פורסם בגיליון 126, כסלו תשפ”א, דצמבר 2020
באתר המרשתת של ליגת הבייסבול המקצוענית של ישראל IBL – שפעלה במשך עונה אחת בלבד ב-2007 – מסופר כי הניסיון הראשון להחדרת משחק הבייסבול לארץ ישראל היה ב-1927, בבית היתומים הספרדי בירושלים. נכתב שם כי באותה שנה חילקה אחת המחנכות לילדי המוסד אלות וכדורי בייסבול כדי שיתחילו להתאמן בחצר המוסד, אך הילדים לא הכירו את המשחק ועל כן החלו לשחק עם הכדורים הקטנים והקשיחים כדורגל.
הסיפור על בית היתומים מפתיע, אך כנראה חסר בסיס עובדתי. עם זאת, לשנת 1927 דווקא יש ביסוס. מקורות אחדים מציינים כי משחק הבייסבול המאורגן הראשון בתולדות הארץ נערך ביום שני, ד’ בתמוז תרפ”ז (1927), בשעה 16:00, במגרש הכדורגל של קבוצת מכבי חשמונאי ירושלים, בשולי שכונת הבוכרים ושכונת בית ישראל החדשה.
הגללים פונו והמשחק החל. מגרש הכדורגל בשכונת הבוכרים שבו התקיים המשחק הראשון. מאוסף ספריית הקונגרסהתאריך שנבחר לקיום המשחק לא היה מקרי. באותו יום חל הרביעי ביולי – יום העצמאות האמריקני – ולמשחק נלוותה תחושת חגיגיות הן בשל עצם קיומו של משחק בייסבול ראשון בארץ ישראל והן בשל הבלטת התרבות האמריקנית של רבים ממשתתפיו, ובהם אקדמאים, רופאים, אישי ציבור ואזרחים מן השורה. מי שיזם את קיומו של המשחק – וכנראה שאף התענג עליו יותר מכל – היה ד”ר יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, שעל חלקו בדבר כתבה לימים רעייתו:
קיימנו משחק בייסבול בארבעה ביולי. דוד [מאגנס, בנה של הכותבת] היה המאמן, ואף הצליח לאסוף 18 שחקנים אמריקנים ביום הנפלא. הקונסול האמריקני זרק את הכדור הראשון, יהודה – הקפטן של קבוצת האדומים – נחשב לגיבור המשחק לאחר שחבט חבטה משולשת ורץ בזריזות לבסיס השלישי (Beatrice L. Magnes, Episodes: A Memoir, p. 92).
לאחר הניסיון הראשון והמוצלח נראה היה לכאורה כי מאגנס הצליח לייבא את תרבות הבייסבול לארץ ישראל ולהנכיח בקרב היישוב העברי את התרבות האמריקנית העממית שעליה גדל והתחנך מצעירותו.
ידוע יותר בפעילותו המעונבת בשירות האוניברסיטה העברית מאשר בריצה על הדשא. יהודה לייב מאגנס מאוסף ספריית הקונגרסמשחקנו הלאומי
יהודה לייב מאגנס נולד בסן פרנסיסקו ב-1877 למשפחה אמריקנית גאה. אביו דוד עקב באדיקות אחר ליגות הבייסבול המקצועניות שעשו באותן שנים את צעדיהן הראשונים במזרח ארצות הברית. כשמהשפחה עברה לאוקלנד הסמוכה הצטרף מאגנס הצעיר באופן טבעי לקבוצת הבייסבול של בית הספר התיכון שבו למד והיה לאחד המגישים הבולטים. לפחות בהזדמנות אחת זכה לתהילה רגעית כשהוביל את קבוצתו לניצחון על היריבה המרה מתיכון אחר.
בהמשך למד באוניברסיטת סינסינטי, הוכשר לרבנות בהיברו יוניון קולג’ והמשיך את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה. עם חזרתו לארצות הברית החל לעסוק בפעילות רבנית, חינוכית, ציונית ופציפיסטית מגוונת. ב-1922 עלה עם אשתו וילדיו לארץ ישראל, ותוך שנים אחדות הפך לאדם המזוהה ביותר עם ייסודה של האוניברסיטה העברית בירושלים ועם הנהגתה בעשרות השנים הראשונות.
עם עלייתו ארצה ביקש מאגנס להחדיר לתרבות היישובית המקומית, שהושפעה בעיקר מהתרבות המזרח אירופית והבריטית, גם רכיבים שונים מהתרבות האמריקנית. בין השאר הוא ניסה להקים בירושלים לראשונה בית כנסת לא אורתודוקסי בעל גוון אמריקני, ולהחדיר לחיי האוניברסיטה הצעירה רכיבים תרבותיים וספורטיביים שהכיר מלימודיו האקדמיים בארצות הברית. לצדו פעלו בהקשרים אלה אישים נוספים ממוצא אמריקני שעלו אף הם ארצה באותו זמן, ובהם גם הנרייטה סאלד, מידידותיו של מאגנס, ששיתפה עמו פעולה במגוון תחומים.
לקראת קיומו של משחק הבייסבול הראשון פורסמו מודעות מקדימות בעיתון ‘פלסטיין בולטין’ – העיתון המקומי המוביל בשפה האנגלית שקהל קוראיו היה עשוי להתעניין בכך. עיון במודעות, לצד קריאת תיאורו המפורט של ויליאם שַק, אחד המשתתפים, שפורסם ב-1949, מאפשר לצייר תמונה מהימנה ומלאה למדי של המשחק.
המשימה הראשונה הייתה איסופם שחקנים המכירים את חוקי המשחק ויכולים להשתתף בו במידה סבירה של הצלחה. המארגנים תרו אחרי מועמדים מתאימים ברחבי הארץ, ומצאו אותם בירושלים, בתל אביב, בחיפה, באל-עזריה ובמוסד חינוכי דתי ברמאללה. אחד השחקנים שגויסו היה שמואל (לו) לובר, מייסד בית הכנסת ישורון ומזכירו לשעבר של מושל העיר הבריטי רונלד סטורס. במהלך חיפוש השחקנים נמצאו גם מחבטים וכפפות מתאימות, ולקראת המשחק נערכו אימונים אחדים בחצר קתדרלת סנט ג’ורג’ שבמזרח ירושלים.
ביום המשחק התאסף במגרש קהל גדול מעט מהצפוי, שהצטייד מראש בשתייה ובמגוון אמצעי עידוד מקובלים. בראש קבוצת האדומים הועמד מאגנס, ומולו בראש הכחולים הוצב ד”ר אפרים בלוסטון, מראשי הדסה. השופטים היו פרופ’ אדגר רוזנאו (לימים נפתלי רוזנן) והכומר הארכאולוג ד”ר רומיין בוטַן, ואת הכדור הראשון המסורתי זרק הקונסול האמריקני המקומי אוסקר הייזר.
אחדים מהנוכחים סיפרו על אתגר לא צפוי שהתעורר לקראת פתיחת המשחק, לאחר שפרשים ערבים שעברו במקום הותירו על המגרש ובסביבתו שובל לא נעים של גללי סוסים. אך עד מהרה נרגעו הרוחות והמשחק החל. הנוכחים ראו באירוע בעיקר הצלחה ארגונית ואישית של מאגנס שאף חגג באותו יום את יום הולדתו החמישים. ניצחונה הגורף של קבוצתו עוד הוסיף לשמחה. אין ספק שלמשחק הייתה כאמור גם הצהרה תרבותית:
המשחק היה הצלחה אדירה. נהנינו, ציינו שני ימי הולדת, והשתלנו [בארץ ישראל] את התחביב הלאומי שלנו (William Schack, “On the Horizon: Opening Game in Zion”, Commentary, April 1949).
