מכריזים עלייה
בדרך עפר רחבה המכונה ‘דרך האבות’, בין נווה דניאל לאלון שבות שבגוש עציון, מספר מבנה רחב ידיים של מקווה טהרה על ימים שבהם שקקה הדרך עולי רגלים בדרכם לירושלים. היעדרו של יישוב גדול בסביבה שיצדיק את קיומו של מקווה המים הגדול, בעל מערכת המדרגות הכפולה, מעיד על השימוש המיוחד של המבנה, שעמד אז על אם הדרך שלימים הייתה חלק ממערך הדרכים הרומיות ביהודה.
“המשנה מספרת לנו על העלייה לרגל כהפקת ענק שהופעלה על ידי גורמים ציבוריים, ‘בית הדין’ בלשונה”, מסביר פרופ’ זאב ספראי מאוניברסיטת בר אילן, מחבר סדרת הספרים ‘משנת ארץ ישראל’. “המשנה בשקלים (א’, א’) מספרת: ‘בחמשה עשר בו [באדר] קורין את המגילה בכרכין, ומתקנין את הדרכים, ואת הרחובות, ואת מקוואות המים. ועושין כל צרכי הרבים, ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים’. התוספתא (שם) מסבירה את הפעולות הללו כהכנה לעלייה לרגל. בהמשך מדברת התוספתא על שליחי בית דין שיוצאים לעשות פעולות אלה. ועדיין, המערכת המתוארת במשנה נראתה לרבים כתיאור של סדר אידילי ולא מציאותי, עד שגם העדות הארכיאולוגית לימדה אותנו שהעניין רציני לגמרי. היה ניהול להפקה הזו”.
לא הולך ברגל
בימי קדם האתגר הגדול היה אספקת המים ומקומות הלינה, הן לצועדים בדרך והן לאלה שכבר הגיעו אל העיר. כאשר מתרגמים את ההפקה למונחים מודרניים אין צורך בלינה בדרך ואין צורך באמות מים, אבל עולות שאלות אחרות, כמו ויסות התחבורה אל העיר ושאלות של תכנון עירוני שיאפשר לעיר להתקיים כראוי הן בימי החג והן בימים של שגרה.
“יש לתכנן את ירושלים כעיר ‘אקורדיונית’, כזו המסוגלת להתכווץ ולהתרחב”, אומר דוד ברוקנר, הנמנה על צוות שעמל על תכנית מתאר עקרונית לירושלים העתידית — עיר שמקדש בתוכה (ראו מסגרת). “אסור לתכנן את העיר כך שאזורים שלמים בה הופכים לשכונות רפאים ברגע שעולי הרגל שבים לבתיהם. אנחנו מכירים את העזובה ואת ההתפוררות שהן נחלת מתחמים אולימפיים שלא מוצאים להם שימוש ראוי בימי השגרה. אולם צריך להיערך על מנת לספק פתרונות לינה למצב שבו אוכלוסיית העיר משלשת את עצמה, ואולי אף יותר, במהלך הרגלים. הפתרון משלב הן אירוח אצל התושבים המקומיים והן בניית מתחמי ענק של מבנים פריקים (סוכות ומבנים קלים) בעלי תשתית מתאימה באזורים מרוחקים מעט מהעיר שלא ייבנו בהם מבני קבע. למשל, בעמק הארזים ממערב, במדרונות הר הצופים ממזרח, ברכס רמת רחל מדרום, ובמקומות נוספים שיאותרו כמתאימים”.
אנשי הצוות לומדים בין השאר מניסיונם של הסעודים, שמנהלים את החג’ במכה, שבו כשלושה מיליון איש פוקדים את העיר, כמחציתם מחו”ל. השלטונות הסעודיים הקימו במינה, הסמוכה למכה, עיר אוהלים אדירת ממדים שמהווה פתרון אכסון קלסי לעולי הרגל: האוהלים ממוזגים ובמחנות פזורים מטבחים מרכזיים שמספקים מזון, ברזיות ואזורי רחצה, ומערכת תחבורה — הן פנימית והן אל יעדי העלייה לרגל.
העלייה היהודית לרגל שונה אמנם באופיה, שכן על פי התורה העולים לרגל מביאים אִתם לירושלים מכל טוב: פֵּרות מעשר שני ונטע רבעי, בכורות הבהמה ובהמות לקרבנות, ולמעשה אמורים לתפקד גם בשעת הרגל כ’בעלי בתים’ הסומכים אל שולחנם גרים ועניים, ולא כמי שסמוכים על שולחנו של מטבח מרכזי. ועדיין, צורכי הלינה, ההסעדה, ההיגיינה והתחבורה של רבבות אדם טעונים היערכות לוגיסטית שאותה ניתן ללמוד גם מהקרובים הרחוקים שבמדבריות ערב.
