עברים בצל הצלב

איננה פולין

שמי חורף אפורים – במידה שכלל אינה מוכרת בשמי האור הארצישראליים אפילו בשיא החורף – הפכו את הנופים לכעורים. הפראצ’ה ביאנקה (‘חץ לבן’), הרכבת המהירה הנוסעת ממילנו מזרחה – דרך ברשה, ורונה ופדובה עד ונציה – גומעת מרחקים ונופים שטוחים, שתחת שמים אלה נראים ממש כמו מסע קודר בפולין. שורות של עצים דקים בשלכת תוחמים שדות שחורים, פה ושם ניצב לו בית חווה ישן ומפעם לפעם חוצה הרכבת עיירה שבתיה הצבעוניים רק מוסיפים לחושך. איטליה, שבמונחים אירופיים נחשבת לארץ היופי שטוף השמש ואהבת החיים, מזכירה לנו את מה שהייתה עבור היהודים שחיו בה מאות ארוכות של שנים: ארץ של גלות, ולעתים קרובות גלות משפילה ומייסרת.

יואב שורק | סגולה

בזיליקה אפופת מוות. ‘מותו של ישו’, עיטור של דונטלו למזבח הבזיליקה על שם אנטוניוס

בספרו ‘במראה כסופה’ מנפץ ראובן בונפיל, אולי החשוב שבחוקרי יהדות איטליה, את מיתוס האידיליה שהתקיימה כביכול בין יהודים לנוצרים באיטליה בימי הרנסנס. במאות ה-15 וה-16 חיו היהודים בתנאים מגבילים ומשפילים. הם היו מעטים, וחיו בקהילות קטנות ומפוזרות בתוך חברה שראתה בהם סרח עודף ומאוס. עיסוקם העיקרי היה הלוואה בריבית – תפקיד חיוני אך שנוא. רוחות הרנסנס חדרו אמנם גם לעולם היהודי, כשם שרוח הזמן חודרת תמיד, לעתים קרובות מבלי משים, גם אל חברות מיעוט; אך רוחות אלה לא נגעו כלל בתשתית החברתית, שביסודה אפליה מובנית ועקבית בין החברה הנוצרית ההגונה לבין הנספח היהודי שנתפס מקולקל במהותו ונסבל בקושי.

אך איטליה אינה בריטניה או פולין, וגם בחורף לא תמיד השמים אפורים. כשהשמש מפציעה בין העננים, או כשהסמטאות העתיקות מסתירות ממילא את השמים, יופיה של איטליה שב ומזכיר את הגלות שאינה רחוקה מדי. גלות ששומרת זיקה עזה לעברית, שחיה נוסחאות ארצישראליות עתיקות. ארץ ים תיכונית שאפשר לגדל בה גפנים ורימונים, ושרק מרחביו הכחולים של הים – הרבה מאוד ים – מפרידים בין חופיה לבין אלה של הארץ המובטחת.

ואולי בשל כך תרבות הגלות של יהודי איטליה רחוקה מזו של אחיהם – ובמידה רבה צאצאיהם – האשכנזים. כל הקורא בכתביהם של גדולי ישראל שחיו באיטליה חש את הקרבה הפשוטה לחיים: רוחות הפרישות המהדהדות בספרות הרבנית האשכנזית נעדרות מהרפרטואר התודעתי של יהודי איטליה, והיותו של היהודי ‘אדם’ לפני הכל נתפסה כאן כמובנת מאליה. יהדות בגובה העיניים. לא במקרה, המקום הראשון שבו ידוע לנו בתולדות ישראל על תקנות נגד מותרות הוא איטליה. לאסתטיקה כאן ניתן משקל רב, הניכר לא רק בבתי הכנסת היפהפיים אלא גם בכתבי הרבנים בני דור הרנסנס, שהעיסוק בחכמות היפות של פילוסופיה, רטוריקה, שירה ולשון היה עבורם טבעי ומתבקש.

תומס לוק

מראה חלקי של הפראטו דלה ואלה מסוף המאה ה-19. הכיכר הגדולה באיטליה משתרעת על פני תשעים דונם ובלבה תעלת מים אליפטית שמשני צדיה שורות פסלים של דמויות הקשורות לעיר

גבינות וייסורים

פדובה נודעת בתולדות עם ישראל בזכות מהר”ם פדובה, הוא הרב מאיר קצנלנבוגן (1565-1473) שאמנם נולד בפראג אך חי בעיר, כיהן בה ברבנות ונקבר בבית העלמין העתיק שלה; ובזכות רמח”ל, רבי משה חיים לוצאטו (1746-1707), יליד העיר. לוצאטו הצעיר למד בעיר מפי רבו, רבי ישעיה באסאן, מגדולי רבני איטליה. כצעיר גאון ייסד בעיר ‘חבורה קדושה’ שביקשה לקרב את הגאולה בלימודה. עיסוקו בקבלה ויומרתו הגדולה עוררו עליו קטרוגים, וסופו שנאלץ לעזוב את עירו ואת איטליה בכלל, עד שעלה לארץ ישראל והגיע לעכו שבה נפטר. בעולם נודעה פדובה בזכות האוניברסיטה שלה, מן העתיקות והיוקרתיות באיטליה, שרמח”ל נמנה על תלמידיה – וגליליאו גליליי על מוריה.

העיר עלתה לגדולה בימי הרנסנס, ורוחם של הימים הללו עודה שורה בין סמטאותיה. שתי חומות מקיפות אותה: חומה אחת מהמאה ה-13 תוחמת את לב העיר בעזרת נהר בקיליונה שממלא את החפיר סביב שלוש מרוחותיה. החומה הגדולה יותר, שברובה עדיין עומדת על תִלה, היא מהמאה ה-16, והיא כולאת בתוכה שטח גדול מאוד, המעיד על שגשוגה של העיר באותן שנים.

יואב שורק | סגולה

השעון האסטרונומי הענק שהותקן על המגדל בכיכר השוק ב-1437 פועל עד היום. גלגל המזלות מעיד על התקופה שבה חולקו השמים ל-11 מזלות בלבד

הליכה ברחובות העתיקים יוצרת את הרושם שמדובר בעיר קטנה, נינוחה ושקטה; אבל העובדות מספרות אחרת: פדובה היא לבו של אזור מטרופוליטני רב אוכלוסין, מתועש מאוד, המשמש גם מרכז תקשורת וצומת תחבורתי מרכזי עבור איטליה כולה.

מחוץ ללב העיר העתיק, בין החומה הפנימית לחיצונית, נמצאים שני האתרים המרשימים ביותר בעיר. ראשון הוא הפראטו דלה ואלה, כיכר ענקית שנוצרה במאה ה-18 ובמרכזה גן אליפטי המוקף בתעלת מים ובשורות פסלים. בבוקרו של אותו יום שני סגרירי שבו ביקרתי במקום הוקמה בכיכר רחבת הידיים שורה של דוכני שוק שהציעו לחמים ומיני מאפה, גבינות שונות ומבחר רב של נקניקים ומוצרי בשר. ההבחנה בין מציעי המרכולת אינה סתמית אלא קשורה במסורות הקולינאריות והחקלאיות של הארץ: מוצרי כל דוכן מובאים מאזור מסוים ועשויים על פי המקובל בו מדורי דורות. את העין הישראלית, אגב, לוכד שלט המפנה לכיכר הצמודה לפראטו מדרום, הקרויה על שמו של יצחק רבין. בסמוך נמצא הגן הבוטני העתיק של האוניברסיטה, שהוקם באמצע המאה ה-16 והוא כיום הגן הבוטני הפעיל העתיק בעולם.

לא רחוק מהכיכר החדשה מצויה ‘הבזיליקה של הקדוש’ (Basilica del Santo)- מכלול מבנים גדול שראשיתו במאה ה-13, ובמרכזו בזיליקה על שמו של אנטוניוס מפדובה המקיפה את קברו. אנטוניוס, שנחשב למגנה של העיר, היה נזיר פרנציסקני שהגיע לאיטליה מפורטוגל ונודע כמחולל נסים. הוא נפטר ב-1231 וכעבור שנה הוכרז כקדוש. סביב דמותו וסביב הבזיליקה שפע גילויים עממיים של הקתוליות: אנשים צובאים על המקום לבקש ישועה, ופרוספקט שמוצע למבקרים מעודד אותם לנצל את ביקורם אצל הקדוש כדי להתברך. הכנסייה המקומית מציגה תערוכה מיוחדת ובה אוסף עצום ומרתק של פריטים – פעוטים לצד מרשימים ויקרים – שאנשים הכינו לכבודו של אנטוניוס כאות תודה או כסגולה להצלחה.

הקבר עצמו עטוף בהמוני פתקים ותמונות, אפוף ניחוחות כבדים של נרות, ומצטייר בעין יהודית כפגאניות העטופה ברדיד דק של מושגים מונותיאיסטיים. לתחושה זו תורמים לא רק אינספור העיטורים והפסלים שממלאים את הבזיליקה – בניגוד לחללים שנועדו לעורר כמיהה אל הנשגב והמופשט – אלא גם פולחן המוות שנוכח בה, הן בהימצאותו של הקבר בפנים והן במוות הנשקף מפניהן של רבות מהדמויות. את עיניי לכדו גם שלטים המציעים לבעלי חטאים תאי וידוי, והופעתם של הכמרים המשדרת פרישות סגפנית בתוך חברה שהמרחב הציבורי שלה מאופיין במתירנות גמורה. כביכול, אלה אחראים על החיים ואלה על המוות והאשמה.

יואב שורק | סגולה

המראה הלילי של כיכר השוק שלפני ‘ארמון התבונה’ (פלאצו דלה רגיונה), משלים את השיש המואר באור יום של מגדל ששמר על כיכר הכניסה לארמון המלך.

אוניברסיטה וישיבה

נניח לתאולוגיה שעוד נשוב אליה בהמשך, וניכנס אל הלב העתיק של העיר, שגם היום מהווה מרכז של חיים סטודנטיאליים תוססים. הרחובות הציוריים מרוצפי האבן נשפכים אל תוך סטווים מקורים ואל כיכרות שעומדות על תלן מאות שנים, ובמרכזן מבנים מונומנטליים מהמאות ה-13 וה-14. מבנה מרשים אחד הוא מושב מועצת העיר, מבנה אחר הוא מגדל שעליו שעון אסטרונומי שעובד מאז 1437, מבנה שלישי הוא הכנסייה המקומית. בלב העתיק של העיר, סמוך לפיאצה דל ארבה, נמצאים שני מרחבים שיעניינו אותנו במיוחד: האוניברסיטה והגטו.

האוניברסיטה של פדובה היא מהעתיקות באירופה, ובעלת משקל ניכר ביוקרתה של העיר. גם היום האוניברסיטה נחשבת כאחת המובילות באיטליה, והעיר היא אבן שואבת לסטודנטים – כולל סטודנטים ישראלים המגיעים לפדובה בעיקר כדי ללמוד רפואה. בלי ידיעתם, הם סוגרים מעגל היסטורי מופלא: בימי הביניים המאוחרים הייתה אוניברסיטת פדובה האוניברסיטה היחידה שאפשרה ליהודים לחבוש את ספסליה, ואלה ניצלו את ההזדמנות בעיקר כדי ללמוד רפואה. במשך מאתיים שנה, מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18, הוסמכו בה כ-230 רופאים יהודים. לא במקרה דווקא אוניברסיטה זו אפשרה ליהודים ללמוד בה: היא הייתה אוניברסיטה עצמאית שהוקמה בעקבות רצונה של קבוצה מאנשי אוניברסיטת בולוניה, העתיקה עוד יותר, בהרחבת החופש האקדמי. במשך השנים אימצה האוניברסיטה את הסיסמה Universa universis patavina libertas, שמשמעותה בעברית היא: החירויות של אוניברסיטת פדובה הן אוניברסליות. השלטונות השונים שהתחלפו בעיר כיבדו על פי רוב את החירות זו. לא רק יהודים נהנו משוויון זה. ב-1678 העניקה אוניברסיטת פדובה לראשונה בהיסטוריה תואר דוקטור לאישה.