גמדים וענקים
הצלחתו המפתיעה של המשחק החגיגי הראשון הובילה להחלטה לקיים משחק שנתי באותו תאריך. אימונים למשחק הבא נערכו במשך חודשים אחדים, וכחודש וחצי לפני המשחק עצמו פורסמו בעיתונות הירושלמית מודעות שבישרו על אימונים מסודרים שנערכו מדי יום שישי בשעה 15:30 במגרש הספורט של המשטרה הבריטית בשכונת שייח’ ג’ראח. לקראת הסדרת העיסוק בבייסבול בעיר נדרשו המבקשים להשתתף במשחקים להיבחן תחילה ולהפגין ידע בסיסי במשחק, ואף לחתום על הצטרפותם לקבוצה באופן רשמי. לפי הדיווחים רמתם של השחקנים אכן השתפרה מאוד במהלך האימונים, הן בהגנה והן בהתקפה. לקראת המשחק החגיגי בארבעה ביולי – שבו השתתפו גם שחקניות אחדות – הוחלט לגייס אישים שישמשו לקבוצות מעין קמעות, כפי שהיה מקובל בקבוצות בייסבול בארצות הברית.
בנוסף לקונסול האמריקני שלווה ברעייתו הגיעו כ-500 צופים למשחק השנתי, קהל גדול במונחי אותם ימים. במשחק זה הובסה קבוצתו של מאגנס בתוצאה 29-6. בראש הקבוצה המנצחת היה רחביה לוין אפשטיין, בנו של המו”ל והפעיל הציוני אליהו זאב לוין אפשטיין, שהתגורר אף הוא שנים ארוכות בארצות הברית. אשתו של נורמן בנטוויץ’, היועץ המשפטי של ממשלת המנדט, הביעה תמיכה נלהבת בקיום המשחק בישראל, וכתב העיתון העריך:
צפוי כי בייסבול יוכר כעת כאחד מענפי הספורט הרשמיים של פלשתין … וכי המשחק הבא ייערך ביום הולדתו של המלך (“Baseball in Jerusalem”, The Palestine Bulletin, 5.7.1928, p. 3).
חמישה ימים לאחר המשחק כבר דווח בעיתונות על סדרה נוספת של משחקים במגרש מכבי שבשכונת הבוכרים, ועל הקמתו של מועדון הבייסבול של ירושלים שיארגן אותם. מהשחקנים נדרשה שליטה בסיסית לפחות בחוקי המשחק המורכבים. כחודש אחר כך פורסמה בעיתון הודעה על המשך עונת המשחקים עד סוף אוגוסט:
בואו ושחקו כדור בסיס בטרם ירדו הגשמים (“כדור בסיס”, ‘דאר היום’, ל’ באב תרפ”ח, 16.8.1928, עמ’ 4).
בי”א בסיון תרפ”ט נפתחה עונת המשחקים השלישית של הבייסבול הירושלמי. יומיים קודם פורסמה בעיתון ידיעה שהזמינה את הציבור לצפות במשחק הראשון:
הראשון מתוך סדרה של שלושה משחקים לאליפות פלשתין יתקיים בין שתי קבוצות של אגודת מכבי המכונות מכבי ענקים ומכבי גמדים ( “Baseball”, The Palestine Bulletin, 17.6.1929, p. 3).
עיון בירחון לענייני החינוך הגופני ‘המכבי’ מגלה כי גם בראשית שנות השלושים נערכו במסגרת אגודת מכבי חשמונאי ירושלים, שהייתה בזמנו אגודת הכדורגל הגדולה בארץ, משחקי בייסבול ומשחקי כדור אגרוף (punchball) – גרסה פשוטה יותר של בייסבול, ללא אלה, שהייתה מקובלת בקרב ילדי הקהילה היהודית בניו יורק.
ימים אחדים לאחר תום סדרת האליפות נערך בפעם השלישית המשחק החגיגי המסורתי בארבעה ביולי, כאשר מול קבוצת מועדון הבייסבול המקומי של מכבי ירושלים ניצבו שחקנים אמריקנים. מאגנס שימש שופט במשחק, והקבוצה האמריקנית ניצחה בו בתוצאה 15-9. על משחק זה דווח לראשונה גם בעיתונות היהודית בארצות הברית.
