כששומעים את אריק איינשטיין שר על התוכי יוסי אפשר להרגיש איך השיר דולה עצב מבארות עמוקים של יין מר. רמז בשיר מוביל לסיפור על משורר שדולה תוגה מבארו של משורר אחר

בטור רכלני על השיר 'עטור מצחך' סיפרנו בעבר על בדידותו של השחקן והמשורר אברהם חלפי שהיה רוב ימיו רווק ונפטר בגיל 76 ללא ילדים. את השיר החידתי 'השיר על תוכי יוסי' ייחסו רבים לאותה חוויה קיומית של חלפי, המשתקפת בדמותו של התוכי שישוב לאפרו "בלי אישה תוכייה ויולדת". השיר פורסם לראשונה באלול תרצ"ה (1935) בעיתון 'דבר', כשחלפי היה בן 29 בלבד, וכבר אז חש שבדידותו אינה עניין חולף. מה שמעניק לשיר את העומק שלו הוא מקורו בעצב של מישהו אחר, מישהו שהתוכי היה שלו. מיהו תוכי יוסי?

בבלוג 'עונג שבת' מפנה דוד אסף את תשומת הלב לשורות מפתח:

וְאָז אָנֹכִי בְּתוּגַת הַמְּאִירִי 
אֶלְחַשׁ לַקִּירוֹת: יוֹסִי מֵת
יוֹסִי מֵת 

המאירי הוא אביגדור המאירי, המשורר, הסופר, המתרגם, המחזאי העיתונאי. ב-1933 התפרסם 'ספר השירים' של המאירי ובו פואמה ארוכה בשם 'חלומות של בית רבן'. פואמה זו גוללה למעשה את סיפור ילדותו של אביגדור פוירשטיין שהתייתם מאמו בגיל רך. אביו היה אברך, תלמיד של מהר"ם שיק, והוא גדל אצל סבו מצד אמו שהיה בעל אחוזה בכפר דוידהאזה (בית דוד) שלמרגלות הקרפטים, סמוך לעיר מונקץ' שבאוסטרו-הונגריה (היום באוקראינה). הסב, דוד רושובסקי, חכר את האחוזה מגרף בשם לונאי והפך ברבות הימים לבעליה. הכפר כולו היה בן רחוב אחד, והתגוררו בו יהודים ונוצרים שרבים מהם עבדו באחוזה ובשטחים שהיו שייכים לסב.

אל אזור פראי זה התגלגלו יהודים בעקבות פרעות ת"ח-ת"ט, וכמו במקומות אחרים הם הפכו לבעלי זיכיונות חכירה והניעו את הכלכלה באזור החקלאי הנחשל. אך הנצרות נכחה בעוצמה בחיי הרותנים המקומיים, ומעמדם היציב של היהודים שחיו כמשפחות בודדות באחוזותיהם לא חיפה בהכרח על זרותם.

בפואמה, שהיא למעשה מחרוזת שירים, מתאר הילד אביגדור את הימים הקשים של מות אמו. הטבע היפהפה המקיף אותו, האחוזה רחבת הידיים והחצר מלאת הפלאות לא מצליחים לעודדו. לאורך השירים הוא מתאר את בדידותו, וכותב בין השאר:

שְׁלשָׁה מֵתִים הָיוּ בַחֲצֵרֵנוּ
שִׁלְשֹׁם וּתְמוֹל:
תֻּכִּיֵּנוּ יוֹסִי רֵעִי הַטּוֹב
מָרִיָּה הַכְּסוּפָה הַמְחַיְּכָה בְּבֶכִי
וּפֵּטֶר הַקָּטָן בַּעַל פְּנֵי הַקּוֹף
הוּא בֶן אֹמַנְתִּי הַטּוֹבָה
הַיּוֹדַעַת אֶת כֹּל
(אביגדור המאירי, 'ספר השירים', עמ' 320-321)

מריה ופטר הם כנראה ילדים שהיו חבריו, ואחרי מותם מתואר התוכי יוסי כאבל שאינו יכול להכיל את הצער ומת גם הוא. אז נותר הילד הדובר לגמרי לבד:

וּפִתְאֹם נֶאֱלָם
וַיִּפֹּל אֲחוֹרַנִּית מֵעַל גַּבֵּי הַבַּד
כָּכָה נִשְׁאַרְתִּי לְגַמְרֵי בָדָד
בְּתוֹךְ הָעוֹלָם
(שם, עמ' 323-324)

השיר ראה אור כאמור ב-1933. אביגדור המאירי שעלה לארץ ב-1921 נסע לביקור מולדת באירופה ב-1930. כעבור שמונה שנים יצאו לאור רשמיו בספר 'מסע באירופה הפראית (רשמי אגב אנכרוניים)'. המאירי הגיע גם לכפר שבו עברה עליו ילדותו ומלא נוסטלגיה וגעגועים הוא שואל ברשימותיו: "איפה הקטור? [כלבו] מריה! פטר! יוסי! יוסי!!!" (עמ' 142) כל אותן דמויות שהשתעשעו עמו בחצרו – ונעלמו כבר בילדותו – מסמלות את אובדן הילדות, ודוד אסף מסביר את עומק הכאב: