סוחר המלחמות

מלחמות דת

כאשר גירש מלך אנגליה אדוארד הראשון ב-1290 את היהודים מממלכתו, איש לא העלה בדעתו כי כעבור 400 שנה מלך אנגלי אחר יעניק תואר אבירות ליהודי הדבק באמונתו. סולומון דה מדינה שזכה בתואר היה דמות ססגונית ומרשימה. הוא סחר בפחם, בכסף, בזהב ובבדים, הלווה כספים, סיפק מזון לצבאות הממלכה ואף דאג לשירותי מודיעין עבורם. דמותו מאפשרת לנו הצצה ייחודית אל חיי היהודים במפנה המאות ה-17 וה-18. על אף הישגיו המיוחדים נכתב עליו מעט מאוד בכלל, ובעברית בפרט.

צייר לא ידוע

המלך הנרי רצה להתגרש מאשתו ולכן הקים באנגליה כנסייה בעלת אופי פרוטסטנטי. הנרי השמיני לצד אשתו ובנו, פרט מציור, 1545

במאה ה-17 הייתה אנגליה בשיאו של מאבק איתנים בין הנצרות הקתולית לנצרות הפרוטסטנטית האנגליקנית. ראשיתו של המאבק במאה ה-16, כאשר המלך הנרי השמיני מבית טיודור החליט להקים את הכנסייה האנגליקנית, שמעצם היותה כנסייה פרוטסטנטית לא קיבלה את סמכות האפיפיור, אך בניגוד לזרמים פרוטסטנטיים אחרים נותרה קתולית בסממניה החיצוניים. ייסוד כנסייה עצמאית זו נועד לאפשר להנרי השמיני להחליף את נשותיו כרצונו.

ב-1603 מתה המלכה האנגליקנית אליזבת הראשונה, בתו הצעירה של הנרי השמיני. את כס המלוכה האנגלי ירשו המלכים לבית סטיוארט מסקוטלנד שהיו קתולים בדתם, וכך החל האיחוד בין אנגליה לסקוטלנד הנמשך עד היום. המלך השני מבית סטיוארט היה צ’רלס הראשון, ועימותיו עם הפרלמנט הובילו למלחמות אזרחים שנמשכו כעשור.

מוזאון הלובר, פריז

מלכי בית סטיוארט החזירו את הקתולים לשלטון. פרט מתוך דיוקן של צ’ארלס הראשון בעת ציד, אנתוני ואן דייק, סביבות 1635

לאחר שצ’רלס נתפס והוצא להורג ב-1649 כונן הפרלמנט רפובליקה. ב-1653 הכריז על עצמו מפקד הצבא הפרלמנטרי אוליבר קרומוול כי הוא לורד פרוטקטור ומשל כשליט יחיד בממלכה במשך כחמש שנים. למרות שפעל נגד הקתולים שתמכו במלוכה הנהיג קרומוול חופש דת, והוא זה שהתיר ליהודים לשוב לאנגליה יותר מ-350 שנה לאחר שגורשו ממנה. קרומוול גם התיר להקים בית כנסת ובית קברות יהודי.

קרומוול מת ב-1658, וב-1660 שב לאנגליה צ’רלס השני, בנו של צ’רלס הראשון, ועמו חזרה גם המלוכה. צ’רלס השני היה מלך מתון אך לא הותיר אחריו יורשים, ואחיו ג’יימס השני מלך אחריו. ג’יימס השני היה קתולי אדוק ופעל לביטול גזרות נגד הקתולים באנגליה. הוא דאג להשוואת זכויות הקתולים לאלה של הפרוטסטנטים וקידם קתולים לעמדות מפתח. הפרוטסטנטים חששו מפניו, אך התנחמו בכך שאין לו בנים ושבנותיו היו פרוטסטנטיות. הם קיוו כי תקופת שלטונו תהיה קצרה, וכי אחריו תוכתר בתו מרי שהייתה נשואה לוויליאם מאורנג’, מגן הרפובליקות המאוחדות – היום הולנד – שהיו פרוטסטנטיות. אולם ב-1688 נולד לג’יימס השני בן, והפרוטסטנטים חששו שבן זה – האמור בבוא היום לרשת את כס המלוכה – יהיה קתולי כאביו. כדי למנוע זאת הם חברו לאנשי הפרלמנט שהתנגדו לרצונו של ג’יימס השני לצמצם כוחם, ויחד הם הזמינו את מרי וויליאם מאורנג’ לקבל את הכתר האנגלי. בני הזוג נענו להזמנה, ובעזרת תמיכתו של מפקד הצבא האנגלי הדוכס ממרלבורו הם זכו בכס המלוכה כמעט בלי שפיכות דמים, במה שכונה ‘המהפכה המהוללת‘. וויליאם השלישי ומרי השנייה מלכו יחדיו על אנגליה.