עוד קודם למשחק זה זכתה היוזמה להשתלת הבייסבול בארץ ישראל בתרומה משמעותית וסמלית: צ’רלס אברהם סטונהם, בעליה של קבוצת הבייסבול המקצוענית ניו יורק ג’איינטס (Giants) שבין תומכיה היו לא מעט יהודים, שלח לבקשתו של רחביה לוין אפשטיין סט שלם של תלבושות בייסבול מלאות שהעניקו למשחקים בארץ מעט מההילה של המשחקים שמעבר לים.
להביא את המשחק הלאומי של ארצות הברית לפלשתינה. השחקן היהודי האנק גרינברג במדי דטרויט טייגרס, 1940ליגה ארצית
פעילותה של קבוצת הבייסבול הירושלמית המשיכה, אך עם השנים אבד החידוש שבעצם קיומם של המשחקים ומראשית שנות השלושים העיתונים כבר לא דיווחו עליהם באופן סדיר. בשל חוסר התיעוד איננו יודעים עד מתי המשיכו להיערך המשחקים החגיגיים בארבעה ביולי, אולם מהידיעות שפורסמו עולה כי המשחק הלך והתבסס בתודעת הציבור, הן בזכות משחקים מוסדרים ורשמיים והן בזכות משחקים שנערכו במסגרות חברתיות שונות.
בדיווח מפורט למדי על חגיגות ט”ו בשבט שנערכו בתרצ”א (1931) בחצר בית הספר למל שבירושלים בהשתתפות אלפי תלמידים מכעשרים בתי ספר שונים נכתב כי במקום נערך גם משחק בייסבול חגיגי שבו ניצחה קבוצת שחקנים בני שכונת רחביה. פרופ’ חדוה בן ישראל, שלמדה בתיכון בית הכרם – לימים התיכון שליד האוניברסיטה – בשלהי שנות השלושים, מספרת כי לפני פתיחת הלימודים נערכו מעת לעת משחקי בייסבול שהשתתפו בהם תלמידים מכל הכיתות. היוזמים היו כמובן מורים ממוצא אמריקני שלימדו בבית הספר.
בניסן תרצ”ג (1933) פרץ הבייסבול לראשונה אל מחוץ לגבולותיה של ירושלים. בתל אביב נערך משחק בין קבוצה מקומית לבין קבוצה מהרצליה, והתל אביבים ניצחו 13-4. בעיתון ‘פלסטיין פוסט’ נכתב כי הקבוצה התל אביבית מעוניינת לארגן משחקים עם קבוצות אחרות מרחבי הארץ. נראה כי יוזמות מקומיות נוספות התרחשו מעת לעת במקומות שונים ברחבי הארץ.
בכסלו תרצ”ה (1934) נערך במגרש ימק”א בירושלים משחק בין הקבוצה הירושלמית לבין קבוצת המועדון האתלטי האמריקני של תל אביב. משחק נוסף בין שתי הקבוצות נערך חודשים אחדים מאוחר יותר כחלק מאירועי יום הזיכרון האמריקני. הצלחתם של המשחקים, שמשכו כנראה קהל רב, הביאה לקיומה של סדרת משחקים בינעירוניים נוספת, תחילה בירושלים ובהמשך בתל אביב – במסגרת חגיגות הארבעה ביולי בשנת 1935. לקראת המשחק דווח לראשונה בעיתון ‘פלסטיין פוסט’ לא רק על עצם קיומו, אלא גם על זהותם המתוכננת של צמדי המגישים והתופסים של כל אחת מהקבוצות, כמקובל בדיווחים מקדימים על משחקי בייסבול בארצות הברית. עם זאת, נראה כי הדיווח היה מקצועי יותר מהמשחק עצמו, שהסתיים בסופו של דבר ללא הכרעה:
גוונים אמריקניים ניכרו כאן היום אחר הצהריים כאשר צעירים אמריקנים המתגוררים בתל אביב שיחקו בייסבול באצטדיון לציון הארבעה ביולי. נראה כי איש לא שם לב לתוצאת המשחק או למספר הסיבובים, אך הדבר לא פגם בהתלהבות שהורגשה מצד השחקנים ומצד הצופים כאחד (“Baseball without a score: July Fourth in Tel Aviv”, The Palestine Post, 5.7.1935, p. 7).
