החופש בבית הבראה
מלים: חיים חפר
לחן: מל קלר
אִשְׁתִּי נִשְׁאֲרָה בַּעֲפוּלָה
הַבַּעַל שֶׁלִּי בַּמִּפְעָל
שְׁמִי דּוֹקְטוֹר אֲבִיבִי
שְׁמִי שׁוּלָה
נוּ, כַּמָּה הוֹסַפְתְּ בַּמִּשְׁקָל?
הַחֹפֶשׁ, הַחֹפֶשׁ, הַחֹפֶשׁ
הַחֹפֶשׁ בְּבֵית הַבְרָאָה
הָאֹכֶל בִּכְלָל כָּאן בְּסֵדֶר
רוֹדֶנְסְקִי מַצִּיג כָּאן לֹא רַע
נִגַּשׁ קְצָת אֵלַיִךְ לַחֶדֶר?
אוֹי נָחָה שָׁם עוֹד חֲבֵרָה
הַחֹפֶשׁ, הַחֹפֶשׁ, הַחֹפֶשׁ…
בתקופת נישואיהם הקצרים בתחילת שנות השישים הספיקו אורי זהר ואילנה רובינא להקליט בדואט את שירו ההומוריסטי של חיים חפר. השיר, המתאר מפגש בין גבר ואישה זרים בבית הבראה, מייצג נאמנה מוסד מרכזי שהתהווה במדינה בעשורים הראשונים לקיומה.
-בית ההבראה במוצא, 1934 לערך
בזכות הארז של הרצל
בתי ההבראה שנבנו ברחבי הארץ נועדו לספק לחברי ההסתדרות אפשרות לצאת לחופשה. כל עובד קיבל ׳דמי הבראה׳ – ששריד להם ניתן למצוא עד היום ברבים מתלושי המשכורת של שכירים בחודשי הקיץ – ואלה כיסו את יציאתו לפרק זמן שנע בין שבוע לעשרה ימים באחד מבתי ההבראה של ההסתדרות. להבראה צריך היה להירשם מראש, ולא תמיד נמצא מקום פנוי בזמן שבו חפץ העובד. אורך החופשה ומועדה השתנה בהתאם לתנאים במקומות העבודה של העובדים ולמספר ימי החופשה שהוענקו להם, וכך קרה פעמים רבות שבני זוג נאלצו לצאת בנפרד להבראה השנתית.
מטרת ההבראה הייתה מנוחה ועלייה במשקל. בשנות החמישים – שבהן הונהג במדינה משטר הצנע והתפריט הקבוע של אזרחיה היה דל – היה לפן הקולינרי מקום חשוב, והנופשים היו אמורים להוסיף במשקל לאחר שאכלו היטב בזמן ההבראה. העובד היה חוזר למקום עבודתו עם פתק שהעיד על הסכום שהוציא בבית ההבראה ומקבל החזר במשכורת הבאה.
תרבות החופש בבתי ההבראה הייתה אחד מהביטויים לכוחה הרב של ההסתדרות, ששלטה למעשה גם בשעות הפנאי של חבריה. בתקופה שבה הממשלה התקשתה להקים בארץ בתי חולים שייענו לצרכים של האוכלוסייה ההולכת וגדלה, קופת החולים של ההסתדרות הקימה בתי הבראה מפוארים באזורים ההרריים וליד הים.
הקמת בתי ההבראה קדמה לקום המדינה. בית ההבראה הראשון היה ׳ארזה׳ שליד מוצא, והוא נקרא כך על שם ׳ארז הרצל׳ שניטע סמוך למקום, והיה למעשה ברוש. בעת נטיעת העץ קבע הרצל, שביקר במקום בי״ז במרחשון תרנ״ט (1898) כי: ״במקום הזה ראוי שיוקם בית הבראה לאנשי הרוח בעמנו״, כפי שמצוין בשלט הישן שנמצא בכניסה לארזה עד היום. ואכן, ב־1924 נחנך במקום בית הבראה מפואר של קופת חולים כללית. בתחילה התאשפזו בו חולים במתכונת דומה לסנטוריומים ברחבי אירופה, ועם הזמן הוא הפך לבית הבראה ונופש לחברי ההסתדרות.