הלב העתיק של האוניברסיטה מרוכז סביב כיכר, ויש במתחם כיום מבנים עתיקים הרוויים בתודעה ההיסטורית של המוסד היוקרתי, לצד חנויות ספרים ובתי קפה המשרתים את אוכלוסיית הסטודנטים הצעירה. בין 1592 ל-1610 לימד באוניברסיטה המפורסם שבמוריה – גליליאו גליליי. בשנותיו באוניברסיטה, שבהן נהנה משקט כלכלי שאִפשר לו להתמסר למחקריו, עסק בין השאר בשכלול הטכנולוגיה החדשה של זמנו – הטלסקופ – ובצפייה בגרמי השמים בעזרתו. השאר, כידוע, הוא היסטוריה. בפינת החומה העתיקה של פדובה מצוי מגדל שמשמש כיום את המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטה. לא צריך להתלהב: המקום הפך למגדל תצפית אסטרונומי רק במאה ה-18, הרבה אחרי שגליליאו נקבר בפירנצה, בבזיליקה קתולית כמובן. כצפוי, גליליאו משמש נכס תיירותי בפדובה, והרחוב שבו גר לפני שנדד לפיזה, לרומא ולבסוף לפירנצה נקרא על שמו, ובו גם שלט המסמן את הבית עצמו.

אידאל ההשכלה מרחף כנראה בחללה של העיר, שכן זו הפכה גם למשכנן של ישיבות חשובות בתקופות שונות. הרב מאיר קצנלנבוגן, שהזכרנו למעלה, הגיע לעיר כדי ללמוד בישיבתו של הרב יהודה מינץ, שקיבל לשם הפעלת הישיבה מבנה ומשכורת מהקהילה. בחיבורו של רבי אליהו קפשאלי ‘סדר אליהו זוטא’ (שעליו כתב עשהאל אבלמן ב’סגולה’ 4) מתואר משהו מסדר הלימוד בישיבת פדובה באותם ימים:

בבוקר, אחרי יוצאו מהישיבה שבו היה מפלפל עם יתר הרבנים, היה יושב בדירתו ומגיד ההלכה למי שלא היה להם כוח העיון בהחלט … ואחר האוכל בין הערביים היו באים גם התלמידים הגדולים והחריפים והיה מגיד להם התוספות, וכמו כן בני העשירים והשועים – אשר היו משכירים להם רב מיתר רבני העיר כדי ללמדם ביותר התמדה וגם כן שעה רבה ואין נגרע מעבודתם דבר ממה שהיו צריכים – היו לומדים עם רבניהם בבוקר ההלכה וכי ינטו צללי ערב את התוספות.
וליום המחרת לאחר התפילה היה הולך הרב עם תלמידיו שהיו דרים עמו בבית, כאשר כתבנו, בבית אחד קטן שהיה בחצר בית הכנסת הגדול של פדואה, והוא הנקרא ישיבה; והיו סביב סביב הבית כיסאות וסמוכות של עץ, שמה ישבו כיסאות למשפט התלמוד.
ואז היו מתקבצים יתר הרבנים והלומדים עם תלמידיהם, והיה הרב מתחיל להקשות וכל אחד משיב לו איש ואיש כפי מעלתו, ואחר כך כל אחד היה מקשה ומתרץ ומוציאים לאור תעלומה, וזהו הנקרא פלפול הישיבה. והיה מפלפל כל אחד עם בן זוגו, הגדול כגודלו והצעיר כצעירותו.
והפלפול הזה היה נעשה מבחוץ, רצוני מבלתי שיפתחו ספר, כי הייתה ההלכה שגורה בפי הכל, ולא היה שם אתם בלתי גמרת הרב, שבו היה מראה להם ההלכה יומי (מתוך ‘במראה כסופה’, ראובן בונפיל, הוצאת מרכז זלמן שזר, עמ’ 112).

