פורסם בגיליון 129, אדר תשפ”א, מרץ 2021
בשנת 1931 נקבע כי ב-1936 תארח גרמניה את המשחקים האולימפיים בברלין ואת משחקי החורף בעיירה גרמיש-פטרנקירכן. הערכים השוויוניים והאוניברסליים של המשחקים האולימפיים עמדו בסתירה מהותית לערכיה הגזעניים של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ועל כן היא התנגדה לקיום האולימפיאדה בגרמניה, אך לאחר שעלתה לשלטון חלחלה בה ההבנה כי ניתן לנצל את המשחקים לצרכיה והיא שינתה את עמדתה. באמצעות המשחקים קיוותה המפלגה להפריך את הטענות נגדה ולהציג לעולם גרמניה חדשה כביכול. הצלחה ספורטיבית יכלה לשמש הוכחה לעליונות הגזע הארי, וזו הייתה גם הזדמנות להציג אירוע המוני מרשים. אירועים שבהם בוימה שליטה בהמון היו מהמאפיינים הסגנוניים הבולטים של המפלגה הנאצית.
בארצות שונות נשמעו קולות שקראו להחרים את המשחקים בשל הסתירה בין ערכי המשטר הנאצי לבין ערכי הספורט האולימפי, אך לא היה סיכוי רב שהם אכן יוחרמו. בשנותיו הראשונות של המשטר הנאצי עדיין לא בא לידי ביטוי הממד הרצחני שלו, ובאותן שנים עלו לשלטון גם באיטליה, ביוגוסלביה, בפולין, ברומניה ובליטא משטרים טוטליטריים שלא היו שונים ממנו מאוד באופיים. גם הגזענות לא הייתה מנת חלקה של גרמניה בלבד, וארצות הברית למשל חששה כי החרמת המשחקים תבליט את אפליית השחורים שרווחה אצלה. גרמניה נתפסה באותן שנים כמדינה שיכולה לבלום את התפשטות הקומוניזם שנחשב לסכנה גדולה יותר מהנאציזם. רבים גם טענו כי אין לערב מניעים פוליטיים בספורט וכי ההצגה חייבת להימשך. זו הייתה אף דעתו של מייסד התנועה האולימפית הברון פייר דה קוברטן.
ויכוח משמעותי על ההשתתפות במשחקים התנהל למעשה רק בארצות הברית, ובעקבותיו הוזמן לגרמניה יו”ר הוועד האולימפי האמריקני אוורי ברנדג’, לימים נשיא הוועד האולימפי העולמי, כדי להיווכח שגרמניה לא פוגעת ברעיון האולימפי. בהצבעה שנערכה לאחר מכן בין חברי איגוד האתלטים החובבים וחברי הוועד האולימפי האמריקני נקבע לבסוף ברוב קטן כי ארצות הברית תשתתף במשחקים.
גרמניה עצמה דאגה לטשטש את אופייה הגזעני בזמן המשחקים. כל השלטים הגזעניים הוסרו, לא פורסמו כתבות אנטישמיות בעיתוני גרמניה, ולאורך 1936 נמנעה גרמניה מחקיקה נגד יהודים.
יהודים על המגרש
השתתפות יהודים בנבחרת הגרמנית היוותה אבן בוחן משמעותית ליישומו של רעיון השוויון האולימפי על ידי הגרמנים. יהודים הוצאו מארגוני הספורט הגרמניים, וההפרדה הגזעית שהונהגה בעקבות החלת חוקי נירנברג ב-1935 לא אפשרה את השתתפותם תחת הדגל הגרמני. הוויכוח שהתנהל בארצות הברית וביקורו של ברנדג’ בגרמניה אילצו את הגרמנים לאפשר ליהודים לפחות באופן רשמי לקחת חלק במשלחת הגרמנית. 21 ספורטאים יהודים הוזמנו למחנה אימון מיוחד, ובסופו נקבע כי אף אחד מהם אינו כשיר להשתתף במשחקים.
אולם בתירוץ של רמה ספורטיבית לא מספקת לא ניתן היה להשתמש בשלושה מקרים של ספורטאים בעלי הישגים יוצאי דופן: רודי בל, כוכב נבחרת ההוקי קרח הגרמנית, שהשתתף במשחקי החורף; הלנה מאייר, סייפת שזכתה במדליית זהב באולימפיאדת אמסטרדם ב-1928; וגרטל ברגמן, קופצת לגובה שזכתה באליפות בריטניה ב-1934. הלנה מאייר סולקה מקבוצתה ב-1933 כיוון שאביה היה יהודי. היא היגרה לארצות הברית, ובעקבות הלחץ האמריקני הציע לה הוועד האולימפי הגרמני להצטרף למשלחת הגרמנית על אף יהדותה. גרטל ברגמן, שסולקה אף היא מקבוצתה בשל יהדותה, עברה לשחק בבריטניה. כדי להוכיח לאמריקנים שגרמניה סובלנית כלפי יהודים היא אולצה לשוב לגרמניה. במבחנים שנערכו לקראת המשחקים האולימפיים היא זכתה במקום ראשון בקפיצה לגובה וקבעה שיא חדש, אולם שבועיים לפני פתיחת האולימפיאדה היא סולקה מהנבחרת ושיאה נמחק. סיפורה תואר בסרט ‘ברלין 1936’ שהופק ב-2009.
