אבי אבי
מלים: עודד אבישר, לחן: משה וילנסקי
אָבִי אָבִי, הַגִּידָה נָא לִי
מַדּוּעַ הַלַּיְלָה שָׁחֹר וְאָפֵל
וְרוּחַ מַסִּיעַ קִרְעִי עֲרָפֶל?
אָפֵל יַלְדִּי, הַלַּיְלָה אָפֵל
וְרוּחַ עוֹבֵר וּמְסַפֵּר סוֹדוֹתָיו
עַל אָב שֶׁמָּרַד עִם חֲמֵשֶׁת בָּנָיו
הַגֵּד אָבִי, מֵאַיִן עָלָה
מֵאַיִן עָלָה הַלַּפִּיד הַבּוֹעֵר
וְלָמָּה יָרוּץ בְּדַרְכּוֹ וִימַהֵר?
עָלָה יַלְדִּי, עָלָה הַלַּפִּיד
מִשְּׂדוֹת מוֹדִיעִין אֶל מִשְׁעוֹל הַקְּבָרִים
לִזְרֹעַ כֻּלּוֹ שַׁלְהָבוֹת וְאוֹרִים…
לכן אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא מקרב בני עמנו. דור המכבים יקום ושב לתחייה (הרצל, מדינת היהודים, תשי”ג עמ’ 84).
משפט זה מופיע בפסקה שבה בחר הרצל לסיים את ספרו ‘מדינת היהודים’, הספר המכונן של השאיפה לעצמאות ישראל בזמן הזה. הרצל הוא מהראשונים שייחדו למלחמת החשמונאים מקום מרכזי באתוס הציוני, אך הוא לא היה היחיד. בסוף המאה ה-19 נהגו אגודות חובבי ציון במזרח אירופה לחגוג את חנוכה כשהן מעלות על נס את מלחמת המעטים מול הרבים, ואת הגבורה שהביאה לעצמאות לאומית במאה השנייה לפסה”נ. ב-1895 הוקם מועדון הספורט היהודי הראשון בקונסטנטינופול (אינסטנבול), לאחר שחבריו לא הורשו להצטרף למועדונים קיימים בגלל יהדותם. חברי המועדון כינו אותו ‘מכבי’ והמועדון הבודד הפך ב-1912 לאגודת הספורט ‘מכבי’.
ב-1894 יצר בוריס שץ בפריז את פסלו הידוע ‘מתתיהו החשמונאי’. כשחנך אותו ב-1907 במסיבת חנוכה בבית הספר לאמנות בצלאל פרץ בארץ ויכוח רב משתתפים על אופיו של חנוכה כחג חילוני.
הזמר הציוני העביר את לפיד הדורות היישר מהמכבים אל החלוצים ואל הלוחמים המודרנים. כרזה למרוץ הלפיד של הסתדרות מכבי בחנוכה תשמדור לדור
בין שירי העם שנכתבו בתקופת ההתעוררות הלאומית היה שמור מקום של כבוד לשירי חנוכה, וריבוי השירים מעיד על מרכזיותו בהוויה הציונית. חלק מהשירים הדגישו את הערכים שהניעו את החלוצים בוני הארץ, והביעו הזדהות מוחלטת עם החשמונאים: “מכבים אנחנו ולנו הניצחון”, “בימים ההם בזמן הזה מכבי מושיע ופודה”. המוטיב של מלחמת בני האור בבני החושך חזר ברבים מהשירים, הכותבים דילגו על מאות שנות היסטוריה וביקשו למתוח קו ישר בין שתי נקודות שסימנו בקצותיו – מרד החשמונאים ותקומת ישראל בארצו בעידן המודרני – תוך התעלמות מהמהמורות שבדרך.
נדמה כי הבולט והקיצוני מבין בשירים אלה הוא שירו של אהרן זאב שנכתב ב-1930: ‘אנו נושאים לפידים‘ המבטל לחלוטין את משמעותו הדתית של חנוכה ומייחס את הניצחון בסיפור חנוכה המודרני למאמץ אנושי עילאי בלבד:
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם
וַיְּהִי אוֹר
במשך שנים הושר השיר באופן קבוע בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות, מנכיח על הבמה שאין מרכזית ממנה את המסר העיקרי – מכבים אנחנו! – ומחדד את קצותיו של הקו הנמתח בין חנוכה ליום העצמאות.
