פורסם בגיליון 120, סיון תש”ף, יוני 2020
רוצים לבחון את עצמכם על הכתבה? היכנסו לחידון באר שבע מי יודע
לפני 120 שנה עשו התורכים משהו שלא נעשה קודם בכל 400 שנות שלטונם בארץ ישראל: הם ייסדו עיר חדשה – באר שבע. הם גם הכריזו עליה כבירתה של הנפה הגדולה ביותר מבין ארבע הנפות של מחוז ירושלים – וזאת בעוד שהעיר עדיין לא הייתה קיימת. בניין הקבע היחיד באתר המיועד להקמת העיר ב־1900 היה חאן שהוקם
כשנתיים קודם לכן.
באר שבע הוקמה במקום שומם שנותרו בו רק חורבותיה של עיר קדומה. בשטח היו שלוש בארות ששבטי הבדואים בנגב היו מגיעים אליהן כדי להשקות את עדריהם. פרט לכך לא היה במקום סימן לנוכחות בני אדם.
החוקר הנודע אדוארד רובינסון, אחד המבקרים המערביים הראשונים באתר העיר הקדומה, ראה ב־1838 רק הריסות פזורות של העיר העתיקה שהייתה נטושה מאות שנים. הוא איתר בגדה
הצפונית של נחל באר שבע שרידי כנסייה ויסודות מבנים, ולידם באר ישנה – הידועה כיום בשם ‘באר אברהם’ – שסביבה הניחו בדואים שקתות גסות עבור מקניהם. האזור המדברי מסביב היה שומם, ללא מבנה קבע, ללא עץ וללא סימנים המעידים על עיבוד הקרקע. מבקרים נוספים שהגיעו לאתר מסרו תיאורים דומים.
בדואי משקה גמליו בבאר שבבאר שבע. מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית, ספריית הקונגרס
למשטר את המדבר
ניסיונות השלטון התורכי להטיל את מרותו על שבטי הבדואים הנודדים בנגב זכו להצלחה מועטה בלבד. הבדואים, שנאמנותם הייתה בעיקר למשפחה ולשבט, לא נשמעו לשלטון זר והתעלמו מהחוק. המרכז השלטוני בעזה, שהייתה אז הנפה הדרומית של ארץ ישראל, לא היה מסוגל להשתלט על השבטים שאורח חייהם התאפיין באנרכיה, בריבוי סכסוכים, במלחמות ובמסעות שוד.
ב־1894 נוסדה תחנת השיטור מצודת פטיש, בסביבות אופקים של היום, בניסיון לרסן את הבדואים, אולם לא היה די בכך. גורמי השלטון המקומיים המליצו להפריד בין שבטי הנגב לבין המרכז בעזה, ולהקים מרכז שלטוני קבוע בלב אזור נדודיהם של הבדואים. מטרת מרכז זה הייתה לקרבם לשלטונות, ליישב אותם במגורי קבע ולהטיל עליהם חוק וסדר. לרצון לפתור את הבעיה המקומית עם הבדואים נוסף מניע פוליטי רחב יותר. בשנים 1892־1906 שררה מתיחות בין תורכיה לאנגליה ששלטה במצרים בדבר הגבול בין ארץ ישראל לסיני. כל צד ניסה להשיג את תמיכת השבטים באזור בניסיון למשוך אותם לצדו. השלטון התורכי פעל בנחישות כדי לזכות בנאמנות הבדואים והסתמך על המכנה המשותף הדתי של האסלאם. הוא שאף להפוך אותם לאזרחים משלמי מסים כמו תושבי הקבע בארץ ולגייס לצבא את הצעירים שיודעים מלחמה מהי.