עמדת היהודים מחוץ לגרמניה באשר להשתתפות בה לא הייתה חד משמעית. היה צפוי שהיהודים יחרימו את האירוע כמחאה על יחסה של גרמניה ליהודים, אך בפועל הנושא היה שנוי במחלוקת. הוועד האולימפי הארץ ישראלי, שקיבל הזמנה להשתתף במשחקים, חשש כי החרמתם תזיק ליהודי גרמניה. תשובתו של פרדריק הרמן קיש שעמד בראש הוועד להזמנה הייתה כי הספורטאים הישראלים אינם ברמה נאותה ועל כן עדיף להימנע מלשולחם – טיעון דומה באופן מפתיע לזה שגרם לגרמנים להדיר ספורטאים יהודים.
מכבי העולמי היה נחרץ יותר ותבע מספורטאים יהודים להימנע מלהתחרות במדינה שבה יהודים מופלים לרעה למען כבודם העצמי, תביעה שנענתה רק באופן חלקי. היו ספורטאים יהודים שבחרו שלא להשתתף במשחקים, ובהם הסייף הצרפתי אלברט וולף והשחייניות האוסטריות יהודית דויטש, רות לנגר ולוסי גולדנר. רבים אחרים בחרו להשתתף למרות הכל. לא כל הספורטאים ממוצא יהודי ייחסו חשיבות למוצאם, והיו שראו בעצם הופעתם התרסה נגד אפליית היהודים. במהלך המשחקים זכו יהודים ב-14 מדליות אולימפיות – תשע מדליות זהב, חמש מדליות כסף ושתי מדליות ארד.
אלן פרייס מאוסטריה, זוכת מדליית הארד באולימפיאדת ברלין, בקרב סיף מול ארנה בוגן מהונגריה באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1932 Bettmann/Getty Images
נשות הסיף
ההשתתפות המרשימה ביותר של יהודים באולימפיאדה הייתה בתחרות הסיף לנשים שבה שלוש הזוכות במקומות הראשונים היו יהודיות. לבית הגמר עלו שמונה סייפות. אילונה אלק מהונגריה זכתה במדליית הזהב עם שישה ניצחונות, הלנה מאייר מגרמניה זכתה במדליית הכסף עם חמישה ניצחונות, ואלן פרייס מאוסטריה זכתה במדליית הארד, גם היא עם חמישה ניצחונות.
בהונגריה היו יהודים רבים שהצטיינו בספורט בכלל ובסיף בפרט. אילונה אלק הייתה מהסייפות הגדולות בעולם, והקריירה שלה השתרעה מראשית שנות השלושים עד אמצע שנות החמישים. היא זכתה לראשונה בתואר אלופת אירופה בסיף ב-1933, ושוב ב-1934 וב-1935. גם באולימפיאדת ברלין הגיעה אלק כאמור למקום הראשון. הפסקת המשחקים האולימפיים בתקופת מלחמת העולם השנייה מנעה ממנה לזכות במדליות נוספות, אך באולימפיאדה שהתקיימה בלונדון ב-1948, 12 שנה לאחר האולימפיאדה הקודמת, היא זכתה שוב בזהב על אף שהייתה בת 41, גיל שנחשב מבוגר לספורט הישגי. באולימפיאדת הלסינקי שנערכה ב-1952 היא זכתה במדליית כסף, וב-1955 זכתה במדליית זהב בתחרות סיף קבוצתי באליפות העולם בסיף שנערכה ברומא. במדליה האחרונה שלה זכתה באליפות העולם בסיף שנערכה ב-1956 בלונדון, אז זכתה במדליית ארד בתחרות סיף קבוצתי בהיותה בת 49.
הלנה מאייר מגרמניה הייתה בת לאב יהודי ולכן יהודייה לפי חוקי נירנברג. היא הייתה מהסייפות הגדולות לפני מלחמת העולם השנייה וב-1928, בהיותה בת 18, זכתה במדליית זהב באולימפיאדת אמסטרדם לאחר שניצחה בכל שבעת הקרבות שבהם השתתפה. באולימפיאדת לוס אנג’לס שנערכה ב-1932 סיימה מאייר במקום החמישי, ואחרי המשחקים נשארה בארצות הברית במסגרת חילופי סטודנטים. היא למדה באוניברסיטת דרום קליפורניה וייצגה את האוניברסיטה בתחרויות סיף.