“בשטחים פתוחים שיאותרו מחוץ לאזור ‘הצופים’ ובסמוך לו”, אומר מסמך ראשוני של צוות התכנון הירושלמי, “ייבנו פארקים גדולים אשר יהוו — בשלושת הרגלים — חניונים לעולי הרגל, ויופעלו על ידי רשות המקדש. התשתיות למבנים הקלים תהיינה קבועות, ואילו המבנים (והסוכות) יוכלו להיות מפורקים ברוב ימות השנה. אתרים אלה יוכשרו גם לצליית קרבנות הפסח ואכילתם בחבורות, כמו גם לכל צורכי עולי הרגל”.
הצורך באירוח יעצב לדברי ברוקנר לא רק את המתחמים הייעודיים, אלא גם את בתי המגורים הרגילים של הירושלמים: “יש לדאוג שבינוי הקבע של העיר יאפשר בבוא הרגל התכנסות והתחלקות עם משפחות נוספות. המתארחים יהיו בעיקר קרובי משפחה וחברים, אך אין מניעה שעולים רבים נוספים יוכנסו הביתה בחום ובמאור פנים. כך למדנו במשנה על ימי קדם, ‘ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום’.
“בירושלים של היום קיימים כעשרת אלפים חדרי אירוח (נכון ל־2008), ומתיירים בה כ־2.5 מיליון איש בשנה. הקמת מלונות רבים לצורך הרגלים אינה באה בחשבון, והפתרון ההמוני יינתן באמצעות מחנות שהייה הממוקמים בסביבות העיר. בראש השנה מתקבצים באומן כחמישים אלף איש, ומתפתחים פתרונות לינה והסעדה שמבוססים על ימים ספורים בשנה. גם העלייה למירון בל”ג בעומר יכולה להעלות סוג של פתרון: כיום מגיעים לשם מדי שנה כ־350 אלף איש ואישה, שרובם לא רואים שינה בעיניהם — כעדותו של רבי יהושע בן חנניה על שמחת בית השואבה בחג הסוכות (סוכה נג.) — עד חזרתם לביתם עם בוקר. מצוות לינה שבעלייה לירושלים מחייבת שהייה של לילה בין תחומי העיר, אך את הלילה הזה אפשר להעביר גם בשיחות חברים או בהשתתפות באירועים שונים, ולמחרת לצאת למסע הביתה”.
האחריות של נקדימון
ומה היה פעם? פרופ’ ספראי מחזיר אותנו אל המשנה שמזכירה את בית הדין האחראי על התקנת הדרכים ומקורות המים לעולי הרגל. “איננו יודעים על איזה בית דין מדובר”, אומר ספראי. “אני מניח שהגוף המארגן היה המועצה של ירושלים ושל המקדש. מקור מדרשי מאוחר אחד משיח לפי תומו על פלוני שהיה חבר המועצה של ירושלים או של המקדש, ותפקידו היה להתקין מקוואות לרבים.
“לפי התיאור במשנה המוסד המרכזי עסק רק בהכנת התשתיות: דרכים בנויות, מתקני מים וכיכרות (רחובות בלשון המשנה) — כלומר מרחבים פנויים בלב העיירות ששם היו עולי הרגל מתכנסים. בנוסף, לפי התלמוד הירושלמי היו מסירים את המנעולים מעל בורות המים הציבוריים.
“מסתבר אפוא שנציגי ירושלים שלטו על מתקני מים ועל בורות מים ברחבי הארץ. יש לכך גם עדויות ספרותיות נוספות וגם עדויות ארכיאולוגיות”. מלבד המקווה הגדול שהוזכר בפתיחה, שאינו קשור לשום יישוב, התפרסמה תגלית נוספת בפירוש של ספראי למסכת שקלים: “יגאל ויותם טפר חשפו מערכת דרכים בנויות שאינן כבישים רומיים אך אינן עומדות גם בשום זיקה ליישוב המקומי, אלא הן דרכים על־מקומיות. לדעתם הפירוש היחידי הסביר למערכת היא הבנתה כצירים לעולי רגל לירושלים. צירי תנועה שנסללו על ידי הרשות היהודית המרכזית. בנוסף לכך ספרות חז”ל מדברת על בורות השייכים ללאום כולו”.
פעילות נוספת של הנהגת ירושלים הייתה אספקת המים בעיר עצמה. עולי הרגל הרבים צרכו מים בכמות שהתושבים הקבועים לא תמיד יכלו לספק. במסכת תענית (יט:) מסופר על נקדימון בן גוריון שנטל אחריות על אספקת המים לעולי הרגל:
תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות.
הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד. אמר לו: הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים, ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה כיכר כסף; וקבע לו זמן.
כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך.
שלח לו: עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא.
בצהריים שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך.
שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום.
במנחה שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך.
שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום.
לגלג עליו אותו הגמון. אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים? נכנס לבית המרחץ בשמחה.
עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים.
מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו.
“הסיפור הזה מדגים את הבעיה”, אומר ספראי. “נקדימון קונה מאגרי מים שמצויים בידי הצבא הרומי בשביל עולי הרגל. נקדימון פעל כתורם פרטי, אבל במקרה או שלא במקרה הוא היה גם אחד מחברי המועצה (בולי) של ירושלים (איכה רבה א’. במקבילה בבבלי הוא מתואר כסתם עשיר). הנוהג הרומי המקובל היה שבעלי תפקיד מממנים מכיסם את הפעילות שעליה הם ממונים. סביר שנקדימון פעל כתורם פרטי, אבל בתוקף חברותו במועצה שאמורה לטפל באספקת הצרכים של עולי הרגל”.
יופי של אירוח
לא רק בעיות ואתגרים העמידה העלייה לרגל בפני המארגנים. בראש ובראשונה הייתה זו חוויה של אחווה לאומית. על פי המשנה חבורות העולים מצאו מקום בחצרות בתים ועל הגגות.
“לפי ההלכה אסור היה להם לישון בבתים, כדי שלא ייטמאו ביחסי אישות”, מסביר ספראי. “תושבי ירושלים אמורים היו להיענות לאורחים המבקשים להתאכסן בצל קורתם ונאסר עליהם לקבל תשלום. דרך תשלום מקובלת הייתה לתת למארחים את עורות הכבשים שנשחטו, ולשם כך בחרו עולי הרגל כבשים שצמרם מרובה. אחד הדברים המייחדים את ירושלים: ‘ואין לוקחין בה שכר מיטות. רבי יהודה אומר: אף לא שכר מיטות מוצעות. לא היו לוקחים בה עורות קדשים. מה היו עושים מהם? רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותנין אותם לבעלי אושפיזין. אכסנין היו שרויין מבפנים ובעלי אושפיזין מבחוץ. אכסנין מערימין ונוטלים כבשי מצרים שעורותיהן יפין בארבע ובחמש סלעים, ובהם היו אנשי ירושלים משתכרין’ (אבות דרבי נתן, נוסחה א’, ל”ה). אגב הדברים אנחנו שומעים שלעתים פינו אנשי העיר את בתיהם לטובת עולי הרגל, ומכאן שההקפדה על שינה בשטח הפתוח לא הייתה מושלמת”, מציין ספראי.
“בסך הכל איננו שומעים על בעיות קשות באירוח”, הוא מסכם. “רק לשם השוואה, בזמן העלייה לרגל למכה מדווחים כמעט מדי שנה על אסונות שמתחוללים בשל הצפיפות הרבה. חז”ל מציגים את הצלחת העלייה לרגל כנס: ‘עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים: לא הפילה אשה מריח בשר הקודש מעולם. ולא נפגע אדם בירושלים. ולא נכשל אדם בירושלים מעולם … לא אמר אדם לחברו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחברו לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים. מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים’ (שם). חז”ל הרגישו שהישגים אלה אינם באים מעצמם, ואני מעז לנחש שהנס לא יכול היה להתרחש ללא עבודת הכנה, הרבה התנדבות, סבלנות מצד תושבי ירושלים, גמישות של עולי הרגל, והתרוממות הרוח של המצווה המשותפת”.
מתקהלים בלי פקקים
שיירות העולים מתוארות בצורה יפהפייה במסכת ביכורים:
כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: ‘קומו ונעלה ציון אל בית ה’ א־לוהינו’.
הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים.
והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים.
הגיעו קרוב לירושלים … הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם … וכל בעלי אמניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום (ג’, ב’־ג’).
הפסטורליה הכפרית הזו מתפוגגת כשחושבים על רבבות משפחות במכוניות עמוסות ציוד לשהייה של כמה ימים מנסות להיכנס לירושלים מכביש מספר 1, בגיבוי בלתי מספיק של כביש 443 מצפון וכביש המנהרות מדרום. ואכן, שאלת התחבורה אל העיר ושאלת התנועה בתוך העיר מטרידה מאוד את המבקשים לתכנן ירושלים שמסוגלת להכיל עלייה לרגל ולשמוח בה.