הסיבות להקמת העיר החדשה צוינו בדיווח של עיתון המגיד:
על פי עצת נציב ירושלים שמה ממשלת הסולטן אל לבה להפוך את ארץ הנגב ביהודה השוממה לארץ נושבת. יושבי ארץ הנגב בימינו מתי מספר הם, רובם הם אנשי מקנה יושבי אוהלים, ובגלל זה נספחה ארץ הנגב כולה למדבר שור [סיני] וממשלת הסולטן רק שמה נקרא עליה, כמו על יתר מדברי ערב. עתה יושיב הסולטן נציב מיוחד בבאר שבע לכל ארץ הנגב … הממשלה תשתדל על ידי הנציב בבאר שבע כי ישלחו שבטי הרועים, הנצים זה את זה בכל עת, לעבודת האדמה ידיהם … רק בעמל רב גבתה הממשלה באיזה מקומות מס מצער לאות שלטונה על הגלילות האלה, ועתה תחלק הממשלה להשבטים השונים לעובדה ולשומרה, ותקווה להכניס משם לאוצרה כחמישים אלף ליטרות תורכיות שנה שנה. בזאת תספח הממשלה את ארץ הנגב ואת המדבר למדינת פלשתינה גם במובן המדיני שעד כה עמלה בזה לריק זה כמה שנים (“ירושלים”, ‘המגיד’, כ”ו באב תר”ס, 21.8.1900 , עמ’ 394).
לעבודה
בראשית 1900 החלו התורכים להקים במקום השומם מרכז מנהלי חדש וייחדו את נפת באר שבע כיחידה מנהלית נפרדת השווה במעמדה לנפות האחרות בדרומה של ארץ ישראל – עזה, חברון ויפו. בעיתון הצבי נכתב:
באר שבע, בפלך עזה, הורמה למעלת קאזה (עיר המחוז) (“קושטא”, ‘הצבי’, כ”ז באדר א’ תר”ס, 26.2.1900 , עמ’ 1).
בידיעה שמופיעה באותו עיתון בצרפתית צוין שהייתה הסכמה ממלכתית כי בבאר שבע יוקם קאימקאמיליק – תחום שלטונו של קאימקאם – ממלא מקום הפאשה. החלטה זו נפלה עוד בטרם נבנתה העיר. הקאימקאם הראשון של הנפה שאך הוקמה התגורר בינתיים באוהל על הגבעה שנמצאת היום בפינת רחוב האבות ורחוב
טרומפלדור. השלטון התורכי רכש מהבדואים בסביבה שטח והעניק אלפיים דונם ממנו למועצת העיר החדשה כדי שתמכור חלקות לתושבים שיגיעו להתגורר בעיר החדשה. עיתון המגיד דיווח על ההתקדמות המנהלית בנגב:
נציב ירושלים, שהלך עזתה לגבות את המעשר ואת מס הקרקעות מאת יושבי השפלה, סר לבאר שבע לראות בעיניו את מצב המקום ויושביו. הדרך העולה מעזה לבאר שבע תיהפך בקרוב למסילת עגלות (“ירושלים”, ‘המגיד’, שם).
תכנון העיר החדשה הופקד בידי המהנדס סעיד נשאשיבי ועוזרו הצעיר ראע’ב נשאשיבי. השניים למדו הנדסה באיסטנבול וינקו את עקרונות התפיסה המערבית לעיצובה של עיר מודרנית המורכבת מרשת רחובות ישרים בדגם שתי וערב היוצרים ריבועים זהים, כל אחד בן 3.6 דונם. בכניסה המערבית לעיר הוקם בית הסראיה – בית
הממשל – מבנה מרשים בן קומותיים החולש על העיר עם גג אדום שנראה מרחוק. מאחורי בניין הסראיה נבנה קסרקטין למגורי כוח השיטור שיועד להשליט סדר בין השבטים.
התורכים הבינו שכדי לשלוט במדבר עליהם להעניק שירותים מנהליים. הסראיה, בית הממשל התורכי, 1917, ויקיפדיה
הציר המרכזי בעיר היה הרחוב שהוביל מהסראיה לכיוון נחל באר שבע, היום מדרחוב קרן קיימת לישראל. רחוב זה שימש מרכז מסחרי לבדואים מהסביבה ונמכרו בו בין השאר רתמות, אוכפים, חבלים, רשתות לנשיאת קש וצמר, כלי בית ועבודה, מוצרי סדקית, בדים ואף חרבות ופגיונות – מצרכים מבוקשים בקרב הבדואים. בחלקו הדרומי של הרחוב התרכזו בעיקר בעלי המלאכות הזעירות כמו נפחים וסנדלרים.