ב-1936 התבקשה מאייר כאמור לשוב לגרמניה ולייצג את המדינה במשחקים האולימפיים. בטקס שבו קיבלה את מדליית הכסף לבשה מאייר את המדים הרשמיים של הנבחרת ועליהם צלב הקרס, והיא אף הצדיעה במועל יד כמו הספורטאים הגרמנים האחרים. לטענתה עשתה זאת כדי להגן על משפחתה. אביה היהודי אמנם נפטר כבר ב-1931, אך אמה ושני אחיה עדיין חיו בגרמניה. אחרי האולימפיאדה חזרה מאייר לארצות הברית והמשיכה לעסוק בסיף בהצלחה. בין השנים 1934-1946 זכתה שמונה פעמים באליפות ארצות הברית בסיף. ב-1952 חזרה מאייר לגרמניה ושנה אחר כך נפטרה מסרטן השד לפני הגיעה לגיל 43.
אלן פרייס מאוסטריה, שזכתה באולימפיאדת ברלין במדליית הארד, זכתה ב-1932 באולימפיאדת לוס אנג’לס במדליית זהב בהיותה בת עשרים. בהמשך זכתה במדליות זהב בשלוש אליפות עולם בסיף, האחרונה שבהן ב-1950, בתחרות שנערכה במונטה קרלו כשהייתה בת 38. לאחר שפרשה מספורט תחרותי עסקה פרייס במוזיקה ואימנה בשיעורים פרטיים במאים, שחקנים וזמרים באופרה של וינה ובתאטרון האוסטרי הלאומי בורגתיאטר.
מול הקהל בגרמניה הנאצית ניצבו שלוש יהודיות על דוכן המנצחים בתחרות הסיף. הלנה מאייר, שייצגה את גרמניה, הצדיעה במועל יד Bettmann/Getty Images
הישג להיטלר
האירוע הזכור לרבים מהמשחקים האולימפיים בברלין היה זכייתו של ג’סי אוונס, אתלט שחור מהנבחרת האמריקנית, שזכה למגינת לבו של היטלר בארבע מדליות זהב. הוא זכה בריצת מאה מטר, בריצת מאתיים מטר ובקפיצה לרוחק, וגם במדליה קבוצתית במרוץ שליחים למאה מטר כפול ארבע. היטלר שאף להוכיח באמצעות המשחקים את עליונות הגזע הארי, אך בתחרויות הריצה הובסו השחקנים הגרמנים על ידי האצנים האמריקנים השחורים.
בסופו של דבר המשחקים היו הישג גדול לגרמניה מההיבט הספורטיבי, שכן גרמניה זכתה במספר המדליות הרב ביותר, ומההיבט התעמולתי, שכן המשחקים אורגנו למופת, צולמו בצורה מרשימה בניצוחה של הבמאית לני ריפנשטאל, ואפשרו לגרמניה להציג דימוי של מדינה מוערכת, מאורגנת ומשגשגת שהכל שמחים לשתף עמה פעולה ושמנהיגה הוא שליט מכובד.
השתתפות יהודים במשחקים אלה, וגם השתתפותו המרשימה של אוונס, תרמו לא מעט לדימוי שגרמניה שאפה להציג. השתתפותם של בני גזעים נחותים בעיני הגרמנים במשחקים האולימפיים תרמה למיתון הדימוי של המשטר הנאצי, ותרמה שלא במודע להצלחות המדיניות של גרמניה בשנים הבאות, הצלחות שתרמו לפריצתה של מלחמת העולם השנייה.
ארבע המדליות שזכה בהן היו ההתרסה הבולטת ביותר נגד תורת הגזע. ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין, 1936 Photo12/Universal Images Group
מלה בתיבה: אולימפיאדה
המלה אולימפיאדה התקבעה בעברית כשמם של המשחקים האולימפיים, אלא שביוון העתיקה הייתה לה משמעות אחרת. המשחקים האולימפיים נערכו כחגיגה דתית במקדשי אולימפיה אחת לארבע שנים החל ב-776 לפסה”נ, בראש השנה היווני שחל בקיץ. במאה השנייה לפסה”נ השתמש ההיסטוריון פוליביוס במלה אולימפיאס, המקבילה לאולימפיאדה בעברית, לציון מחזורי זמן בני ארבע שנים שבין חגיגה לחגיגה, ובעקבותיו הלכו היסטוריונים נוספים בעת העתיקה.