גם הרמח”ל למד כאמור בפדובה. הוא היה בשלב מסוים סטודנט באוניברסיטה המקומית, אך עיקר לימודו היה מפי רבו רבי ישעיה באסאן, והוא אף מצא בעיר חברים שיצטרפו לפעולותיו המשיחיות. במאה ה-19, כאשר האזור היה בשליטת האימפריה ההבסבורגית (האוסטרית), הוקם בעיר בית מדרש לרבנים שפעל בה במשך כחמישים שנה ועבר לרומא אחרי השלמת איחוד איטליה ב-1870. בראש בית המדרש עמד שמואל דוד לוצאטו, שד”ל – פרשן המקרא, המתרגם, המשורר והמלומד שעסק רבות במחקר והיה ממובילי ‘חכמת ישראל’ בדורו.

בית המדרש היה אופייני ליהדות איטליה: נמזגו בו נאמנות שמרנית למסורת עם פתיחות טבעית להשכלה רחבה. לא היה בו מן הסחף שאפיין את אנשי חכמת ישראל האשכנזים, ש”נמשכים אחר ההמון, מניחים ללאומיות שיכבה, וללשון אבותינו שתישכח מפי זרענו, ולאתאיזם שיתגבר בקרבנו בכל יום”, כפי שכתב שד”ל באיגרותיו (איגרות שד”ל, עמ’ 600). גישה זו, המחניפה לחכמי האומות ומפנה עורף לחכמת חז”ל, עתידה לדברי לוצאטו להביא לכך “שתתמעט דמות ישראל והיו נבזים ושפלים בעיני כל העם” (שם). גישה מתונה זו מסבירה את האנומליה של יהדות איטליה בין האשכנזים. בעוד שאצל האחרונים התפצלה הקהילה ונוצרו רפורמה, אורתודוקסיה וכן הלאה, אצל האיטלקים הכילה הקהילה המסורתית את רוחות השינוי, וכך נחסך ממנה הקרע הגדול.

יואב שורק | סגולה

שתי מלים עבריות ברחוב הכיכרות בגטו (ויה דלה פיאצה) הן העדות היחידה לקיומו של בית הכנסת האשכנזי, שהיה הגדול והחשוב בבתי הכנסת שפעלו בפדובה עד המאה העשרים

הגטו

רחוב קטן אחד, כמחצית מרחוב קטן שני ועוד נתח קטן מרחוב גדול יותר – ויה דל ארקו, וחלק מרחוב סולפרינו ומוויה דה פיאצה – זהו הגטו היהודי של פדובה. בתוך המרחב הזה, שאורך הרחובות בו מסתכם בלא יותר מ-150 מטר, הצטופפו היהודים החל מ-1603 ועד לשלהי המאה ה-18. עוד לפני סגירת שערי הגטו שטח זה היה לבו של אזור המסחר היהודי, וגם כיום השכונה כולה מכונה ‘גטו’, כולל החלקים שמעבר לשעריו, שמהם לא נותר שריד.