חיילים אמריקנים שהגיעו לארץ בתקופת המלחמה הביאו אתם משב רוח של תרבות זרה. אנשי או"ם וקציני קישור צופים במשחק בייסבול בימק"א, אוקטובר 1948. צילום: לע"מלאחר הפסקה של שנים אחדות שנסיבותיה לא ברורות הוקמה מחדש לקראת סוף שנות השלושים קבוצת הבייסבול התל אביבית. קבוצה נוספת הוקמה כנראה בחסות אגודת הפועל המקומית, אולם פעילותן של שתי הקבוצות לא נמשכה זמן רב ולא זכתה להד ציבורי.
בייסבול תחת אש
במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ בהזדמנויות שונות קבוצות של חיילים אמריקנים שביקשו לשחק בייסבול נגד קבוצות מקומיות או נגד קבוצות מגויסות שהגיעו לארץ כמותם. בי”ט באב תש”ג (194320.8.) למשל דווח בעיתון ‘פלסטיין פוסט’ על משחק בייסבול שנערך בין חיילים אמריקנים לחיילים בריטים “במקום כלשהו בפלשתינה” שלא ניתן היה לחושפו מסיבות ביטחוניות. בדיווח על המשחק – שנקטע באמצעו בשל החשכה כשהקבוצה האמריקנית הובילה 7-4 – צוין כי בעוד שהצופים האמריקנים עודדו את חבריהם לקבוצה באופן קולני ובוטה, הרי שהחיילים הבריטיים צפו במשחק בנימוס מאופק כפי שצופים במשחק קריקט או טניס.
כחודש מאוחר יותר דיווחו לראשונה גם עיתונים עבריים על משחק בייסבול שנערך בארץ ישראל. מדובר במשחק שנערך בי”ח באלול (18.9) בין שתי קבוצות של חיילים אמריקנים, קהיר ג’איינטס ולבנט יאנקיז (Levant Yankees), בכפר המכבייה. חיים הכט, מורה לחינוך גופני ועיתונאי הספורט של עיתון הארץ, החליט כי יש להבהיר לציבור העברי את חוקי המשחק הזר להם עוד לפני קיומו:
בייסבול הוא משחק קבוצתי. בכל קבוצה משתתפים תשעה שחקנים ותפקידיהם מחולקים באופן זה: הזורקים, המכים או רצים והתופסים. בזמן שקבוצה אחת נתונה בהתקפה, תפקידה של הקבוצה השנייה הוא רק להגן ולמנוע את הדבר שאחד מהמכים המתקיפים יגיע למטרה המסומנת במגרש. במרוצת המשחק מתחלפות הקבוצות תשע פעמים בתפקידיהם, וקבוצה שבמשך תשע החלפות הרבתה להגיע למטרה היא המנצחת. ההתחרות בכללה מעניינת (חיים הכט, “ספורטאים זרים משחקים ‘בסבול’ בתל אביב”, ‘הארץ’, י”ז באלול תש”ג, 17.9.1943, עמ’ 4).
עם תום המלחמה שבו החיילים האמריקנים לארצם והבייסבול נעלם שוב מנוף משחקי הכדור הארץ ישראליים. אמנם במקומות אירוח אחדים, ובהם בית קנדה שבתל אביב, עדיין הוצע לשוהים ציוד בייסבול מקצועי להנאתם, אך הביקוש היה דל. ב-1947 ביקש מרדכי זיליסט, חבר המזכירות הארצית של אגודת הפועל, להביא מחו”ל מאמן בייסבול מקצועי שיקים בארץ קבוצה מקצוענית, אך היוזמה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, אולי גם בשל ההתרחשויות המדיניות והביטחוניות.
