מארק שאגאל נולד למשפחה חסידית ברוסיה הצארית הנוצרית ורוב שנותיו חי ויצר בפריז. חייו ויצירתו של האמן היהודי הסוריאליסטי הגדול נעו ללא הרף בין שלושת קודקודים- העיירה היהודית, התרבות העממית הרוסית ותרבות המערב החילונית

בשנות הילדות הייתי צופה ומסתכל בך בדחילו מעל מפתן ביתנו. כה נהירה היית לעיניים הילדותיות. בהיות גדר חוצצת ביני לבינך הייתי עולה על סדן של עץ. ואם גם מעל הסדן לא היטבתי לראותך, הייתי מטפס על הגג. אין בכך כלום, גם סבי היה נוהג לטפס על הגג. ובעומדי על הגג הייתי מזין עיניי במראות נופך. כאן, ברחוב פנקרובסקאיה, נולדתי בפעם השנייה (מארק שאגאל, 'חיי', עמ' 8-11).

במלים אלה התייחס מארק שאגאל, הצייר היהודי שנולד ברוסיה וחי בצרפת, מגדולי הציירים היהודים ומגדולי האמנים הסוריאליסטים במאה העשרים בכלל, לחוויות ילדותו בוויטבסק – עירו העצובה והעולצת, כפי שכינה אותה – ולאופן שבו החל להיחשף אל מראותיה ואל נופיה, הריאליים אך גם הפנטסטיים. והנה, אותה עמידה על הגג כשהוא תלוי בין שמים לארץ מיטיבה כל כך לסמל את כלל דרכו בחייו; הן בחייו האמנותיים – ביצירתו הנעה בין מציאות לדמיון, בין עולם של מטה לעולם של מעלה, והן באופן שבו היטלטל בין עולמות שונים ובין מקורות יניקה סותרים.

 

ילדות בריח דג מלוח

אם לידתו השנייה של שאגאל הייתה על גג הבית ברחוב פנקרובסקאיה, הרי שלידתו הראשונה הייתה שגרתית בהרבה. הוא נולד ב-1887 בשם משה סגל בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, עיר סואנת וגדולה יחסית בתחום המושב שמנתה אז למעלה משישים אלף איש, יותר ממחציתם יהודים. הוא היה הבכור מבין תשעה ילדים שנולדו לחצקל (יחזקאל), עוזר וסבל של סוחר דגים מלוחים, ולפייגה איטה, בעלת חנות מכולת קטנה. הוריו התפרנסו בקושי ומשפחתו חיה בצנעה. זו הייתה משפחה מסורתית, וכרבים מיהודי ויטבסק נמנתה עם חסידי חב"ד. הוריו אף נטו לציונות ורכשו את השקל הציוני.

בוויטבסק החל משה הצעיר להיקשר לתרבות העממית, למראות העיירה ולשלל הדמויות הססגוניות שאכלסו אותה ואשר לימים הזינו את יצירתו. ביניהן התבלטו סוחרים, בעלי תפילה וסתם יהודים של חול, שכנים ובני משפחה. מתוכם התנשאה דמותו של הדוד נח, הוא הדוד שמפיו ומכינורו לא מש מעולם ניגונו של הרבי. דוד זה הונצח לימים בציוריו של שאגאל בדמות 'כנר על הגג', והוא ששימש מקור לשמו של המחזמר הידוע על פי סיפורו של שלום עליכם.

אך לא רק את מראותיה ואת ניגוניה של העיירה היהודית ספג משה סגל. סמוך לבית הוריו היו גם כנסיות ומנזרים בעלי גגות דמויי בצל, וצלבים וחזירים וכמרים הלכו ברחוב והצטלבו. שנים מאוחר יותר אמר שאגאל כי רגבי אדמתה של רוסיה שדבקו בנעליו לא נשרו מהן מעולם, והייתה זו רוסיה שהיו בה אלה וגם אלה.