לבו של אזור המסחר היהודי, אמרנו, אך לא כך היה תמיד: מסתבר שבתקופות קדומות יותר התגוררו היהודים בשכונה אחרת, הנמצאת בין החומה הפנימית לזו החיצונית, ליד רחוב הנקרא כיום ויה סבונרולה. שם נמצאים גם בתי העלמין העתיקים, ובהם קבריהם של מהר”ם פדובה ושל בנו שמואל יהודה קצנלנבוגן, כמו גם של גיבור מקומי אחר – הרופא אברהם קטלאן, שטיפל בנפגעי המגפה שפרצה ב-1631 ואף כתב על כך ספר (בית העלמין נמצא בוויה וויאל פינת רחוב קאמפניולה, אך על מנת לבקר בו יש צורך בתיאום מראש). בבית העלמין החדש, הממוקם בוויה סוריו שמחוץ לחומה החיצונית, נמצא קברו של שד”ל, לצד שרידים שהוצלו מבית העלמין העתיק של העיר, שנמחה מן העולם ב-1509 בעת מצור שהוטל על פדובה. בבית העלמין העתיק היו קבורים מהר”י מינץ ודון יצחק אברבנאל, מגדולי חכמי ישראל שגורשו מספרד, שנפטר בוונציה ב-1503.

הגטו בפדובה הוקם עשרות שנים אחרי הגטו בוונציה, שהיה הראשון בעולם. הגטאות הוקמו בלחץ האפיפיור, שהתנגד לסובלנות שהפגינו השליטים באיטליה, שאפשרה את מגורי היהודים בערים. באמצעות הגטו ביקשו השליטים המקומיים, שלא רצו או שלא יכלו לגרש את היהודים, להצהיר על היבדלות מהם, ולהעניק בכך לגיטימציה להישארותם בעריהם. הגטו היה ללא ספק ביטוי של השפלה, ואף גרר אחריו צפיפות ובעיות נוספות, אך הוא גם עיגן את הנוכחות היהודית בערי איטליה וביסס במידה לא מעטה את הקהילות.

החיים בגטו לא היו פשוטים. ב-1630 למשל מתו במגפה למעלה ממחצית מהתושבים. אך הגטו היה גם מקום מגונן. ב-1684, בעת שהתורכים צרו על בודה שבהונגריה, הופצה שמועה שיהודי בודה הם שהסגירו את העיר לידי המוסלמים; המון מוסת התנפל על הגטו של פדובה, חולל נזקים לרכוש וכמעט פגע בנפש. בחסות הצבא העירוני הסתגרו היהודים בבתיהם במשך שישה ימים, עד שהשמועה הוזמה וההמון נרגע. י’ באלול נחוג מאז בפדובה כ’פורים של בודה’.

עם הקמת הגטו פעלו בו שני בתי כנסת – אשכנזי ואיטלקי. בהמשך נוספו עליהם שני בתי כנסת ספרדיים, אחד ציבורי ואחד פרטי. הנוסח האיטלקי עשוי להיראות במבט ראשון כמעין פשרה בין שני הנוסחים המוכרים והנפוצים יותר – האשכנזי והספרדי – אולם יסודותיו עתיקים מאוד ואינם קשורים כלל למורשת מגורשי ספרד, זו שעיצבה את הנוסח במקומות רבים אחרים בעולם היהודי.

בחלוקה הסכמטית בין יהדות ספרד הנשענת על מורשת בבל לבין יהדות אשכנז הנשענת על מורשת ארץ ישראל, האיטלקים נמנים ללא ספק על הצד האשכנזי. יהדות אשכנז מבוססת במידה רבה על יהודים שהגיעו אליה מאיטליה, ואלה גם שבו אליה מפעם לפעם כשתנאי החיים באירופה שמצפון לאלפים נעשו קשים יותר. במאות ה-14 וה-15 הגיעו לצפון איטליה קבוצות משמעותיות של מגורשים יהודים, אולם אלה לא באו מספרד ומפורטוגל אלא דווקא מצרפת ומאשכנז. למרות שהגיעו למקומות שבהם כבר גרו יהודים, הפכו מגורשי אשכנז למרכז הקהילות. אם נתחקה אחר המשפחות הוותיקות והנודעות של יהדות צפון איטליה, נמצא שבדרך כלל מדובר במשפחות שהגיעו לשם מצרפת או מאשכנז.