מי ומי?
רוב תושבי הקבע של באר שבע היו ערבים ממוצא עירוני שהגיעו אליה מעזה ומחברון, והיה בה גם מיעוט נוצרי. שייח’ים אחדים משבטי הנגב רכשו דירות בעיר, אך התגוררו בהן רק חלק מזמנם. בניסיון להדק את זיקת הבדואים לעיר החדשה שנוסדה באזורם ולהעניק להם תחושה שזו בירתם, מונה אחד מהשייח’ים החשובים לראש עיריית באר שבע, ומועצת העיר הורכבה משייח’ים של חמשת השבטים בנגב. גם המועצה האזורית של הנפה כללה שייח’ים מחמשת השבטים. בדואים שבחרו לבנות את ביתם בעיר זכו להנחה ברכישת הקרקע. הממשל גם מסר לרשות עירייה אחת משלוש הבארות הקדומות כדי שתמכור את ממימיה לתושבים שלא היו ברשותם בארות. בארות נוספות נחפרו במרץ רב עם ייסוד העיר.
שני יהודים ניגשו למכרז הממשלתי להקמת טחנת קמח – יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ’. הם רכשו דונם אדמה בפינת הרחובות טרומפלדור וקרן קיימת לישראל ועליו הקימו את הטחנה ששירתה בעיקר בדואים מהאזור שהביאו חיטה לטחינה על גבי גמלים. הטחנה והבתים שנבנו לידה ריכזו סביבם את היהודים המעטים שהתגוררו בעיר עד 1929.
בשנותיה הראשונות מנתה העיר החדשה כ-300 נפש, ועד שנתה החמישית התחלפו בה שישה קאימקאמים. הקאימקאם השביעי שמונה לעמוד בראש הנפה היה מֶהמֶט אַסַף אֶסָאד בֵּיי, מושל נאור וחרוץ שיזם שכלולים אחדים בעיר.
השוק שפעל בימי רביעי העיד כי העיר שימשה מרכז עבור שבטי האזור. השוק הבדואי בבאר שבע בראשית ימי המנדט
בסוף 1905 הוקצה בשולי העיר, היום דרומית לרחוב שלושת בני עין חרוד, שטח עבור שוק בהמות פתוח. השוק סייע מאוד לבדואים שפרנסתם התבססה על סחר בצאן ובגמלים. יום השוק נקבע ליום רביעי בשבוע, וביום זה נהרו לבאר שבע בדואים מרחבי הנגב כדי למכור את בהמותיהם ולהצטייד תמורתם במצרכים. יום השוק שימש גם הזדמנות למפגש חברתי בין בדואים משבטים שונים. הם יכלו לבלות בבתי קפה, להחליף דעות ולהאזין למספר סיפורים.
מסגד וממשל
ב-1906 נבנה הג’אמע – המסגד הגדול – ובנייתו סייעה בקירוב הבדואים לעיר והדגישה את המשותף בין הבדואים המוסלמים לבין הסולטן ‘אמיר הנאמנים’. המסגד המפואר, שצריחו נראה מרחוק, הוקם מול הסראיה וכך המחיש את הקשר בין הדת לשלטון. הוא נועד להכיל מתפללים רבים מאלה שהתגוררו בעיר ותוכנן כמסגד אזורי המיועד גם לבני השבטים הבדואים. השבטים אף חלקו עם הממשל את עלויות הבנייה. מעל השער הראשי נקבע חותמו של הסולטן שסימן את הקשר בין התושבים לשלטון. בחצר המסגד הוקם בית ספר להוראת הקוראן לילדים.
המסגד לא נועד לשמש את בני העיר בלבד אלא גם את הבדואים שסביבה. מסגד באר שבע 1917
המסגד בבאר שבע כיום. צילום: צחי פן ופיקיוויקי
סמוך למסגד נבנה גם ביתו של המושל. בקומתו תחתונה היה אולם שנועד לקבלת פנים ציבורית, ובקומה העליונה היו מגוריו הפרטיים של המושל. כל מבני הממשל רוכזו באותו אזור. בניצב לסראיה הוקם מבנה הדואר שכלל מברקה, וסמוך אליו הוקם מבנה אירוח וניטע גן.