משה קיבל חינוך מסורתי ב'חדר' ולאחר מכן דאגה אמו להכניסו תמורת שוחד לבית ספר רוסי עירוני שבדרך כלל לא התקבלו אליו נערים יהודים. משה, שהיה בינתיים למארק, לא הצטיין בלימודיו ואף נתקף גמגום כאשר נדרש להשתתף בשיעורים ברוסית. רק בשיעורי רישום וגאומטריה ניכר כשרונו האמנותי. באותם ימים החל מארק להעתיק למחברת מיוחדת איורים שנדפסו בכתבי עת רוסיים, והישגיו עוררו התפעלות. אז גם גמלה בלבו ההחלטה להפוך לצייר, החלטה שגרמה מורת רוח למשפחתו, הן בשל התפיסה שרווחה בחברה המסורתית שלפיה באמנות הפלסטית יש משום עברה על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", והן בשל העובדה שמלאכת הציור לא הבטיחה לבעליה יציבות כלכלית.

על אף הסתייגותם של הוריו, ולאחר שזכה לבסוף בהסכמת אמו, החל שאגאל בן ה-19 ללמוד בבית הספר הפרטי לרישום ולציור של יהודה פן בוויטבסק. אלא שסגנונו האמנותי של פן, שתיעד את חיי העיירה באופן ריאליסטי, לא היה לרוחו של שאגאל. הוא ביקש לעבור לעיר הבירה סנט פטרסבורג בתקווה שימצא בה משב רוח אירופי ומודרניסטי יותר. אביו, שהשלים בלית ברירה עם הדרך שבה בחר בנו, נתן לו מתחת לשולחן 27 רובל, בתוספת אזהרה שלא יצפה ממנו לעזרה נוספת, ואף השיג עבורו מכתב מסוחר מקומי אשר הטיל עליו כביכול לרכוש סחורות בבירה שהכניסה אליה ליהודים הייתה אסורה על פי רוב.

את שלוש השנים הבאות בילה שאגאל בסנט פטרסבורג. היו אלה שנים קשות שבהן יצר מתוך עוני ומצוקה. הוא לא קיבל אישור שהייה בעיר ואף נאסר בשל כך; הוא לא התקבל ללימודים באקדמיה הממלכתית ונאלץ ללמוד בבית ספר לא יוקרתי וללא מלגת מחיה מספקת כשהוא נתמך על ידי נדבנים. אך למרות הקשיים הוא צייר בתקופה זו את יצירותיו החשובות הראשונות והחל לגבש לעצמו סגנון ייחודי ששילב בין האמנות העממית – היהודית והרוסית – לבין זרמים מודרניסטיים כמו קוביזם ופוביזם. ההתוודעות לסגנונות אלה, שנולדו באותם ימים בפריז, הניעה את שאגאל להגר ב-1910 אל בירת האמנות של המערב באותם ימים, ובלב מלא חששות עזב את רוסיה, לא לפני ששב לוויטבסק כדי להיפרד מארוסתו האהובה, בלה רוזנפלד, שאותה הכיר בתקופת לימודיו. "א-ל מסתתר בין עננים או מאחורי ביתו של הסנדלר", התפלל אז, "עזרני שאמצא את נשמתי, נשמה מתייסרת של נער מגמגם. עזרני למצוא את דרכי. מבקשת נפשי שלא להיות כמו של כל האחרים, מבקש אני לגלות עולם חדש". והוא נפרד לשלום מעיר ילדותו: "ויטבסק, אני נפרד ממך. הישארי לנפשך עם מליחייך!" (דוד גלעדי, 'מארק שאגאל, סיפור חיים ופרקי ציור', עמ' 58-59).

 

אינדיבידואליסט בלב המהפכה

באותם ימים הייתה פריז עיר תוססת ושוקקת חיים, לב הסצנה האמנותית האירופית, עמוסת מוזאונים, סלונים וסדנאות יצירה, רוחשת פעילות אמנותית ודיונים סוערים בין נציגיהם של הזרמים החדשים באמנות. שאגאל האינדיבידואליסט, שמאס בתחושה שליוותה אותו ברוסיה כאילו על כל צעד ושעל הוא מזוהה כיהודי, שמח להיבלע באווירתה הקוסמופוליטית של עיר האורות והצבעים. הוא שכר לעצמו סדנת עבודה שבה יצר במשך חודשים אחדים, ולאחר מכן עבר ל'כוורת' (לה-ריש), מתחם שהיו בו כמאה סדנאות של ציירים וקומונות של יוצרים בני עמים שונים. הוא צייר אז כאחוז תזזית ומיעט בשינה ובאכילה. כשמצבו הכספי לא אפשר לו לרכוש בדי ציור קרע מעליו את חולצותיו והשתמש בהן כמצע לציוריו.