במהלך מלחמת העצמאות נערך לפחות משחק בייסבול אחד בירושלים, בין חיילים אמריקנים ששמרו על הקונסוליה המקומית לבין חיילי צה”ל. רק כעשר שנים לאחר הקמת המדינה, אחרי שנים שבהן התקיימו רק משחקים מזדמנים, החלה שוב פעילות בייסבול סדירה בישראל, תחילה בחסות בית ציוני אמריקה ובהמשך במסגרת מכון וינגייט. רוב המשחקים נערכו לציון יום העצמאות האמריקני, ובין המשתתפים היו דיפלומטים וחיילים אמריקנים, וגם עולים חדשים מסין שלמדו את המשחק ואת חוקיו בזמן מלחמת העולם השנייה.
השתלה מלאכותית?
יוזמתו האישית של מאגנס, שהחלה בקול תרועה רמה ב-1927, לא נחלה ככלות הכל הצלחה של ממש. משחקי בייסבול המשיכו אמנם להיערך באופן פרטי או מוסדר למחצה לאחר המשחקים הראשונים, ואולם הם לא הפכו מעולם לחלק מההוויה הספורטיבית המובילה ביישוב שהלכה וצברה תאוצה באותן שנים. מלבד ‘פלסטיין פוסט’ – שקהל קוראיו היה דובר אנגלית – העיתונים בארץ התעלמו מליגות הבייסבול המקצועניות שמעבר לים, על אף שנהגו לדווח על קיומן של ליגות שונות בענפי ספורט מקצועיים אחרים. קהל הקוראים בארץ לא זכה להכיר את תרבות הבייסבול, ועל אחת כמה וכמה שלא להזדהות עמה.
כישלונו של מאגנס לא היה מקרי. בנוסף לעובדה שהמשחק המורכב דורש אימון רב והתמקצעות בחוקים ובטכניקה, נראה כי ההתעלמות מהבייסבול משקפת את כישלונם של מאגנס וחבריו להפוך את התרבות האמריקנית לתרבות משפיעה בארץ לפחות כמו זו הבריטית או זו המזרח אירופית. כמו בתחומים תרבותיים ואידאולוגיים אחרים, גם במקרה זה לא הצליח מאגנס לשנות את התודעה היישובית הארץ ישראלית, וכך נותר הבייסבול נחלתם של מעטים ומביני דבר בלבד. בעיני אחדים היה גם היבט פוליטי אידאולוגי לרתיעה מהבייסבול ומהתרבות האמריקנית בכללותה, כפי שהתבטא מאוחר יותר העיתון הקומוניסטי ‘קול העם’:
הבייסבול הוא משחק אמריקאי אופייני שכמעט ואין לו מהלכין מחוץ לגבולות ארצות הברית. אין לנו התנגדות פרינציפיונית לבייסבול דווקא; היינו מתנגדים באותה חריפות להחדרה מלאכותית לארצנו של ענפי ספורט אחרים אשר אינם מתאימים לנו (“התעמולה סביב הבייסבול”, ‘קול העם’, ה’ במרחשון תשי”ז, 10.10.1956, עמ’ 3).
כך, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, הצליח הבייסבול לתקוע יתדות ראשונות של קבע בישראל רק בשלהי המאה העשרים, ובאולימפיאדה הבאה אמורה להשתתף גם קבוצת בייסבול מישראל, אולם הצלחה זו שייכת כבר לסיפור אחר.
המאמץ להחדרת המשחק האמריקני לישראל לא צלח למרות המאמצים. חוברת מבוא למשחק בייסבול, 1964נספח: על הבייסבול
בסיס הבית
הבייסבול הפך אמנם לענף ספורט אולימפי בינלאומי, אולם הוא עדיין מזוהה בעיקר עם ארצות הברית שרואה בו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הלאומית שלה
הבייסבול התפתח בארצות הברית החל מאמצע המאה ה-19. הוא דומה למשחקי הקפות שונים שהיו מקובלים באנגליה מהמאה ה-18 לפחות, ועל כן יש הסבורים כי הוא הובא לארצות הברית על ידי מהגרים מאנגליה ומאירלנד לפני כמאתיים שנה. לצד הנחה סבירה זו התפתחו מסורות שלפיהן מדובר במשחק אמריקני מקורי. בעיירה קופרסטאון שבמדינת ניו יורק פועל עד היום ‘היכל התהילה’ – מוזאון היסטורי וספרייה מחקרית בתחום הבייסבול האמריקני – שהוקם במקום שבו נערך לפי מסורות לא מבוססות משחק הבייסבול הראשון.