אין זה מפתיע אפוא שלמרות השוני הרב באקלים התרבותי בין איטליה לאשכנז, היה מהר”ם פדובה הפוסק האשכנזי החשוב בדורו. לא צריך להתפלא גם על כך שהשם לוצאטו – שם משפחתם של רמח”ל ושד”ל – מעיד למרות צלילו האיטלקי על מוצא המשפחה מאשכנז, מחבל לוסאטיה שמצפון לצ’כיה, המחולק כיום בין גרמניה לפולין.

מגורשי צרפת ואשכנז הצטרפו לקבוצות של מגורשים ותיקים יותר: יהודי סיציליה ודרום איטליה שגורשו כבר בשלהי המאה ה-13. מגורשי פורטוגל הגיעו מאוחר יותר, במספרים קטנים ועם מנטליות משלהם.

בית הכנסת האשכנזי היה גאוותם של כל יהודי העיר. לבית הכנסת שני פתחים – אחד מתוך החצר הפנימית של לב הגטו ואחד מרחוב דה פיאצה – ועל כל אחד מהפתחים רשומות בעברית המלים ‘בית תפילה’. המתבונן יכול לאתר גם את החלונות המקושתים בקומה העליונה, ששימשה כחלל המרכזי של בית הכנסת. כמו בתי הכנסת המפורסמים בוונציה, גם בפדובה היכל התפילה אינו ממוקם במפלס הרחוב אלא בקומה עליונה. על הבניין, הצבוע בגוון אדמדם, שלט שיש קטן שבכותרתו הפסוק “ובנו חרבות עולם” בעברית. מתחתיו, באיטלקית, נכתב שהבניין הושחת על ידי אנטישמים במאי 1943, ושוקם על ידי הקהילה המקומית ב-1998.

מבתי הכנסת הספרדיים שהיו בפדובה לא נותר זכר. בית הכנסת הספרדי הגדול הופצץ במלחמת העולם השנייה, וארון הקודש והבימה שלו – ששרדו את ההפצצה – הועלו לירושלים והם משמשים את קהילת ‘רננים’ שבהיכל שלמה. בית הכנסת האשכנזי, שנקרא גם בית הכנסת הגדול, הוצת ב-1943, ומאז לא שוקם כבית כנסת. ארון הקודש שלו הועבר לבית הכנסת המרכזי של שכונת יד אליהו בתל אביב.

יואב שורק | סגולה

המגדל הישן הוא עד היום הנקודה הגבוהה בעיר העתיקה, ומיקומו בפינת החפיר של החומה הפנימית מעניק לו מראה קסום במיוחד. המחלקה לאסטרונומיה של האוניברסיטה הקימה בו מוזיאון ונהנית מיוקרת שמו של גליליאו גליליי

התקווה בישראל

בית הכנסת הפעיל המשמש כיום את יהודי פדובה הוא בית הכנסת האיטלקי ברחוב סולפרינו. במקום שוכנים גם משרדי הקהילה היהודית ומשרדו של הרב. בית הכנסת יפה ומרשים, אך רק מבפנים. המקום אינו מזמין אורחים; ישראלים המבקרים בפדובה לא יוכלו לבקר בו אם לא יתאמו את ביקורם מראש עם הקהילה. הפרופיל הנמוך נשמר במכוון, אולי יותר בשל מנטליות של חשש מאשר בשל איום ממשי כלשהו.

במשרדים שליד בית הכנסת אני פוגש – לאחר תיאום מראש – את רבה של פדובה, הרב אהרן (אדולפו) לוצ’י. לוצ’י, יליד 1967, אינו מקומי. הוא בן למשפחה יהודית ותיקה מרומא, שלמד בבית המדרש לרבנים שם ואף חבש שנה אחת את ספסלי ישיבת הכותל בירושלים. את השיחה הוא מנהל בעברית צברית כמעט. יש לו קרובים רבים בישראל, והוא מתעתד לעלות ארצה עם אשתו ושלושת ילדיו. לדבריו, הזיקה של יהודי איטליה לישראל חזקה מאוד, ללא קשר לרמה הדתית או לעמדות פוליטיות. “אין תקווה בגולה”, הוא מעיר, ומעריך שעלייתם של צעירים שזהותם היהודית חזקה היא רק שאלה של עיתוי.

