במשך מאות שנים שימשה משפחת אבו גוש מעין רשות מקומית ששלטה על הדרך לירושלים. איך רכשה המשפחה את מעמדה, איך נאבקה עליו בתהפוכות הפוליטיות שאירעו במאה ה־19, ומה הכניע אותה לבסוף? סיפור משפחתי בן מאות שנים

ג'יימס פין, הקונסול של בריטניה בירושלים, כתב באמצע המאה ה-19 על הכפר קַריַת אל-עִנַבּ (قرية العنب), מקום מושבה של משפחת אבו גוש:

הם שוכנים על הדרך הגבוהה מיפו לירושלים במרחק של שלוש שעות מהאחרונה, במקום המאפשר לחלוש על דרכם של הנוסעים ועולי הרגל … הכפר בנוי ללא ספק בדרך מושכת ויפה, טיפוח ההרים מסביבו הוא באיכות יוצאת דופן ונעלה על פני כל האחרים לאורך הדרך הזו, והמקום מצטיין בשקט ובשלווה (Mustafa Abbasi, "Guardians of the road: Abu Ghush family in the Jerusalem mountains during the eighteenth and nineteenth centuries", Journal of Palestine Studies, 78, 2019, p.42).

דומה שגם היום, כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר, התיאור הזה יכול להלום את הכפר שבשלב מסוים החל להיקרא בפשטות על שם המשפחה שישבה בו – אבו גוש.

 

תחילת הדרך

מקובל לזהות את המיקום של הכפר אבו גוש עם קרית יערים, עיר בנחלת יהודה המוזכרת בספר שמואל א' כמקום שאליו הובא ארון הברית מבית שמש לאחר שהפלשתים החזירו אותו לישראל. בתקופה הרומית הוצבו שם יחידות של הלגיון העשירי, בזכות שליטתו על הדרך לירושלים ובזכות שפע המעיינות המצויים באזור. בשל זיהויו של המקום עם קרית יערים המקראית הוקמה בו בתקופה הביזנטית כנסיית גבירתנו של ארון הברית, והיא המשיכה להתקיים בגלגולים שונים במשך מאות שנים.

לאחר הכיבוש המוסלמי החל היישוב להיקרא קרית אל-ענב על שם הכרמים שסבבו אותו, אולם רוב תושביו היו עדיין נוצרים. רק בסוף המאה ה-15 פסקה ההתיישבות הנוצרית במקום והכפר הפך למוסלמי. ב-1516 ערך הסולטן העות'מאני סלים הראשון מסע כיבושים במזרח התיכון ושחרר את שטחי סוריה, לבנון, ארץ ישראל ומצרים מידי הממלוכים. בעקבות הכיבוש תפסה משפחת אבו גוש את אדמות הכפר.

הדעות חלוקות באשר למוצאה של המשפחה. יש היסטוריונים המביאים ראיות כי מוצאה בקווקז וטוענים כי שמה הוא שיבוש של שם המחוז הקווקזי אינגושטיה שממנו הגיעה. השורשים הקווקזיים של המשפחה הביאו את ממשלת צ'צ'ניה לתרום לפני שנים מעטות סכום נכבד לבניית מסגד באבו גוש. המסגד, מהגדולים בישראל, נקרא על שם נשיא צ'צ'ניה רמזן קדירוב. אחרים טוענים כי מוצא בני המשפחה בחצי האי ערב, וכי הם היו מנהיגי השבטים הימנים – הדרומיים – בארץ מוצאם. תפקיד זה הקנה להם מעמד בכורה בזמנו בערב, ואף בארץ ישראל הם זכו לכבוד מצד המשפחות והשבטים האחרים שהתגוררו בהרי ירושלים.

העדויות לא בהכרח סותרות זו את זו, וייתכן כי המשפחה נדדה מערב לאזור הקווקז, שם התגייסו בניה ליחידה הצ'רקסית בצבאו של סלים והגיעו אתו לארץ ישראל. כך או כך, העדויות הראשונות לקיומה של משפחת אבו גוש בקרית אל-ענב הן כאמור מראשית המאה ה-16, אז גם מתחילים להופיע שמות של בני המשפחה ברישומי בית הדין השרעי של ירושלים. התבססותם באזור נעשתה רשמית כאשר הסולטן סולימן המפואר, בנו של סלים, העניק לבני משפחת אבו גוש פירמן – צו סולטני רשמי – שמינה אותם לאחראים על הדרך לירושלים ועל שלומם של עולי הרגל לעיר, ובכך העניק להם מעמד של מעין שליטים אוטונומיים על האזור.