קבוצת הבייסבול אטווטר מווסטפילד שבמסצ'וסטס, 1858בעשורים האחרונים של המאה ה-19 זכה המשחק לתפוצה נרחבת ועד מהרה הוגדר בפי רבים כתחביב הלאומי. בין הגורמים שהביאו לתפוצתו הרבה של המשחק הייתה גם העובדה שהציוד הנדרש לו בסיסי ביותר, ויתרון נוסף היה שניתן להתאימו בנקל כמעט לכל מרחב, עירוני או כפרי. בלב הערים הגדולות התפתחו לאורך השנים מגוון גרסאות רחוב של הבייסבול, ובהן משחקי הפאנצ’בול והסטיקבול שלא דרשו ציוד ייעודי והיו נפוצים מאוד בעיקר בניו יורק עד אמצע המאה העשרים.
המקום שתופס הבייסבול בתודעה האמריקנית הביא לכך שתולדותיו נחקרו ותוארו באלפי ספרים. החלטתו של הנשיא רוזוולט לאפשר את המשך משחקי הליגה בזמן מלחמת העולם השנייה, ועוד יותר מכך שילובם ההדרגתי של שחקנים שחורים בליגות המקצועניות מ-1947 ואילך, נתפסו כהתפתחויות חברתיות דרמטיות הנוגעות להיסטוריה האמריקנית כולה ולא רק לספורט.
במקביל לתפוצתו הנרחבת בארצות הברית הגיע הבייסבול בהדרגה גם לאזורים אחרים בעולם, במיוחד למרכז אמריקה ולדרומה, אך גם ליפן ולמזרח אסיה – שם הוא נחשב לספורט מקצועני עוד לפני מלחמת העולם השנייה. בחצי המאה האחרונה נוספו למשחק אוהדים בעשרות מדינות אחרות והוא הפך לענף ספורט אולימפי. דווקא בארצות הברית יש בעשורים האחרונים ירידה מסוימת בתפוצתו של הבייסבול בהשוואה לענפי ספורט אחרים, ובמיוחד לכדורסל ולפוטבול שהתאימו את עצמם באופן מוצלח ומהיר יותר לדמותה של החברה האמריקנית העכשווית.
א יידישע בעיסבאל
המוני יהודים הגיעו מאירופה לארצות הברית בגל ההגירה הגדול, אבל רק כשילדיהם החלו לשחק בייסבול הם ידעו כי היכו שורש בחוף המבטחים שאליו הגיעו
עבור מיליוני היהודים שהיגרו לארצות הברית מאז המחצית השנייה של המאה ה-19, כמו עבור קבוצות מהגרים אחרות, הבייסבול שימש מעין סמל להתערות בחברה האמריקנית. הוא השתלב במגוון תיאורים בספרים, בסרטים ובסדרות טלוויזיה. אמנם בעשורים הראשונים של הבייסבול המאורגן – אולי בשל תדמיתם הקשוחה והבריונית של חלק ניכר מהשחקנים ומהעוסקים במשחק – השתלבו רק יהודים מעטים בליגות המקצועניות והחצי מקצועניות בעיקר במזרח ארצות הברית, אך עם חלוף הזמן גדל חלקם של היהודים העוסקים בתחום, הן כשחקנים פעילים והן כמנהלים וכבעלי קבוצות. קבוצות שונות, ובראשן הברוקלין דודג’רס (Dodgers), נודעו כקבוצות שחלק ניכר מקהל האוהדים שלהן היה יהודי.
