסים בעריכים גבוהים יותר.

האיורים על מטבעות הברונזה התחלפו במהלך השנים, בהתאם לתמורות המלחמה. המטבעות הראשונים מקרינים ביטחון רב, בעוד המטבעות שהונפקו סמוך לחורבן מבקשים לעורר את האמונה בנס.

תרועת ניצחון

הסמלים המעטרים את המטבעות שהוטבעו בשלב הראשון של המרד נלקחו מהווי החיים היהודי. הם סימלו לאומיות ושידרו אופטימיות. סמלים אלה נלקחו מחיי היומיום של תושבי הארץ והופיעו על חפצים רבים, מחפצי חולין בסיסיים ועד לתשמישי קדושה.

הגביע המופיע על מטבעות הכסף למשל מתאים לתיאור ספל הכסף שהועמד על גבי המזבח בבית המקדש וששימש לניסוך המים:

ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים היה ממלא מן השילוח … עלה בכבש ופנה לשמאלו. שני ספלים של כסף היו שם … ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין (משנה סוכה ד’, ט’).

הנקב המוזכר במשנה הוא ככל הנראה הבליטה שברגל הגביע. המים מסמלים שפע וברכה, והם סימן לאופטימיות ולישועה, כדברי ישעיהו “ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה” (י”ב, ג’).

מצוות ניסוך המים במקדש הייתה נהוגה בכל אחד מימי הסוכות והייתה נעשית באירוע גדול ורב רושם שכלל תקיעה בשופרות ולווה בהדר ובשמחה. חז”ל מפליגים בתיאור שמחת בית השואבה ואומרים: “מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו (משנה סוכה ה’, א’).

מוטיב מרכזי נוסף הוא היין. על מטבע ברונזה מופיע עלה גפן ואמפורה – כלי קיבול ליין. סמלי היין היו נפוצים בתרבות היהודית ושימשו סימן מובהק לשמחה. היין מבטא את ייחודיותה ואת שבחה של ארץ ישראל שתעשיית היינות רווחה בה בשל האקלים המתאים לגידול גפנים.

אפשר גם שהגפן שעל המטבעות מייצגת את הגפן מזהב שהייתה במקדש:

גפן של זהב הייתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות. כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה” (משנה מידות ג’, ח’).

יוסף בן מתתיהו מזכיר גפן זו: “מתחת לשפת החומה השתרגה גפן זהב שאשכלותיה תלויים ויורדים והיא פלא (לעיני) הרואים מצד גודלה ומלאכתה” (קדמוניות היהודים, ספר 15 פסקה 395), ואפילו ההיסטוריון הרומי טקיטוס מתייחס אליה בכתביו.

על מטבעות הכסף מופיע גם מטה בעל שלושה רימונים בשלבי הנצה שונים. הרימון מופיע כקישוט בולט בתרבות היהודית ומבטא שגשוג ופריחה בשל גרעיניו המרובים. קומפוזיציה זו של שלושה רימונים נפוצה באמנות היהודית ומוזכרת גם במשנה: “רימונים שאמרו – שלושה אחוזין זה בזה” (כלים י”ז, ד’). ייתכן שהרימונים מופיעים דווקא בשלבים בוסריים כדי לבטא שזוהי רק ראשיתה של הממלכה שתגדל ותתפתח.

הכתובות המתנוססות על גבי המטבעות אינן אופייניות לעת העתיקה. הן כוללות סיסמאות מלחמה לצד גילויי עצמאות. על מטבעות הכסף מופיעות הכתובות ‘שקל ישראל’ ו’ירושלים הקדושה’, המעניקות להם אופי לאומי מובהק. כיתוב זה מצביע על תפקידם של המטבעות. ציון ערכו של המטבע הוא תופעה חריגה במטבעות קדומים ששווים נמדד על פי הרכב המתכת ומצב המטבע. ציון העריך ‘שקל’ נועד אפוא לבטא שהמטבעות מתאימים לתשלום מִסי המקדש. הכתובת ‘ירושלים הקדושה’ מהווה ניגוד לכתובת היוונית ‘צור הקדושה’ שהופיע על מטבעות צור, שהיו האמצעי המרכזי לתשלום מסי המקדש עד פרוץ המרד. מנפיקי המטבעות קבעו את ערכם לפי המידות הנהוגות במקדש, והקפידו ליצרם מכסף מזוקק, כפי שההלכה מחייבת, על מנת שיתאימו לייעודם זה. כך הם קשרו את הצרכים הלאומיים לצרכים הדתיים, והעניקו ערך מוסף לקיום המצווה. נתינת מחצית השקל, שהייתה נהוגה בקרב כל שכבות הציבור, ליכדה את העם שסבל מקיטוב חברתי עמוק והדגישה את המשותף בין הקבוצות השונות.

על מטבע הברונזה כתובת בעלת אופי שאפתני במיוחד – ‘חירות ציון’. מהמקורות עולה שהמושג חירות משמעו השתחררות משעבוד באמצעות פעולה אקטיבית של המשועבד. חירות העבד – לעומת גאולתו למשל – היא שחרורו בזכות עצמו ולא בזכות גורמים חיצוניים. “עבד שחבל בעצמו יוצא לחירות” (תוספתא מהדורת ליברמן, בבא קמא ט’, כ”ב).

על המטבעות הייתה חקוקה גם שנת הטבעתם, דבר המדגיש את מספר שנותיה של הממלכה היהודית המחודשת.

הכתובות נכתבו בכתב עברי קדום, שבאותה תקופה כבר לא היה בשימוש, אולי כדי לבטא את הכמיהה לימים הטובים של דוד ושלמה, ולהעצים את האמונה שניתן לכונן מחדש שלטון שכזה.

אוסף גולדברג

שקל כסף משנת שתיים עם ציור של רימונים והכיתוב “ירושלים הקדושה”

היין, שמבטא את שבחה של הארץ, נפוץ בסמלי התקופה. נר שמן עם ציורים של אמפורה ואשכולות ענבים, הדומים לאלה שעל גבי המטבעות

תקווה בשעת מפלה

בחורף 67, חודשים אחדים לאחר פרוץ המרד, הגיע לארץ צבא דיכוי רומי גדול והחל להפוך את הקערה על פיה. בפקודת נירון קיסר נשלחו לארץ כשישים אלף חיילים ובראשם המצביא אספסיאנוס. כוחות אלה יצאו למסע נרחב ועקוב מדם של דיכוי המורדים שהחל בצפון והתפשט לכל רחבי הארץ. אולם עוד לפני שהספיקו להקים מצור על ירושלים, שהייתה מוקד ההתבצרות המרכזי, הוקפא דיכוי המרד בשל מלחמת אזרחים שהתחוללה ברומא, ובמשך חודשים רבים הורגשה הפוגה. רק לאחר שאספסיאנוס תפס את השלטון נשלח בנו טיטוס להשלים את המלאכה בירושלים.

גם בשנות הדיכוי הרומי נמשכה מלאכת ההנפקה. מטבעות הכסף נטבעו במתכונתם המקורית, אם כי בהיקף מצומצם יותר, ואת פרוטת הברונזה החליפה סדרת מטבעות חדשה. הסדרה החדשה כללה שלושה מטבעות שעליהם הכתובות ‘לגאולת ציון’, ‘שנת ארבע’, ‘חצי’ ו’רביע’. הסמלים שעליהם הם ארבעת המינים, גביע ניסוך המים ועץ התמר שלצדו סלי פרי.

ההבדל הבולט ביותר בין המטבעות הראשונים לבין החדשים, הוא החלפת הכתובת ‘חירות ציון’ בכתובת ‘לגאולת ציון’. ההבדל בין חירות לגאולה מקפל בחובו את השינוי התודעתי המרכזי שהסבה המציאות.