על הבאר העירונית הוקם בית מנוע ששאב את המים והזרים אותם למאגר מים שנבנה סמוך לסראיה. מהמאגר סופקו מים לבתי העיר באמצעות צינורות. כיוון שכמות המים בבאר הייתה מוגבלת היה צורך לעשות הפוגות בשאיבת המים. בעת ההפוגות נוצל המנוע להפעלת אבני ריחיים, וכך פעלה במקום במקביל גם טחנת קמח ממשלתית שעל משקופה נחקק סהר – סמל הממלכה. השלטון העות’מאני התרשם מפיתוח העיר, וב-1908 הוחלט להעלות את המרכז המנהלי בבאר שבע בדרגה ונקבע כי הוא יהיה משני לירושלים. עוד הוחלט כי נפה חדשה תוקם בניצנה, על הגבול עם סיני, וכי היא תהיה כפופה לבאר שבע. התורכים ראו בגבול שסומן באוקטובר 1906 קו מנהלי בלבד ולא השלימו עם אובדן מצרים. התחנה בניצנה נועדה להשפיע גם על השבטים שבסיני ולקרבם לאימפריה העות’מאנית.
במאי 1908 הגיע לבאר שבע מושל ירושלים עלי אכרם ביי, ובטקס החגיגי הבטיח לבדואים להקים עבורם בעיר גם בית ספר לחקלאות, מגדל שעון, בית מרחץ ומאפייה, אולם הבטחות אלה לא קוימו. מערבית לסראיה הוקם אמנם בית ספר מפואר בן שתי קומות אך הוא לא שימש להוראת חקלאות.
עיר במלחמה
על סף מלחמת העולם הראשונה חיו בבאר שבע כאלף איש. כשפרצה המלחמה שאפה האימפריה העות’מאנית להשיב את מצרים לתחומה, או לפחות למנוע מהבריטים את השימוש בתעלת סואץ. באר שבע שימשה בסיס ראשי ומפקדה לצבא התורכי, ולבני הברית הגרמנים והאוסטרים שנערכו בינואר 1915 למסע לתעלה דרך מדבר סיני. בעיר הוקמו מבנים צבאיים, מבנים קיימים הוסבו לשימוש צבאי ונסללו כבישים שחיברו את העיר לחברון ולגבול מצרים.
בתחילת המלחמה החלו העבודות להנחתה של מסילת ברזל מעפולה דרך טול כרם ונחל שורק עד באר שבע. באוקטובר 1915 נפתחה תחנת הרכבת מצפון לבאר שבע והתחבורה לעיר השתפרה מאוד.
תחנת הרכבת בבאר שבע שהפכה למוזיאון. צילום: ד”ר אבישי טייכר
חיילים תורכים ליד הרכבת זמן קצר לפני הכיבוש הבריטי
משם המשיכו בעבודות להנחת המסילה לכיוון סיני. לצד התחנה נבנו שלושה טורי מחסנים לציוד צבאי, מגדל מים לקטרים ובית מלאכה לתיקון קטרים וקרונות. נחפרו גם בארות חדשות שסיפקו מים לקטרים. על נחל באר שבע בנו פועלים יהודים גשר עבור מסילת הברזל.
גשר הרכבת התורכי העומד עד היום מעל נחל באר שבע. מאחוריו גשר בן זממנו
בעיר הוקמו בתי מלאכה לציוד צבאי, וסדנאות של בעלי מלאכה – ובהם חייטים, סנדלרים ומסגרים – שפעלו בשירות הצבא. הוקם גם בית דפוס שבו הודפס בתורכית עלון לחיילים שנקרא ‘מדבר’. כל אלה הופעלו והוארו באמצעות חשמל מגנרטורים.
הפיתוח הצבאי כלל גם ניסיון להפרחת המדבר באמצעות נטיעת עצים. על גדות נחל באר שבע מוקמה משתלה שעובדיה היהודים הועסקו גם בגינון עירוני וטיפחו בין השאר את הגן הציבורי הסמוך לסראיה, היום ‘גן אלנבי’. במרכז הגן, שעוצב בדגם גאומטרי, הוקמה אנדרטה שפיארה את הניצחון העות’מאני בדרדנלים.
גן אלנבי. עוצב בדגם גיאומטרי שבמרכזו אנדרטה. החיילים האירופים הרגישו בבית.
עבור אנשי הצבא הגרמנים והאוסטרים הוקמה גרסה מקומית של גינת בירה במתכונת בווארית. למענם, ולמען עובדי שדה התעופה הגרמני שמוקם צפונית לעיר, הובאו לבאר שבע סחורות אירופיות, ובהן יינות, כיכרות לחם וספרים בגרמנית. בזכות נוכחות החיילים האירופים נפתח גם בית החולים האוסטרי שמוקם באוהלים באזור שבו שוכן כיום גן רמז.
באר שבע הבריטית
ב-31.10.1917 נכבשה באר שבע בידי הצבא הבריטי, והפיתוח המואץ שהעיר זכתה לו בתקופת המלחמה התמתן. מפעלי הקדמה שהקימו מעצמות המרכז עבור צבאותיהן בעיר – ובהם החשמל, תעשיית הקרח ובית הדפוס – נעלמו. כעבור שנים אחדות הופסקה גם תנועת הרכבות. הבריטים אמנם הניחו בזמן המלחמה מסילת ברזל מרפיח מזרחה, וזו חוברה לאחר הכיבוש לקו התורכי שהגיע לבאר שבע, אך השימוש בה היה מועט. תחילה פעלה הרכבת רק בימי רביעי, יום השוק, וביולי 1927 בוטל הקו לגמרי והמסילה פורקה.
לאחר המלחמה שבו החיים בעיר לקדמותם. הבארות שהכוח התורכי הנסוג חיבל בהן שופצו. אחדים מהמבנים שהוקמו לצורכי המלחמה פורקו ואבניהם נוצלו לבנייה חדשה. בית הספר הגדול שבזמן המלחמה שימש בית חולים צבאי חזר לתפקידו כבית ספר פנימייתי לילדים בדואים – בעיקר ילדי המשפחות המיוחסות – וניסה להכשירם לעבודת אדמה. בבניין העומד היום ברחוב העצמאות, שבזמן המלחמה שימש כבית מלון, נפתח בית חולים קטן ובו שמונה מיטות.
בית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע. צילום: אבישי טייכר
בבית העלמין הצבאי שבפאתי העיר נטמנו 139 החיילים האנגלים ובני בריתם שנפלו בקרב על העיר וסביבותיה. בהמשך העבירו אליו חללים מקרבות אחרים בנגב והוא היה לאחד מבתי הקברות הצבאיים היותר גדולים בארץ שקבורים בו למעלה מאלף חללים. בית הקברות נבנה על ידי חלוצים מחבורת העמק ונחנך על ידי הנציב העליון הרברט סמואל באביב 1923.
באותו מעמד נחנך גם פסל אלנבי הפסל שיצר אברהם מלניקוב. הפסל הורכב על גבי האנדרטה התורכית שניצבה בגן הסמוך לסראיה, ושם הגן הוסב לגן אלנבי. הנציב העליון חנך אז גם את בית הדין השבטי של הבדואים שפעל במבנה הסראיה. חברי בית הדין היו שייח’ים שהוסמכו לשפוט עבריינים בדואים לפי חוקיהם המסורתיים.
עיר שתוכננה בידי מהנדסים מאיסטנבול כרשת רחובות ישרים בדגם שתי וערב ברוח התפיסה המערבית. מפת באר שבע מראשיתה ועד ימי הבריטים, סגולה 120, סיון תש”ף, יוני 2020
לקראת סוף תקופת המנדט תיאר יוסף ברסלבסקי את באר שבע:
עיירה קטנה, שלווה ומנמנמת היא באר שבע. רחובה הראשי, הערוך חנויות ובתי קפה משני צדדיו, אינו רב תנועה והמיית קריות. הבדואי, איש הנגב, יפקוד את ‘בירתו’ על פי הרוב ביום השוק הקבוע, בו יבוא למכור את בהמתו ואת תוצרתו (יוסף ברסלבסקי, ‘הידעת את הארץ – ארץ הנגב’, עמ’ 240).
התרחבות
אוכלוסיית העיר המשיכה לגדול בקצב מתון עד שנות הארבעים. העיר התרחבה, אך שמרה על מבנה שתי וערב של הרחובות שהתוו מתכנניה הראשונים. ב-1937 הכין הנרי קנדל, מתכנן הערים הראשי של ממשלת המנדט, תכנית חדשה לעיר שהתבססה על המבנה הקודם. קנדל ניסה להגן על העיר מפני סופות החול המאפיינות את הנגב. ברחובות הישרים והפתוחים חדרו הסופות ושטפו את העיר באין מפריע, ולכן הוא הציע כי הרחובות החיצוניים יסגרו על העיר כקשת. כיוון שקצב הגידול של האוכלוסייה לא היה צפוי להמריא, לפי תכניתו הרחובות החיצוניים היו אמורים לתחום את גבולות העיר. עם הזמן נוספו לעיר שני פרוורים – שכונה קטנה על הדרך צפונה ושכונה נוספת מדרום לנחל. בשטח שבו היה שדה התעופה הגרמני מצפון לעיר הוקם מחנה של המשטרה הרכובה.
בספטמבר 1938, בשיאם של מאורעות תרצ”ח, השתלטה כנופיה ערבית מהרי חברון על באר שבע ושפכה את חמתה על המבנים הממשלתיים. בית הסראיה ובית הדואר נשדדו והועלו באש, ופסל אלנבי, סמל ממשלת המנדט, הופל ונותץ. לקח זמן עד שהצבא הבריטי השתלט על המצב והשיב את השקט לעיר. הנזקים תוקנו, תחנת הרכבת שופצה והוסבה למעון המושל, וב-1947 הומר פסל אלנבי באנדרטה מסותתת מאבן שעליה כתובים שמו ושנות פעילותו בארץ.
לאחר הפרעות נכלל מבנה הסראיה במצודת טגארט – מבנה משטרה מבוצר שכמותו הקימו הבריטים ברחבי הארץ – ועל כל המכלול נוצק גג בטון. המבנה החדש הוסיף לשמש מרכז מנהלי, אך נוספו אליו משטרה, בית סוהר ותחנת אלחוט. מבניין זה שלטה משטרת המנדט על מרחבי המדבר בעזרת תשע תחנות משנה שנפרסו בנגב.
סגולה 120, סיון תש"ף, מאי 2020מלחמת העולם השנייה הייתה תקופת שגשוג לעיר. הבריטים ייחסו לאזור חשיבות אסטרטגית רבה כחיץ בין ארץ ישראל למצרים וכעורף לתעלת סואץ. באר שבע, שישבה על ציר תנועה מרכזי לסיני, שימשה עיר מעבר לצבא שהתפרס בנגב ובסיני. אספקת שירותים לצבא סיפקה פרנסה רבה לתושבי העיר ואפשרה גידול מרשים של האוכלוסייה. גם המסחר התפתח בזכות כוח הקנייה הגדול של החיילים, ובשל ריבוי התושבים. בין 1931 ל-1944 מספר התושבים בעיר כמעט הכפיל את עצמו, ושטחה גדל בשיעור גבוה עוד יותר.
ההתרחבות והפיתוח הכלכלי נתנו את אותותיהם בתעשייה. השטח דמוי משולש בין הרחובות הפלמ”ח, טרומפלדור ובית אשל היה במקור שטח חקלאי, אך ב-1940 הוא חולק מחדש והוקצה למתחם תעשייתי. השימוש הגובר בבטון לבנייה אפשר בנייה של תקרות רחבות ושל בתי מלאכה מרווחים. לצד מלאכות מסורתיות כמו נגרות, רצענות, רפדות ומסחר זעיר נוצרו מקורות תעסוקה חדשים ובהם מכונאי רכב וחשמלאים.
ביציאה הדרומית מהעיר, שהייתה גבול הארץ המיושבת, נבנה בית מכס ולצדו הוקם סבִּיל לרווחת העוברים והשבים.