לאורך השנים הפכו יהודים אחדים לכוכבי בייסבול של ממש ושימשו מקור גאווה והזדהות עבור מיליוני יהודים אמריקנים – גם כאלה שלא עקבו אחר המשחק באופן שוטף. הבולטים שבהם היו האנק גרינברג, החובט המצטיין של דטרויט בשנות השלושים והארבעים, וסנדי קופקס, המגיש (פיצ’ר) הנערץ של לוס אנג’לס דודג’רס בראשית שנות השישים, שהוכרו לימים כשניים משחקני הבייסבול הטובים בכל הזמנים. שניהם נמנעו, לפחות בחלק מההזדמנויות, מלהשתתף במשחקי אליפות שנערכו ביום הכיפורים, החלטה שעוררה תשומת לב רבה בארצות הברית כולה וזיכתה אותם בהילה מיוחדת מצד מעריציהם היהודים ברחבי המדינה. גרינברג גם מילא תפקיד סמלי בגיוס תמיכה למען הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בהיותו אחד משחקני הבייסבול הראשונים שהתגייסו לצבא כדי לשרת במלחמה.
הקהילה היהודית תמכה בהצטרפותה של ארצות הברית למלחמה נגד הנאצים, והאנק גרינברג היה השחקן המקצועי הראשון ששימש דוגמה והתגייס. גרינברג במדי הצבא
להסביר מהבסיס
אלפי אמריקנים מריעים באצטדיון ואנחנו לא מבינים למה? בייסבול – עיקרי מהלך המשחק
במשחק בייסבול משחקות שתי קבוצות. הקבוצה המנצחת היא זו שהשיגה מספר רב יותר של הקפות מלאות (runs) שבהן החובט עובר דרך שלושת הבסיסים – המרוחקים זה מזה כ-27 מטר – וחוזר לבסיס הבית (home plate), לעמדת החבטה שממנה יצא.
המגיש (pitcher) מקבוצת ההגנה זורק את הכדור לעבר החובט (batter) מקבוצת ההתקפה במטרה להכשילו מלהכות בכדור (strike) או לגרום לו להכותו מחוץ לתחום קווי המגרש (foul). אולם גם הזורק עצמו יכול להיכשל אם יזרוק לכיוון לא מדויק (ball). לרשות החובט עומדות שלוש הזדמנויות לחבוט בהצלחה, ואילו ארבע זריקות לא מדויקות של הזורק מעניקות לחובט את הזכות להתקדם לבסיס הראשון באופן אוטומטי.
אחרי חבטה מוצלחת בתחום קווי המגרש מתחיל החובט לרוץ ואנשי ההגנה מנסים לעצור אותו באחת משתי אפשרויות: נגיעה ישירה בו עם הכדור כשהוא בידיהם, או הגעה לבסיס הבא לפניו עם הכדור. אם הצליחו אנשי ההגנה לתפוס את הכדור באוויר – החובט נפסל מיד. אם הצליח החובט להעיף את הכדור אל מעבר לגדר אך בתוך קווי המגרש הוא זוכה בהקפה מלאה (home run). חובט שהתקדם לבסיס הבא אך לא השלים הקפה יכול להמשיך להתקדם במהלך ריצתו של החובט הבא.
אחרי ששלושה שחקני התקפה נפסלים הקבוצות מתחלפות בתפקידיהן. סיבוב (Inning) נגמר לאחר שגם בקבוצה השנייה נפסלו שלושה שחקנים. במשחק תשעה סיבובים, ובמקרה של שוויון מתקיימים סיבובים נוספים עד להכרעה.
מלה בתיבה – כדור בסיס
שמו התקני של המשחק בעברית הוא כדור בסיס, ואתר הפיקוח על החינוך הגופני במשרד החינוך מונה אותו בין תיקוני הלשון שיש להקפיד עליהם. עם זאת, נראה כי השם העברי של המשחק לא נקלט למרות ששמות עבריים של משחקי כדור הבנויים באותה צורה – כדורסל, כדורגל וכדורעף – נטמעו היטב בלשון ואיש אינו משתמש במקבילות הלועזיות. נראה כי הקושי בהטמעת השם העברי קשורה בהטמעתו של המשחק עצמו. מכיוון שהמשחק לא השתרשת בארץ הרי שבתודעתם של דוברי העברית הוא קשור להווי האמריקני ועל כן הם שומרים על הצורה האנגלית.