המושג ‘גאולה’ מופיע במקרא ובמקורות בהקשרים שונים, ובכולם משמעותו שחרור פסיבי, שאינו נובע מפעולה של המשועבד. גאולת קרקעות למשל היא הפקעת הבעלות החדשה והחזרת הקרקע לבעלים המקוריים. בניגוד לסיסמה ‘חירות ציון’, שלה משמעות מדינית ממשית, הסיסמה ‘לגאולת ציון’ נושאת אופי מיסטי ותפקידה לעורר את האמונה בנס. יש גם הבדל לשוני בין הסיסמאות: ‘חירות ציון’ מבטאת מצב המתקיים בהווה, ואילו ‘לגאולת ציון’ מבטאת קריאה למצב עתידי. המנפיקים שינו את המסר כדי להזכיר לציבור שבשעות הקשות – כשכוח הזרוע אינו מספיק כדי להכריע את הכף – יש לדבוק באמונה הניסית. זהו מעין נשק יום הדין לעתות משבר – הזכרת הנסים הקדומים כדי לעורר תקווה.

עיקרון זה נשמר באופן מלא – אך מהופך מבחינת סדר הזמנים – במטבעות מרד בר כוכבא. בימי המרד הראשונים, בשנים 133-132, נחקקה על המטבעות הכתובת ‘לגאולת ציון’, ורק כאשר תנועת המרי התעצמה, והיה יסוד להניח שבכוחה להביס את צבא רומא, הוחלפה הכתובת ל’חירות ציון’.

רבע שקל מברונזה משנת ארבע. אתרוג וסביבו הכיתוב “לגאולת ציון”

חצי שקל מברונזה משנת ארבע שעליו עץ תמר וסלי פרי והכתוב “לגאולת ציון”

הכתובת ‘שנת ארבע’ נכתבה במטבעות הברונזה של המרד הגדול במלואה ולא כצירוף אותיות, כפי שמופיע במטבעות הכסף, אולי כדי להדגיש את משך הזמן הארוך שהתושבים הצליחו למרוד. הכתובות השונות מצטרפות אפוא למסגרת רעיונית משותפת.

המנפיקים ביקשו להשרות אווירה מעודדת גם באמצעות הסמלים שעל המטבעות. בתקופה הקשה של השנה הרביעית הם בחרו לחקוק את ארבעת המינים בווריאציות שונות, כפי שנעשה מאוחר יותר גם במטבעות מרד בר כוכבא. איחודם של ארבעת המינים מבטא את אחדות העם, ומטרתם להדגיש שהכישלון אינו ודאי ושהתלכדות הציבור יכולה לחולל מהפך.

גם התמר מסמל את ארץ ישראל, כפי שמופיע במטבעות ‘יהודה השבויה’ למשל. התמר במטבע של המרד הגדול חריג בצורתו בשל סלי הפרי הסמוכים לעץ. הבלטת הסלים מובילה להנחה שהם מסמלים את הטנא של מצוות הביכורים. במקרא ביכורים מזכירים את גאולת מצרים: “וירעו אותנו המצרים ויענונו … ונצעק אל ה’ … וישמע ה’ את קולנו … ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה” (דברים כ”ו, ו’-ח’), והפסוקים קולעים היטב למגמת המטבעות.

הגביע המעטר את מטבע הברונזה הקטן זהה לגביע שעל מטבעות הכסף. ייתכן שהדבר נועד להדגיש שמטבעות הברונזה מהווים תחליף למטבעות הכסף, ולכן ערכיהם תואמים למערכת מטבעות הכסף – ‘חצי’ ו’רביע’. בימי המצור על ירושלים אזלה אספקת הכסף, ועל אף שההלכה חייבה שימוש בכסף טהור לצורכי המקדש, היא התירה בשעת הדחק שימוש בחומר השווה בערכו לכסף. מטבעות אלה משדרים אפוא אווירה של נורמליות והמשך החיים התקינים.

משנת חמש למרד נותרו בידינו מטבעות בודדים בלבד. נראה שבתקופה זו הונפקו פחות מטבעות, הן בשל התמעטות מקורות הכסף, והן בשל פרק הזמן הקצר – כארבעה חודשים – עד חורבן הבית והכרעת המערכה לטובת הרומאים. גם בתקופה זו, למרות המצב הקשה, הקפידו היהודים לטבוע מטבעות, שהיו עבורם סימן של המשכיות, של קיום.

מטבעות דוממים אלה, שהונפקו בירושלים סמוך לחורבן, הם העדות הממשית ביותר לניסיון העיקש להשיב את החיים למסלולם.

שקל נדיר משנת חמש ועליו גביע והכיתובים “שקל ישראל” ו”שה”, כלומר שנה ה’