אחת מבארות העיר ב-1940
שחזור הבאר מהשנים האחרונות. צילום: צחי פן פיקיוויקי
היהודים באים
כאשר דנה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ב-1947 בחלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים היא הציעה לכלול את באר שבע, שאוכלוסייתה הערבית מנתה אז 6,490 נפש, בתחום המדינה הערבית. את כל שטח הנגב שמדרומה, כולל בית אשל הסמוכה, היא הציעה לכלול בתחום המדינה יהודית. באר שבע הייתה אמורה להיות מעין מובלעת ערבית שגבולות בינלאומיים תוחמים אותה ממערב, מדרום וממזרח. מובלעת זו, שרוחבה המרבי היה 2.5 קילומטרים, הייתה נותרת מנותקת לגמרי מסביבתה.
סגולה 120, סיון תש"ף, מאי 2020מפת תכנית החלוקה
אילו התממשה תכנית האו”ם באר שבע – שבעשור האחרון של תקופת המנדט שגשגה כתחנת ביניים בין חברון, עזה וגבול מצרים, והציעה שירותים לעוברי אורח – הייתה נותרת כיישוב ללא מוצא בסוף הדרך מחברון. ניתוקה מעזה, עיר המוצא של רבים מתושביה, היה פוגע באוכלוסייתה. בעיה נוספת הייתה מחסור גדול באספקת מים לעיר כתוצאה מהניתוק הפוליטי של אזור נחל באר שבע הרווי במי תהום. והבעיה העיקרית: גבולות החלוקה היו מבודדים את העיר מהתושבים שאותם נועדה לשרת – השבטים הבדואים בנגב. באר שבע הייתה צפויה להידלדל, והבדואים שמילאו את השוק היו כנראה מעדיפים את השווקים של חברון, דהריה או פלוג’ה. גורל של מובלעת היה גוזר על העיר הערבית ניוון.
לשמחתנו חזות עגומה זו לא התממשה. בי”ח בתשרי תש”ט (21.10.1948) נכבשה העיר במבצע משה. קודם שנכבשה העיר נמלטו ממנה רוב תושביה הערבים ורבים מהם הצטרפו למשפחותיהם בעזה ובחברון.
בעיר שהתפנתה מתושביה החלו מיישבים חיילים משוחררים ועולים חדשים. המתיישבים הסבו את הבתים לשימושיהם, לעתים תוך שינוי אופיים המזרחי המקורי. בשל אקלים הנגב המדברי שמרובות בו סופות החול נבנו בעיר פסאז’ים מקורים למסחר, בעיקר ברחוב הראשי שהפך למדרחוב.
בשנותיה הראשונות של המדינה נאסר על הבדואים להיכנס באופן חופשי לבאר שבע, ובעקבות הגעתם של עולים חדשים לעיר בתחילת שנות החמישים הוקמה מעברה בשטח שהתפנה משוק הבהמות. לאחר שכניסתם של הבדואים לעיר הותרה הוחלף מקומו של השוק הבדואי וגם אופיו השתנה מאוד ושיקף את השינוי שחל בחיי הבדואים: השימוש בגמלים פסק וגידול הצאן פחת. הם החלו להשתמש ברכב ממונע וכך יכלו להגיע לעיר בקלות רבה יותר ולקנות את הנחוץ להם בחנויות העיר. השוק, שיומו הוחלף ליום חמישי, הפך למעין בזאר לסחורות שאינן טיפוסיות דווקא לבדואים, כמו שטיחים, פרטי ביגוד וכלי זכוכית חברונית. סמוך לשוק הבדואי הפתוח נפתח שוק עירוני מקורה, והשוק הבדואי הפך בעיקר אטרקציה לתיירים. הוא המשיך לפעול במשך עשרות שנים ובסוף דעך ונסגר.
מבנים אחדים בעיר העתיקה עדיין משקפים את העשורים הראשונים של העיר, אבל מאז קום המדינה באר שבע היא עיר אחרת, עיר עברית.
סגולה 120, סיון תש"ף, מאי 2020