היכל האמנות, המבורג

אוליבר קרומוול הדיח את המלך הקתולי ולאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם כונן רפובליקה והעמיד עצמו בראשה. קרומוול וגופתו של המלך צ’רלס, פול דלרוש, 1830

נדודים ועסקים

משפחת דה מדינה היא מצאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה ה-15. המשפחה עברה לצרפת, וסולומון – שלמה – נולד בעיר בורדו בסביבות 1650. באותה תקופה נהגו יהודים רבים לתת לילדיהם שמות לועזיים בנוסף לשם העברי, וסולומון קיבל כנראה את גם השם דייגו. הוריו, פרנסיסקו דה מדינה וגרסיה פררה, עברו ב-1656 לאמסטרדם עם שני ילדיהם, סולומון ואחיו הבכור יוסף אהרן.

סולומון התחתן עם אסתר ד’אזבדו והשניים התגוררו באמסטרדם, אך הוא נסע לעתים ללונדון לרגל עסקיו. בפנקסי הקהילה בלונדון נרשם כי הוא שילם את חובותיו לבית הכנסת בשנים 1670-1671 כמנהג היהודים ששהו בעיר באופן חלקי, וכי לא שילם עבור 1672, כנראה משום שברובה של אותה שנה לא שהה בבירת הממלכה. בשלהי 1672 עברה כל משפחתו ללונדון בעקבות הצהרתו של המלך צ’רלס השני שעודדה מעבר של תושבי הרפובליקות המאוחדות של ארצות השפלה לאנגליה.

בלונדון עסק דה מדינה במסחר, תחילה בכותנה ובהמשך בבדים יוקרתיים. שטר מכר שנשמר מעיד כי הלווה כספים וסיפק בדים יקרים לאליזבת הדוכסית מסומרסט, אשתו של הדוכס צ’רלס סימור ומבנות האצולה החשובות בממלכה. ביומניה של שרה צ’רצ’יל, הדוכסית ממרלבורו, נכתב כי לאחר המהפכה המהוללת סיפק דה מדינה בדים יקרים גם למלכה מרי.

צילום: Edward X

דה מדינה היה חבר מכובד בקהילה היהודית של יוצאי ספרד ופורטוגל. בית הכנסת של הקהילה שהוקם בעיר בסוף המאה ה-17 פעיל עד היום

דה מדינה סחר גם בכסף, בזהב, בבדיל ובאלמוגים. החל מ-1674 שימש סוכן של חברת הודו המזרחית, ויש עדויות לכך שב-1695 סחר גם בפחם, תחום שיהודים באנגליה לא סחרו בו עד אז. נראה שלקראת סוף המאה ה-17 החל דה מדינה להתמקד בהלוואות ובאספקה צבאית והעביר בהדרגה את ניהול עסקי המסחר שלו לידי אחיינו משה דה מדינה שהיה גם חתנו. ענפיה השונים של משפחת דה מדינה דאגו לשמור על עושרם באמצעות שיתוף פעולה כלכלי וקשרי נישואין: שלושה מילדיו של האח הבכור יוסף אהרן נישאו לבנו, לבתו ולנכדתו של סולומון.

הסוכן הכפול

עושרו של דה מדינה ופעילותו הרחבה הובילו למינויו כחבר בוועד הקהילה של לונדון, וב-1676 הוא נבחר לגבאי הקהילה. בעשור האחרון של המאה ה-17 דה מדינה היה כבר לאדם עשיר מאוד, ויעידו על כך המסים הגבוהים ששילם לקופת הקהילה היהודית. לפי גובה המסים נראה כי הכנסתיו עמדו על רבבות לירות שטרלינג בשנה, וכי הוא היה אולי היהודי העשיר ביותר בלונדון. לשם השוואה, הרב יצחק ישראל דבילה, שהיה אחראי על הלימודים בתלמוד תורה, השתכר שלושים לירות שטרלינג לשנה.

בין יתר עסקיו שיתף דה מדינה פעולה עם החברה ההולנדית מצ’דו ופררה שהיה לו קשר משפחתי עם בעליה מצד אמו, והמסמך הראשון המעיד על קשריו העסקיים עם החברה הוא מ-1690. החברה עסקה באספקת עגלות, לחם ודגן לצבאות באזור השפלה, ובין השאר סיפקה לחם ודגן לצבאותיו של ויליאם מאורנג’ החל מ-1672, ומ-1679 גם לצבאותיה של אנגליה באזור פלנדריה – היום בלגיה. החברה גם סייעה לוויליאם מאורנג’ במהלך המהפכה המהוללת ב-1688, אולם בגין סיוע זה נותר המלך חייב כסף למצ’דו ופררה, והחברה ביקשה כי דה מדינה יגבה עבורה את החוב.

