שמחה על קיום מצווה
אם כאשר אנחנו יושבים כיום סביב שולחן הסדר, קוראים את ההגדה ומזכירים את הזבחים ואת הפסחים – אנחנו מייחלים לפסח דוגמת זה הנחגג מדי שנה כבר אלפיים שנה על הר גריזים שבשומרון? פסח השומרונים נראה לכאורה דומה מאוד לפסח דורות של עם ישראל, כפי שנעשה כשהעם ישב על אדמתו ובית המקדש עמד על תלו. האמנם יש זהות בין הפסח השומרוני לפסח היהודי?
כדי לענות על שאלה זו עלינו לשים פעמינו אל ההר המשקיף שכמה בחודש ניסן.
החג המרכזי של השומרונים הוא יום הקרבת קרבן הפסח – זבח הפסח בלשונם. זה היום שמחבר את כל בני העדה. גם השומרונים שמתגוררים בחולון – המרכז השני של השומרונים – מגיעים להר גריזים כדי להשתתף בחגיגה. מי שעזב את העדה ולא השתתף פעם אחת בזבח הפסח ניתק את הקשר עם העדה לצמיתות. אין דרך חזרה.
לפני כשנתיים הוקרן בארץ הסרט התיעודי ‘שומרוני בודד’, המגולל את סיפורו של ברוך צדקה – אביה של השחקנית סופי צדקה – שארבע בנותיו עזבו את העדה. הסיפור שלו ממחיש את הקשרים ההדוקים בין בני העדה מחד גיסא, ואת הקשיים הניצבים בפני מי שהוא או בני משפחתו לא הלכו בתלם מאידך גיסא.
כל תהליך הקרבת הפסח מתבצע על פי הכתוב בתורה בשמות י”ב, על פי הפרשנות השומרונית כמובן. בעשור לחודש הראשון לפי לוח השנה השומרוני – י’ בניסן בלשוננו – קונים נציגי העדה את הכבשים לקרבן הפסח. הדבר מבוסס על הפסוק: “דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית”. את הכבשים בודקים היטב על מנת לוודא שאין בהם מום, שהרי בעלי מומים אינם כשרים להקרבה, ומוודאים שאכן נקנה “שה תמים זכר בן שנה”, ככתוב. כל משפחה, או קבוצה של משפחות גרעיניות, קונה כבש, ושומרת עליו מכל משמר עד ליום ההקרבה – “עד ארבעה עשר יום לחודש הזה … בין הערבים”.
הזבח עצמו נערך ביום י”ד בניסן. כבר בצהרי היום מבעירים את האש בתנורים המוכנים לצליית הכבשים. התנורים הם למעשה בורות גדולים המדופנים באבני שדה. האש הבוערת במשך מספר שעות מחממת את האבנים, וכך התנור מוכן לצליית הכבשים לאחר שחיטתם. מוטות עץ ארוכים מעצי אורן הגדלים בהר גריזים, שישמשו כשיפודים, מוכנים אף הם. למעלה מחמישים כבשים מוכנים אף הם במקום לשחיטתם.
שעתיים שלוש לפני השקיעה מתקבצים ראשי העדה וזקניה בבית הכהן הגדול, או במרכז הקהילתי על הר גריזים, ומקבלים את פני האורחים הרבים הבאים לברך, להיפגש, לראות ולהיראות. בין האורחים: נציגי השלטון – הן נציגי הממשל הצבאי הישראלי והן נציגי הרשות הפלשתינית, דיפלומטים, ראשי עדות שונות, ראשי קבוצות פוליטיות, ידידי העדה, חוקרים וחברים אישיים.
כשעה לפני השקיעה יוצא הכהן הגדול בראש זקני העדה ונכבדיה אל מקום הזבח. המוני אורחים שבאים לראות את הטקס צובאים על הגדרות המקיפות את המתחם הסגור. צעירי העדה – כולם לבושים לבן – מרוכזים באזור ‘מזבח השחיטה’, שהוא למעשה תעלה חפורה באדמה, בהתאם לכתוב “מזבח אדמה תעשה לי”. התעלה מדופנת באבנים – “ואם מזבח אבנים תעשה לי”. מבעירים אש בתעלה ומכינים עליה מכלי מים לצורך הפשטת העורות מעל הכבשים.