בשכבת הגיל שלו הוא בודד. הקהילה היהודית, המונה כ-250 נפש, מורכבת משתי שכבות גיל עיקריות – האחת של בני שישים פלוס, חלקם צאצאי משפחות החיות בפדובה יותר מ-500 שנה, והאחרת של סטודנטים בשנות העשרים לחייהם, אירופים וישראלים. את היעדרם של בני הארבעים הוא תולה במה שהתרחש בעת שאלה היו בני עשרים: הם עלו לארץ או היגרו לערים גדולות יותר. למרות זאת נשמר למרבה הפלא מספר חברי הקהילה קבוע במשך השנים. אף שבבית הכנסת לא מתקיימת תפילה בימות החול, אין יום שהקהילה אינה מקיימת בו אירוע כלשהו – שיעור לילדים או למבוגרים, פעילות כלשהי או תפילה. מאחורי הדלתות המוגפות המקום רוחש חיים.

הרב לוצ’י, היסטוריון בהשכלתו, ערך חוברת מקיפה על תולדות יהודי פדובה. לבקשתי הוא משרטט את התהליכים הדמוגרפיים שעברו על הקהילה מאז המאה ה-19 – תהליכים המאפיינים קהילות רבות בגודל זה באיטליה. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה כאלף משפחות, אך ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר רק כמאתיים נפש. הצניחה הדמוגרפית הייתה בראש ובראשונה תולדה של האפשרויות שנפתחו ליהודים אחרי האמנציפציה, שהביאו אותם להימשך לערים גדולות יותר כמו רומא ומילנו, ואף אל מעבר לים. לאלה יש להוסיף את השפעת חוקי הגזע מ-1938, שדחפו יהודים לאמץ זהות נוצרית או להגר. 43 מבני הקהילה נספו במחנות, ושלט עירוני מציין זאת על אחד מקירות הבתים בגטו.

לפני שהרב מכניס אותי אל בית הכנסת האיטלקי הוא עובר אִתי על מפת העיר העתיקה ומסמן לי את גבולות הגטו ואת מיקומו של בית העלמין העתיק. הוא משרטט בעיפרון את קווי החומה המקיפים עדיין את העיר במעין משולש גדול, ומספר לי שהוא עמל עכשיו על הפיכת החומה הזו ל’עירוב’ שיאפשר ליהודים לטלטל בשבת. “צריך לסגור רק בפינה הזאת, ואנחנו עובדים על זה”, הוא אומר. ואי אפשר שלא לחשוב: מתי שימשה חומה ארוכה כל כך מכשיר הלכתי עבור שומרי שבת מועטים כל כך?

הרבה קהילות נמחו משמי התכלת האיטלקיים בדורות האחרונים בעקבות התבוללות והגירה. אפשר שכך יקרה גם לפדובה, למרות הגחלת העוממת שעוד נותרה כאן. מביקורי הקצר התרשמתי שגחלת זו אינה ראשיתה של התחדשות אלא אקורד מסיים של עיר שעברה הולך לפניה ושאוצרה הוא הזיכרון. אך מי יודע? הקיום היהודי, כבר ראינו לא פעם, מלא הפתעות.

יואב שורק | סגולה

הכנסייה של יוסטינה הקדושה (גיסטינה בכתיב המקומי), מכלול מרשים אך צנוע לעומת הבזיליקה של אנטוני, נשקפת מאחורי אחד מחלקי החומה הרחבה שעדיין מקיפה את לב העיר, ושעבור הרב המקומי אינה אלא תשתית ל’עירוב’ של שבת