פנייתו של דה מדינה למלך האנגלי, שקופתו הייתה מדולדלת, הצמיחה הסדר שבמסגרתו הוא הלווה למלך כסף ששימש להחזרת החוב לחברת מצ’דו ופררה. צעד זה פתח את הדלת לעסקי המימון והלוואות הכספים של דה מדינה. מאותו יום החלה מצ’דו ופררה לשכור את שירותיו בגביית חובות מהממלכה, ודה מדינה הלווה למלך את הסכומים ששימשו לתשלום החובות. כמובן שדה מדינה זכה בעמלות משני הצדדים, והריבית המקובלת על הלוואות עמדה באותה עת על כשישה אחוזים.

סר סולומון

בספרו של ההיסטוריון וחבר הפרלמנט נרסיסס לוטרל  ‘קיצור היחסים ההיסטוריים של ענייני הממלכה בין ספטמבר 1678 לאפריל 1714’, שנכתב על בסיס יומניו, כתוב כי דה מדינה היה היהודי הראשון שמלך אנגליה ביקר בביתו וסעד על שולחנו:

באותו יום נסע הוד מלכותו להמפטון קורט, שם יישאר עד יום רביעי, וסעד בריצ’מונד עם מר מדינה, יהודי עשיר (Narcissus Luttrell, A Brief Historical Relation of State Affairs from September 1678 to April 1714, p. 583).

ביקור זה התרחש ב-17 בנובמבר 1699, למחרת הדיון בפרלמנט שבמהלכו המלך ביקש כסף עבור ביטחון הממלכה בים וביבשה. אפשר לשער כי המניע לביקורו של המלך בביתו של דה מדינה היה קשור לאותה ישיבה בפרלמנט ולצורך של המלך בכסף. סביר להניח כי אחד הנושאים שנדונו במהלך הסעודה היה מועד פירעונה של הלוואה בסך 40,744 לירות שטרלינג שנתן דה מדינה למלך ויליאם השלישי לצורך מערכותיו הצבאיות ב-1698. חוב זה נפרע לבסוף רק ב-1702. ייתכן גם שבאותה סעודה – כחלק מפריסת החוב וממילוי הצורך של המלך בהלוואות עתידיות – סוכם כי דה מדינה יקבל תואר אבירות.

ב-23 ביוני 1700, בטקס חגיגי שנערך בארמון המפטון קורט, העניק המלך וויליאם השלישי תואר אבירות לסולומון דה מדינה והפך אותו ליהודי הראשון שזכה בתואר זה. מאז כונה דה מדינה סר סולומון, ובמשך 137 שנה הוא נותר היהודי היחיד שזכה בתואר אבירות, עד שהמלכה ויקטוריה העניקה תואר זה למשה מונטיפיורי ב-1837.

ב-1701, תחת הנטל של עסקיו הרבים, סירב דה מדינה לקבל על עצמו את תפקיד פרנס הקהילה היהודית והעדיף לשלם קנס של עשרים לירות שטרלינג שהיה נהוג להטיל במקרה של סירוב מעין זה. עסקיו החדשים אף הובילו אותו שנה אחר כך לעקור מלונדון לאמסטרדם ולהפקיד את עסקיו באנגליה בידי אחיינו וחתנו משה.

ספסר המלחמה

ב-1702 התרחשו בעולם שני אירועים שהשפיעו גם על עסקיו של דה מדינה: בעקבות מותו של המלך וויליאם השלישי הומלכה אן אחותה של המלכה מרי על אנגליה; וקרבות ראשונים סימנו את ראשיתה של המלחמה על ירושת כתר המלוכה הספרדי.

וילם ויסינג, סוף המאה ה-17, רייקסמוזאום, אמסטרדם

ביקור המלך בביתו של הסוחר היהודי דה-מדינה תועד ברשומות. דמותו של וויליאם השלישי מלך אנגליה

שינוי נוסף התרחש באותה שנה במשפחת דה מדינה: יוסף אהרן, אחיו הבכור של סולומון, הקים חברה בשם ‘יוסף מדינה ובניו’ שסחרה בפלפל, בקפה ובזהב, וסולומון היה בקשר מסחרי עם החברה וגם לווה ממנה כספים למימון עסקיו.

סולומון נעזר בכספי החברה של אחיו גם כשהחל לעסוק בספקולציות בורסאיות – מסחר בשטרי קניין ובסחורות על בסיס מידע צבאי מוקדם. במערכות הצבאיות שנערכו בין השנים 1702-1706 לא הסתפק דה מדינה במתן הלוואות לבית המלוכה, אלא הרחיב את פעילותו לאספקה בפועל והיה אחראי על חלק מהמשלוחים דרך תעלת למאנש. לצורך מימוש החוזים עם הצבא סופחו אנשים מטעמו של דה מדינה לכל יחידה, והם הורשו להיכנס למחנות הצבאיים. בעזרת אנשים אלה יכול היה דה מדינה לדעת לפני כל אדם אחר מה התרחש בחזית ומה היו תוצאות הקרבות, ולהסתמך על מידע זה בביצוע פעולות בורסאיות.

הספק של מרלבורו

כאשר אנטוניו אלברז מצ’דו מת ב-1707 החליט דה מדינה להיכנס במקומו לעסקי החוזים הצבאיים ולספק לצבא עגלות, דגן ולחם. כשם שחברת מצ’דו ופררה נאלצה להשיג מימון גישור עד לקבלת התשלום מהמלך ולכן פנתה לדה מדינה, כך גם דה מדינה היה צריך להשיג מימון ביניים מאחרים – ובין היתר מחברת מצ’דו ופררה – אך הדבר לא הרתיע אותו כיוון שהוא העריך שהרווח הסופי שלו יהיה עצום. בסופו של דבר החובות שלקח כוסו במלואם רק ב-1741, שנים רבות לאחר שנפטר.

בתקופה שבה הדוכס ממרלבורו היה מפקד הצבא השתפרה שרשרת האספקה, ושיפור זה סייע לו מאוד לנצח בקרבות. לראשונה צוידו יחידות האספקה בעגלות רתומות לסוסים, וכך הפכו ניידות יותר ואפשרו ליחידות הצבא לבצע תמרונים מהירים בלי לחשוש שינותקו ממקורות האספקה. אפשר לזקוף את ההצלחות הצבאיות של אנגליה בארצות השפלה, ובמיוחד את ניצחונותיו הגדולים של הדוכס ממרלבורו במלחמת הירושה הספרדית, לזכותה של מערכת האספקה המשומנת היטב אשר נבנתה ותוחזקה על ידי חברת מצ’דו ופררה, ושוכללה עוד יותר על ידי דה מדינה.

-

אספקה באמצעות עגלות רתומות לסוסים אפשרה למרלבורו להניע את כוחותיו למרחק של 400 קילומטר עד בלנהיים בחמישה שבועות ולהביא לכניעת הצרפתים. המרשל טאלאר נכנע לפני מרלבורו בבלנהיים, מתוך ספר איורים מהמאה ה-18

עם התארכות המלחמה נשמעו קולות הולכים וגוברים שקראו לסיימה. באותה עת המלכה אן לא נתנה אמון בסידני גודולפין, מהבכירים בממשלה, ולא הפגינה אהדה לדוכס ממרלבורו שפיקד על הצבא. תחילה היא גייסה תמיכה פוליטית מספקת כדי לפטר את גודולפין, ואחר כך לחצה על מרלבורו להפסיק את המלחמה בצרפתים ואיימה כי אם לא יעשה זאת ענייניו האישיים יהפכו לנחלת הציבור. מרלבורו התעקש להמשיך במלחמה, ובתגובה נפתחה חקירה שעסקה בהתנהלותו האישית של הדוכס.

דה מדינה, שהיה בקשר ישיר עם מרלבורו כסוכן אספקה מרכזי, זומן להתייצב בפני ועדת החקירה בשישה בדצמבר 1711. הוא העיד כי נתן מדי שנה סכומי כסף גדולים למרלבורו ולאנשי שלומו, כפי שעשו אנשי חברת מצ’דו ופררה לפניו. מרלבורו קיבל במשך תשע שנות המלחמה הראשונות כ-63 אלף לירות שטרלינג. כיום ברור שתשלומים מסוג זה נחשבים שוחד, אולם דה מדינה ומרלבורו טענו כי זה היה הנוהג המקובל. ממקום מושבו בהאג כתב מרלבורו לוועדת החקירה כי תשלומים כאלה למפקד הצבאי היו נהוגים בפלנדריה עוד בתקופה שקדמה למהפכה המהוללת, וכי הכסף שימש אותו לצורכי המלחמה, ובין השאר לתשלום עבור ידיעות מודיעיניות. גם דה מדינה עצמו שימש מקור מודיעיני וזכה לתשלום עבור שירות זה.