בשנים 1938־1939 היווה המקום בסיס יציאה לפלוגה הנודדת בפיקודו של יצחק שדה, וממנו היא יצאה לפעילויות התקפיות נגד הכנופיות הערביות. מראשית מלחמת העצמאות ספגה ארזה התקפות, ובסופו של דבר פונו עובדיה יחד עם תושבי מוצא עילית והמושבה מוצא. שוב הפך בית ההבראה לבסיס צבאי, הפעם עבור חטיבת עציוני. לאחר כיבוש הכפרים שמסביב לשער הגיא במבצע נחשון חזר המקום לתפקידו המקורי.
לאחר קום המדינה הפך בית ההבראה ארזה למקום יוקרתי, ובמהלך השנים התארחו בו ראשי המדינה. במקום ניטעו אורנים, וכל נשיא נטע שם ארז בראשית כהונתו. המבנה הראשון נבנה בסגנון הנאו קלסי, ומבנה המנהלה נבנה בסגנון הבאוהאוס. בחלוף השנים גדל מספר החדרים ובית ההבראה ירד מגדולתו. ב־1989 הפך המקום למרכז כנסים והשתלמויות.
Aviad2001בית ההבראה “מבטחים” בזכרון יעקב
נפלאות הפרוטקציה
בשנות החמישים והשישים הקימה ההסתדרות בתי הבראה נוספים, ובהם ׳שפרינצק׳ בנצרת, ׳בוסל׳ בצפת ו׳מבטחים׳ בזכרון יעקב. במושגי השנים ההן נחשבו הבניינים למפוארים, אך נראה כי התנאים שהובטחו אז לנופשים לא היו מספקים את היוצאים לצימרים ואת הנופשים בבתי המלון בישראל כיום. חבר הסתדרות שהגיע לבית הבראה מצא על פי רוב שכנים זרים לחדר, ומקלחת ושירותים משותפים לכל הקומה. כדאי היה לו להביא מהבית ספר טוב ומשחקי שולחן, משום שמלבד הארוחות הדשנות לא הציע בית ההבראה כל פעילות נוספת.
העיתונאי והסופר שבתאי טבת פרסם ב׳הארץ׳ בקיץ 1958 כתבה שסיכמה את חוויותיו מחופשתו בבית ההבראה של קופת חולים בשבי ציון. היה זה שיר הלל לבית ההבראה והוא מצא בו את כור ההיתוך הישראלי בפעולה:
הדבר היותר נפלא בבית ההבראה הוא הערב העדתי. בפעם הראשונה הייתי עם יוצאי מרוקו, תוניס, טריפולי, עיראק, תימן, פולין, רומניה, גרמניה, רוסיה וארצות אחרות. ראיתי ציבור כזה אוכל משולחן אחד, משחק יחד באותם משחקים, שר בציבור אחד אותם שירים ומבלה בצוותא (נועם דביר, ״גלויות מהשנים היפות של בתי ההבראה של ההסתדרות״, ׳הארץ׳, ז׳ בסיון תשס״ט, 30.5.2009).
האמת המרה הייתה שישראל השנייה הגיעה פחות לבתי ההבראה. גם שם הניסיון ליצור שוויון נחל פעמים רבות כישלון, שכן פרוטקציות וקיצור תורים למקומות המבוקשים עבדו עבור מי שהיו לו חברים במקומות הנכונים.
בשנות השמונים השתנו דפוסי הנופש בחברה הישראלית. הוקמו בתי מלון בסגנון אמריקני, השימוש הנרחב במזגנים לא חייב עוד לנפוש דווקא באזורים הרריים, והעלייה ברמת החיים אפשרה לאנשים לצאת עם המשפחה כולה למלונות מפנקים יותר בארץ ובחו״ל.
כשההסתדרות נאלצה למכור את נכסיה בשנות התשעים היא נפרדה גם מבתי ההבראה. אחדים מהמבנים נותרו שוממים ומוזנחים ואחרים הפכו למלונות יוקרה. הנשיא האחרון שנטע ארז בארזה היה חיים הרצוג. המתחם העזוב, שאחדים מבנייניו הוכרזו מבנים לשימור, מחכה לתכנית שתתאים למידותיו האדריכליות, התרבותיות וההיסטוריות.