עוד חוזר הניגון: נערה ונער אל מול האומה

שירת הימים

ההתרגשות העצומה אשר אחזה בציבור היהודי בארץ במוצאי כ”ט בנובמבר 1947 והביאה להתפרצות ספונטנית של שמחה וריקודים ברחובות, יצרה גם ציפייה אצל רבים ביישוב לטור השביעי של נתן אלתרמן. ההצבעה באו”ם – הזכורה לכולם מהתמונות המפורסמות של אנשי היישוב הצמודים דרוכים למקלטי הרדיו – הייתה במוצאי שבת, ט”ז בכסלו תש”ח, כך שהיה צריך לחכות שישה ימים לפרי עטו של אלתרמן במדורו ‘הטור השביעי’ שהתפרסם מדי יום שישי בעיתון דבר מאז שנת 1943.

באותן שנים הפך אלתרמן ל’דַבַּר האומה”, כפי שכינה אותו הביוגרף שלו דן לאור. השירה העיתונאית שכתב אלתרמן ליוותה את האירועים שהתחוללו בארץ ישראל, ועסקה בעיקר בצד האזרחי של המציאות הפוליטית. ואכן, ביום שישי שאחרי ההכרזה, בכ”ב בכסלו תש”ח (5.12.1947), פורסם בטור השביעי השיר ‘ויהי ערב’:

וְאַנְשֵׁי מְדִינַת הַיְּהוּדִים / אָז מָחוּ מִלֶּחְיָם בְּשַׁרְווּל / אֶת דִּמְעַת הַשִּׂמְחָה אֵין עֵדִים / וַיּוֹדוּ לֵא-לוֹהֵי הַגְּמוּל / וַיְּבָרְכוּ אִיש אָחִיו בִּדְבָרִים מְעַטִּים… / וַיִּפְנוּ אֶל עֶמְדוֹת הַגְּבוּל / וַיְהִי עֶרֶב. וְשׁוּב כְּמִתְּמוֹל / עֵין יָרֵחַ עָמְדָה צוֹפָה / וְחִיְכָה אַלְבִּיוֹן בְּלִי קוֹל / וַעֲרָב סַכִּינָה שָׁלְפָה… / וְהַכֹּל כְּמֵאָז… אַךְ שׁוֹנֶה כֹּה הַכֹּל… / יַעַן רוּחַ אֶחָד חָלְפָה.

בשיר הזה היה לכאורה הכל: השמחה, החרדה מפני הבאות והתחושה כי החלטת האו”ם תאפשר בריאה של עולם חדש – ‘ויהי ערב’. ובכל זאת נדמה היה כי השיר לא ביטא כראוי את גודל הרגע. דן לאור ציין את העובדה שאלתרמן בחר שלא להכניס שיר זה לאף אחד מהכרכים שקיבצו את שירי ‘הטור השביעי’. היה צפוי כי הטור שהתפרסם מיד אחרי החלטת האו”ם יתפוס מקום מרכזי בהיסטוריה, ולא היא. לטענת לאור אלתרמן עצמו לא אהב את השיר, משום שההתרגשות מתוארת בו באופן מינורי ואילו ההכנות לקראת המלחמה והחששות מפניה צובעים את השיר בצבעים קודרים.

משורר ונביא

ביום שני, ב’ בטבת תש”ח (15.12.1947), התפרסמו בעיתון הארץ חלקים מנאומו של חיים ויצמן בפני הוועידה הארצית של המגבית המאוחדת באטלנטיק סיטי שבארצות הברית. ויצמן, שביקש לגייס תרומות מיהודים עשירים בארצות הברית לטובת המאבק על הארץ, אמר: “שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף … תכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי”.

בו’ בטבת, כשלושה שבועות לאחר הכרזת האו”ם על תכנית החלוקה, הופיע בטור השביעי השיר ‘מגש הכסף’. מלותיו של ויצמן נכתבו בראש העמוד כמוטו לשיר. לדברי דן לאור ויצמן העניק לאלתרמן בדבריו את הביטוי שחיפש כדי לבטא את רגעי ההוד וההדר.

בשלושת השבועות שחלפו מאז החלטת האו”ם נהרגו כ-120 איש בפעולות טרור. השימוש בדימוי הציורי ‘מגש הכסף’, המתאר את הדור הצעיר המוכן להקריב את חייו למען תקומת העם והארץ, הפך כמעט מיד לסמל.

השיר מתאר מדינה קיימת שאלתרמן לא מעמיד בספק את כינונהּ. ‘דַבַּר האומה’ הופך בשיר זה לנביא הבטוח בניצחון עמו אך מודע לקשיים האיומים הצפויים בדרך.

פעמים רבות ניתן ללמוד על עוצמת השיר מאופן התקבלותו. השיר קנה לו מקום של כבוד במסכתות שהעלו חברי הקיבוצים בתחילת שנות החמישים והופיע דרך קבע בהמלצות שפרסמו משרדי החינוך והביטחון לטקסי יום הזיכרון בבתי הספר. ב-1968 עיצבה הפסלת בתיה לישנסקי תבליט ברונזה וקראה לו ‘מגש הכסף’. התבליט מוצב עד היום ליד הצריף המפורסם של אחותה וגיסהּ – רחל ינאית ויצחק בן-צבי – ומוקדש לזכרו של בנם עלי בן-צבי. עלי, הבן הראשון שנולד בשכונת רחביה החדשה, בוגר הגימנסיה העברית ובית הספר החקלאי בכדורי, עלה עם חבריו לגרעין להתיישבות בקיבוץ בית קשת הסמוך לסג’רה, ערש ארגון ‘השומר’ שהוריו היו ממייסדיו. עלי, שביקש לפלס לעצמו דרך בזכות עצמו ללא צורך להישען על זכות אבות, הפך עד מהרה למוכתר בית קשת. בה’ באדר שני תש”ח (16.3.1948) נפלו עלי ושישה מחבריו בהתקפה ערבית על הקיבוץ, ימים אחדים לפני מועד חתונתו.

ויקימדיה

תבליט מגש הכסף, בתיה לישנסקי

בתבליט ‘מגש הכסף’ שיצרה לישנסקי נראים תשעה צעירים הנוטים תחת כובד המגש. התבליט מסמל את הקרבתו של אחיינהּ עלי – סמל הצבר יפה הבלורית והתואר, עובד האדמה, המתיישב והסוציאליסט – היוצא להגנת עמו בעל כורחו ומגיש לו את המדינה על מגש של כסף.

יוצרים שונים הלחינו את השיר, ובהם נחום היימן וחיים אלכסנדר. ב-1973 הלחינה את השיר גם נורית הירש, כלת פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשע”ו. לביצוע השיר בחרה הירש בזמר יהורם גאון – שהיה בשנות השישים והשבעים אחד מסמלי הצבר האולטימטיבי – והוא כלל אותו בתקליט שהוציא באותה שנה.