על מנת לווסת את התנועה אל העיר, סבורים בצוות התכנון, יש צורך בבניית כביש טבעת בהיקף גדול יחסית שאליו יתנקזו כל כלי הרכב הבאים אל העיר ויבחרו את הכניסה הנוחה אליה באותה שעה. כך גם מי שמגיע מצפון יוכל לבחור להיכנס אל העיר דווקא ממזרח, וכן הלאה. מאזור זה גם תתאפשר תחבורה ציבורית נוחה, ועולי הרגל יוכלו להשאיר את כלי הרכב שלהם במסופים שיותקנו בנקודות שונות לאורך כביש הטבעת (ראו איור).
כמובן שהנחת העבודה של הצוות היא שירושלים חייבת להימצא על מפת הרכבות. מלבד התחנה שנבנית כיום סמוך לבנייני האומה, ימשיך קו הרכבת אל מסוף מיוחד, קרוב יחסית להר הבית, שיוקם סמוך למסוף האוטובוסים הנוכחי של מזרח ירושלים, מצפון לשער שכם. יש לשקול גם הקמת נמל תעופה נוסף בערבות יריחו, שיקל על התנועה האווירית לעיר ויביא את הבאים אל הפאתים המזרחיים, הקלים יותר לכניסה לעיר.
בעיית התחבורה אינה מתמצה בהגעה אל העיר, עליה להתמודד גם עם שאלת התנועה בעיר עצמה — ממתחמי הלינה אל מרכזי המסחר, וכמובן אל הר הבית ואל המקדש. במועדים לא תתאפשר תנועה של רכב פרטי במרחבי העיר הפנימיים, והתחבורה הציבורית תפעל במערך יעיל ותדיר, כחלק מפרויקט ניהול העלייה לרגל. במתחמים הקרובים אל הר הבית עצמו לא תהיה גם תחבורה ציבורית והתנועה תהיה רגלית בלבד: הן כדי לקיים את עקרון ה’עלייה לרגל’ והחוויה הגלומה בו, והן כדי להימנע מכל המרעין הבישין הכרוכים בתנועה ממונעת — רעש, זיהום ותאונות. עבור המתקשים בהליכה יותקנו מסועים ודרגנועים שיביאו גם אותם אל ההר, או שהם יוסעו במכוניות חשמליות קלות שישמשו גם את צורכי המנהלה של רשות המקדש ואת מערך החירום.
ניהול מלמעלה
מהי ‘רשות המקדש’ אתם שואלים? ובכן, ברור שבמציאות שבה קיים מקדש ומתרחשת עלייה לרגל המונית בשלושת הרגלים ועל אחת כמה וכמה במעמד ההקהל, לא ניתן להטיל את המעמסה על הגורמים שעסוקים בניהול היומיומי של העיר, כמו עיריית ירושלים. “המעגל הסובב את המקדש, וכן האתרים והתשתיות שמיועדים לעולים לרגל יופקדו ביד רשות מיוחדת”, מסביר דוד ברוקנר. “דגם זה של טריטוריה לאומית עצמאית בלב עיר אפשר למצוא — להבדיל — בוותיקן שברומא ובאזור מכה, וכן בקרית הממשלה שבגבעת רם, שאינה שייכת לשטח השיפוט של עיריית ירושלים. רמז קדום לדרך ניהול זו נמצא במקורות שמספרים על אחריותה של לשכת המקדש על תיקון העיר, חומתה ומגדליה, על הזכרתם של אחראים לסידורי הלוגיסטיקה של עולי הרגלים בתוך רשימת הממונים שהיו במקדש, ועל מימון משרתם של ‘דייני גזלות’ בירושלים מאוצר המקדש — ככל הנראה כדי להגביר את ההרתעה ואת האכיפה על גנבים ועבריינים שעלולים לנצל את ההמולה”.
אבל כמובן שירושלים של עולי הרגלים אינה רק לוגיסטיקה מורכבת אלא בראש ובראשונה חווית חג שכנראה קשה לנו לדמיין כיום. זו חוויה רוחנית, אך לא כזו המושגת מתוך התבודדות והתרחקות מן החיים אלא להפך: כזו שמתרחשת בתוך המולה עממית, ושמבוססת על ביטול המעמדות ועל יצירת חברה שוויונית לרגע. “כל ישראל חברים” הוא ביטוי שמקורו בהגדרה הלכתית של מעמד היהודים כולם בשעת הרגל. החגיגיות כרוכה בשווקים ססגוניים מלאים כל טוב, בסעודות גדולות שאליהן מסבים אנשים רבים, אך כל אלה סבים סביב מקדש שמהווה מופת של אסתטיקה — באדריכלות, במוזיקה, בסדרים המרהיבים שבו — ושהעבודה נעשית בו אל מי שמעבר לכל הגדרה ותפיסה.