שירו של עודד אבישר – שהוקלט לראשונה ב-1961 – נראה בקריאה ראשונה כשיר חנוכה השייך לאותה סוגה שנולדה עם הציונות. גם בו מוזכרים מתתיהו וחמשת בניו, ומסומן המשעול המוביל מימיהם עד ימינו, ימי הגאולה שנקנתה במאמצי הגיבורים שנפלו על חרבם, ‘מגש הכסף’ כפי שכינה אותם אלתרמן. גם בשיר זה נאבקים ביניהם האור והחושך כשבסופו של דבר גובר הראשון.
הארכיון הציוניחגיגה על יד ‘קברי החשמונאים’ בחנוכה תר”ע 1909
בשמיעה ראשונה של השיר בלחנו של משה וילנסקי נדמה כי אפשר לשייכו גם לשירי הערש, סוגה נוספת שהייתה אהובה על המשוררים בארץ. שירים אלה, שבעזרתם ביקשו הורים להרדים את ילדיהם, הסתירו בין קפליה המתעתעים של מנגינה רכה תכנים מבעיתים שהתייחסו למציאות הארץ ישראלית. אבישר מתאר דיאלוג בין בן לאב שבו מתעוררים פחדיו של הילד מפני האפלה – ספק אמיתית, ספק מטפורית.
למרות זאת אפשר לטעון כי השיר ‘אבי אבי’ מתייחס לרציפות ההיסטוריה היהודית, ונדמה כי שורות הבית האחרון עשויות להוכיח את הדברים:
מִדּוֹר לְדוֹר, יַלְדִּי, זֶה הָאוֹת
זוֹרֵחַ הָאוֹר וְעוֹלֶה וּמְהַבְהֵב
בַּלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל כ”ד בְּכִסְלֵו
קול שונה
עודד אבישר היה בן למשפחה חברונית שנולד בטבריה ב-1918. סבו מאיר אגא-בבא עלה עם משפחתו מעיראק ב-1860 לעיר האבות. אביו יחזקאל עבר לעמק הירדן כדי ללמד את ילדי המתיישבים עברית. שם פגש את רבקה כץ, בת למייסדי מנחמיה, והם נישאו במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילת שנות העשרים היו בני הזוג בין מקימי בית הכרם בירושלים.
אימץ את הדימויים השגורים של המקבים מבלי לדלג על דורות הגלות. עודד אבישר בצילום מ-1975באסרו חג שבועות תשי”ח (1958) התכנסו צאצאי משפחות של יוצאי חברון במטרה מוצהרת להנציח את הקהילה שחרבה במאורעות תרפ”ט. דוד אבישר, דודו של עודד, עיתונאי וסופר, קיבל על עצמו לאסוף את החומרים ולערוך אותם במטרה להוציא ספר. עם מותו ב-1963 קיבל על עצמו אחיינו עודד את המשימה.
עודד, שחש כל חייו חלק מקהילת יהודי חברון, מספר במבוא לספר כי רגע לפני מלחמת ששת הימים עמד כתב היד להימסר לדפוס, אך בעקבות המלחמה התגלה חומר רב שלא היה ידוע עד אז. ‘ספר חברון‘ יצא לאחר שנתיים נוספות של עבודה.
התוצאה הייתה מרשימה כל כך שאבישר החל לעמול כמעט מיד על ‘ספר טבריה‘ במימון גורמים רבים. במבוא לספר זה הוא מתאר את ההשפעה הרבה שהיו לסיפורים שאמו סיפרה לו בילדותו על טבריה:
שהייתה לה עיר כנרות העיר הגדולה והיפה מכל הערים שבעולם (‘ספר טבריה’, עמ’ 6).
כותרות המשנה של הספרים הן: ‘עיר האבות ויישובה בראי הדורות’ ו’עיר כינרות ויישובה בראי הדורות’. מטרתם המוצהרת היא להראות כי יישוב יהודי התקיים ברציפות בשתי ערי הקודש.
קורות חייו של עודד אבישר הציבו אותו בין היישוב הישן ליישוב החדש. נראה כי סיפורו המשפחתי מטשטש את הגבולות שהנרטיב הלאומי ניסה למתוח ביניהם. גם השורה “מִדּוֹר לְדוֹר, יַלְדִּי, זֶה הָאוֹת” בבית האחרון של שיר החנוכה שלו מערערת על השיוך האוטומטי של השיר לז’אנר שביקש לבסס תפיסה לאומית חדשה תוך התעלמות מדרכו הארוכה של עם הנצח.