זקני העדה ונכבדיה סובבים את הכהן הגדול בתפילה ובפיוט. הפיוט, שנאמר בארמית, עוסק ביצחק, שעל פי המסורת נולד בפסח, ובאיל שהוקרב במקומו, המזכיר את קרבן הפסח. הכהן הגדול עולה על במת אבן קטנה, פניו מערבה אל השמש השוקעת, ופותח בקריאת הפסוקים המצווים על הקרבת הקרבן: “וידבר שמא…” – שם ה’ אינו נהגה ככתבו, ובמקומו משתמשים השומרונים במלה הארמית ‘שמא’, שפירושה ‘השם’ – “אל משה ואל אהרן בארץ מצרים…”. קולו הולך ומתחזק, הקהל כולו מרותק לקריאתו, הצעירים כבר גוררים את הכבשים אל סמוך למקום השחיטה, והשוחטים מוכנים למלאכתם בחלפים שלופים. עם שקיעת החמה מגיע הכהן למלים “ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל” – כך כתוב בנוסח התורה שבידיהם – ואז מגיע רגע השיא של היום, השחיטה עצמה. לאחר השחיטה יש פרץ של חיבוקים ונשיקות, מפגשים מרגשים בין קרובים רחוקים, ושמחה אמיתית על קיומה של מצווה חשובה – המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל עוד בהיותו במצרים – הקרבת קרבן הפסח.
-שומרונים מתפללים
יום הפסח וחג המצות
עם השקיעה מתחיל היום הראשון של חג המצות. בתורה רק יום י”ד בניסן – שבו מקריבים את הקרבן – נקרא חג הפסח, ושבעת ימי החג נקראים חג המצות. כבר בתקופת חז”ל החלו לקרוא לכל שבעת הימים חג הפסח, והביטוי התנ”כי חג המצות השתמר בעיקר בתפילות. אצל השומרונים נשמרה ההבחנה המקראית גם בדיבור ובשיחה: פסח הוא רק הקרבן והיום שבו הוא קרב, וכל שבעת הימים מכונים חג המצות.
העיסוק בקרבן הפסח נמשך אל תוך הלילה. עם קריאתו של הכהן הגדול “ושחטו אותו” ממהרים השוחטים השומרונים לשחוט את הכבשים. גם אצלם “שחיטה בזר כשרה”, כמקובל אצלנו, ולא הכהנים הם ששוחטים. הם מקפידים שדם הקרבן יוגר אל התעלה המשמשת כמזבח, ואף מורחים טיפת דם על המצח, זכר לנאמר בפסח מצרים: “ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם”. הם לא נותנים דם על הבתים כי בעבר חיו השומרונים בין שכניהם הערבים בשכם, וסימן הדם על הבית יכול היה לעלות להם בחייהם.
את הכבשים מפשיטים מעורם בעזרת המים שחוממו מבעוד יום. קורעים את בטנם ומוציאים את האיברים הפנימיים. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח, ושאר האיברים מנוקים ומוחזרים לתוך גוף הכבש לקראת צלייתו. במשנה בפסחים (ז’, א’) יש מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי האם מותר להחזיר את האיברים הפנימיים לגוף הכבש, או שמא יש לתלות אותם מבחוץ, משום שאם יחזירם הגוף יהפוך למעין כלי שבתוכו יתבשלו האיברים, וקרבן הפסח חייב להיות צלי ולא מבושל.
מי מאתנו ראה פעם את גיד הנשה? השומרונים מקפידים כמונו שלא לאכול את גיד הנשה, והם מוציאים אותו ושורפים אותו על המזבח.
כשעתיים לאחר השחיטה מוכנים כל הכבשים להכנסתם לתנורים לצלייה. חלקם איבריהם בתוכם, כדעת רבי יוסי הגלילי במשנה, וחלקם איבריהם תלויים על השיפוד מחוץ לגוף הכבש, כדעת רבי עקיבא. על כולם נבזק מלח, שנאמר: “ולא תשבית מלח ברית א-לוהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח”.
אמנם ניתן להכניס כל כבש לתנור בנפרד, אך גם פעולה זו נעשית על ידי השומרונים בהשתתפות כל המשפחות ובחגיגיות רבה. בהינתן האות מתאספים סביב התנורים כל נציגי המשפחות כששיפודי העץ שעליהם תלויים הכבשים בידיהם, ותוך קריאת פיוט מיוחד מוכנסים כל הכבשים המשופדים לתנורים. לכל משפחה מורחבת יש עקרונית תנור משלה, אולם הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. מה שחשוב תלויים על השיפוד מחוץ לגוף הכבש, כדעת רבי עקיבא. על כולם נבזק מלח, שנאמר: “ולא תשבית מלח ברית א-לוהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח”.
אמנם ניתן להכניס כל כבש לתנור בנפרד, אך גם פעולה זו נעשית על ידי השומרונים בהשתתפות כל המשפחות ובחגיגיות רבה. בהינתן האות מתאספים סביב התנורים כל נציגי המשפחות כששיפודי העץ שעליהם תלויים הכבשים בידיהם, ותוך קריאת פיוט מיוחד מוכנסים כל הכבשים המשופדים לתנורים. לכל משפחה מורחבת יש עקרונית תנור משלה, אולם הם לא מייחסים לכך חשיבות רבה. מה שחשוב הוא שכל כבש ייצלה בפני עצמו, ולכן נועצים את השיפודים בתחתית התנור כך שהכבשים אינם נוגעים זה בזה וגם לא בדפנות התנורים.
ההתלהבות רבה והפעילות נמרצת. ילדים, בחורים צעירים ואף מבוגרים עסוקים כולם בכיסוי התנורים. שבכת ברזל מונחת על כל תנור, עליה נפרס שק, ועליו נשפכת אדמה לחה שחונקת את האש הבוערת בתנור וגורמת לכבשים להיצלות מהחום ולא להישרף באש. התנורים מכוסים, וכל חור או סדק שממנו עולה עשן נסתם מיד.
באדיבות זאב ח' ארליךסידור התפילה השומרוני, הנקרא דפתֶר, כתוב בכתב שומרוני. הפיוטים בתפילה השומרונית נאמרים בנעימות שומרוניות ייחודיות
ליל שימורים
בזמן שהכבשים נצלים בתנורים מורשים האורחים הרבים שהתקבצו לטקס להיכנס אל רחבת הזבח כדי לראות מקרוב את מהלך האירועים, לפגוש ידידים, לחקור ולברר, ולהעמיק את ידיעותיהם בתרבות השומרונית ובמסורתה. עבור הצופים מבחוץ זו חוויה ייחודית ונדירה. בני העדה ידידותיים ברובם, ושמחים להסביר את פרטי הטקס ולענות על שאלות האורחים.
לאחר שלב זה עוזבים רוב האורחים את המקום, הרבה לפני שהכבשים מוצאים מהתנורים. יש מהשומרונים, בעיקר הצעירים והצעירים ברוחם, שנקבצים סמוך לתנורים ומזמרים מפיוטי החג העוסקים בעניינו של יום – קרבן הפסח. הפיוטים כולם בארמית, ומשולבים בהם פסוקים ושברי פסוקים על פי הנוסח השומרוני של התורה. אחרים מתקבצים בבתים, משפחות משפחות, הורים, ילדים ונכדים, ולעתים אף אורחים מבחוץ. יש המנצלים את הזמן הזה לנמנום קל, ויש צעירים שזו ההזדמנות עבורם לתור אחר שידוך, כשכל בני העדה מרוכזים יחד, שמחים ורגועים, ולבושים במיטב מחלצותיהם.
סמוך לחצות מורגשת תכונה ברחובות השכונה השומרונית במרומי הר גריזים – כולם נקראים להוציא את הכבשים מהתנורים. מניסיונם, ומחישובים שעשו, יודעים השומרונים מה צריך להיות גודל התנור כדי שהכבש ייצלה כראוי בזמן הנתון ולא יישרף. הייתי עד למקרה שבו משפחה בנתה לעצמה תנור חדש, וכשהוא נפתח בחצות התברר שהכבש נשרף ואינו ראוי לאכילה. התנור היה קטן מדי וחומר הבערה שהושם בו היה רב מדי. כדי למנוע עוגמת נפש כזו רובם מעדיפים להשתמש בתנורים הגדולים והישנים, ומקפידים לחשב כראוי את היחס בין גודל התנור לבין חומרי הבערה.
בחצות מתקבצים סביב התנורים צעירי הקהילה, שאליהם מצטרפים גם מבוגרים ואפילו מעט זקנים, ובבת אחת הם מרימים את שבכות הברזל שכיסו את התנורים. העשן העולה מתפזר ונמוג, הצעירים תופסים איש איש את שיפוד העץ של משפחתו והכבשים מוצאים מהתנורים. עתה הכבשים צלויים במידה הראויה. מניחים אותם על קערות או מגשים שעליהם כבר מונחים מצות ומרורים.
המצה השומרונית דומה ללאפה ויש בה מלח בשל היותה חלק מהקרבן. במצה כזו אפשר לכרוך בקלות את בשר הקרבן ואת המרור. המרור של השומרונים הוא הצמח המוכר בשם ‘מרור הגינה’, והוא אכן מר מאוד.
צילום: זאב ח' ארליךהמצה השומרונית דומה ללאפה ויש בה מלח בשל היותה חלק מהקרבן. במצה כזו אפשר לכרוך בקלות את בשר הקרבן ואת המרור
“ועצם לא תשברו בו”
“כהנים זריזים הם” אמרו חז”ל, וכעין ראיה לכך ממהרים הכהנים השומרונים לאכול מקרבן הפסח מיד עם הוצאתו מהתנור. הקהל מרוכז ברובו ליד התנורים הריקים, ופותח בשירת פיוט יפהפייה ומרגשת – הנה זכו בני הקהילה גם השנה להקריב את קרבן הפסח, והם עומדים לאכול אותו עוד מעט “צלי אש ומצות על מרורים”.
יש האוכלים במקום הזבח ויש האוכלים בביתם. יש האוכלים בעמידה ויש האוכלים בישיבה. יש המניחים את מגש הקרבן על גבי שולחן ויש המניחים אותו על הקרקע. השווה לכולם הוא ההקפדה על שני כללים: האחד – “מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון”, אוכלים מהר, כעומדים לצאת ברגעים הקרובים ממצרים. והשני – “ועצם לא תשברו בו”, מקפידים לא לשבור את העצמות. רבים אוכלים את הקרבן בידיים כדי לשמור שלא לשבור עצם. אין מה לדבר על סכין ומזלג, אלה אינם בנמצא כלל.
כל בני העדה חייבים באכילת בשר הקרבן בלילה הזה. אחד המחזות המרגשים הוא האכלת ילד צעיר מבשר הכבש לאחר שהוא כבר ישן שנת ישרים. כדי לקיים את המצווה מעירים את הילד. לעתים הוא מסרב לאכול, לעתים הוא אף בוכה ומילל, אך מצווה היא מצווה ולכן יש להאכילו, או לפחות למרוח מבשר הכבש על שפתיו, מתוך הנחה שהילד יעביר את לשונו על שפתיו ו’יאכל’ מבשר הקרבן.
לאחר חצות הלילה מסיימים גם האחרונים את אכילת הקרבן. סעודת החג מסתיימת, ואת הנותר מן הבשר מחזירים אל המזבח ושורפים אותו במקום המיועד לכך: “ולא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו”.
נותרו מעט מאוד שעות שינה עד תפילת השחר הנערכת כשעה לפני הזריחה. זו סיבה טובה לדחות את מצוות העלייה לרגל אל פסגת ההר ליום האחרון של חג המצות – שביעי של פסח בלשוננו.
אדוארד קפרובשומרונים על הר גריזים
זיכרון ושחזור
אם נשווה את טקס הקרבת קרבן הפסח של השומרונים להקרבת קרבן הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים נמצא הבדלים לא מעטים ונציין אחדים מהם:
“זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור”. רק בפסח מצרים היה ציווי לקחת את השה ולייחדו לקרבן בעשור לחודש, בי’ בניסן. לדורות אין מצווה להקדים את לקיחת הכבש. ואילו השומרונים מקפידים לקחת את הכבש בעשור לחודש.
על פי ההלכה היהודית כל קרבן נצלה בנפרד בתנור פתוח עם אש גלויה. השומרונים צולים כבשים אחדים בתנור אחד סגור ומכוסה.
וההבדל הגדול ביותר: במרכז הסעודה בישראל נמצא בשר קרבן חגיגה, ורק בסוף הסעודה, “על השובע”, נאכל כזית מקרבן הפסח על מצות ומרורים. אצל השומרונים קרבן הפסח הוא עיקר הסעודה החגיגית.
מה משמעותם של הבדלים אלה? התבוננות מעמיקה באופן ניהולם של שני הטקסים מגלה שלצד הדמיון הרב יש גם הבדל תהומי ביניהם. לדעתי, המרתק בכל העניין הוא הביצוע השונה למרות ההסתמכות על אותם פסוקים ממש.
אצלנו כל טקס קרבן הפסח מהווה זכר בלבד להקרבת הקרבן ולאכילתו בלילה הגדול והנורא של היציאה ממצרים, ואילו אצל השומרונים הטקס הוא שחזור של ההקרבה ושל האכילה ההן. יש כמובן חשיבות לשחזור אירועים מן העבר, בעיקר בצד החינוכי שלהם, ועיקר מצוותו של הלילה הזה הוא “והגדת לבנך” – ההעברה לבנים, ולדור הבא בכלל, את אירועי הלילה ההוא ומשמעותם. אולם השאלה היא כיצד מועבר מסר זה, האם בדרך של שחזור ושל דיוק בפרטים כמעט אחד לאחד כשיטת השומרונים, או שמא בדרך של זכר בלבד לאירועי הלילה ההוא, עם תוספות, הבהרות ומדרשים, ובעיקר – “לפי דעתו של בן אביו מלמדו”. זוהי השיטה היהודית, שיטת ההלכה.
נמצאנו למדים כי על אף הדמיון הרב בין קרבן הפסח של היהודים לבין קרבן הפסח של השומרונים, ועל אף בסיס הפסוקים המשותף, לא לפסח כזה אנחנו מייחלים.
תמר הירדניכהן שומרוני מציג את התורה השומרונית בבית הכנסת של העדה בחולון