ניסיונותיו של מרלבורו להצדיק את עצמו לא הועילו, שכן לוועדת החקירה הייתה מטרה פוליטית ברורה: למצוא רבב בדוכס ולהדיחו מתפקידו. הוועדה השתמשה בעדותו של דה מדינה כדי להכתים את שמו של מרלבורו, והמלכה מצאה דרך לצמצם סמכויותיו ולדחוף לשיחות שלום עם צרפת. למרות שהוועדה קבעה כי פעולותיו של מרלבורו לא היו חוקיות, אף אחד מחבריה לא טען כי דה מדינה שילם שוחד או ביצע עברה כלשהי, ולא הייתה עדות לכך שמרלבורו העניק את חוזי האספקה דווקא לדה מדינה. מרלבורו היה אהוד ביותר בציבור הרחב, והשימוש בעדותו של דה מדינה כדי להורידו מגדולתו הוביל לגילויי אנטישמיות שעסקו באופיו של היהודי שהתפרנס באמצעות שוחד.

הגלגל מתהפך

בשל התארכות המלחמה היו רווחיו של דה מדינה מחוזי האספקה שחתם עם מרלבורו מוטלים בספק, ואף הכסף שהשקיע בכך היה עלול לרדת לטמיון. ניצחון במלחמה לא נראה באופק, השלטון האנגלי התקשה לשלם את חובו ודה מדינה חתם מדי שנה על חוזים חדשים מבלי שקיבל תשלום מלא על החוזים הקודמים. אנגליה קנתה את האספקה בהקפה, ודה מדינה שנותר חסר מזומנים נאלץ לשלם ריבית גבוהה והגדיל את חובותיו כדי לעמוד ביעדי החוזים ולספק מזון לחיילים בחזית. במהלך הלחימה איבד הצבא עגלות וציוד נוסף, ובעקבות המלחמה ופגעי מזג האוויר עלה מחיר הדגן והחוזים חדלו מלהיות רווחיים. דה מדינה גילה כי מלחמה ממושכת מדי אינה עסק משתלם.

המדינה לא מיהרה לפצות את דה מדינה על הציוד שאבד בקרבות, לכסות את הפסדיו או לשלם את חובותיה המקוריים. הוא הימר על כל הקופה וחתם על חוזים חדשים כדי שהממשלה לא תתנער מחובותיה הקודמים, אך עם כל חוזה הלך מצבו הכלכלי והורע. ב-1712 החליט דה מדינה להימנע מלחתום על חוזים חדשים כדי שלא יוסיף לשקוע. המדינה לא מיהרה להחזיר חובותיה, הכסף שולם בעצלתיים עד 1720 ולא ניתן כל פיצוי על נזקי המלחמה. אפילו הדוכס ממרלבורו טען כי המרוויחה היחידה מהחוזים עם דה מדינה הייתה הממלכה האנגלית.

כאשר נפטר סולומון דה מדינה ב-1730 כללה צוואתו רק עשרים אלף לירות שטרלינג שנועדו בעיקר להחזרת החובות שצבר בזמן שסיפק ציוד ומזון לצבא. החובות כוסו רק כעשור לאחר מותו, והמאבק בין יורשיו הרבים על הכסף שנותר הוכרע לבסוף בדיונים משפטיים.

זאב קינן | סגולה

בזכות מעמדו של דה מדינה נדחתה האפשרות לפסול את עדותו בפני בית המשפט בשל היותו יהודי. בית הדין בצ’נסרי, בנג’מין פררס, תחילת המאה ה-18

למרות אחריתו העלובה ראוי לזכור את סולומון דה מדינה כאדם פורץ דרך שניתץ תקרות זכוכית. משפט שנערך באדינבורו 12 שנה לאחר שדה מדינה זכה בתואר אבירות מסכם היטב את הישגיו. אחד הצדדים התנגד לכך שיהודי יעיד בדיון וטען כי אין מקום ליהודים בבית המשפט בשל השנאה הטבועה בהם לנוצרים. בית המשפט קבע כי יינתן ליהודי להעיד, ובנימוקיו להיתר התבסס על התואר שאת הענקתו ייחס בטעות למלכה אן שמלכה בזמנו ולא למלך ויליאם:

כמו כן זכור לנו כי המלכה העניקה תואר אבירות לסר סולומון דה מדינה, יהודי הסוחר בלונדון; ואם כשיר לשאת תואר כבוד, מדוע לא כשיר לשאת עדות? (Oskar K. Rabinowicz, Sir Solomon de Medina, p. 21)).