למרות ששמה של העיר באר שבע ידוע לנו כבר מהמקרא, הרי שהעיר המודרנית הוקמה מאפס בהחלטת ממשלה. תחנות בהתפתחותה המהירה של עיירת הפיתוח התורכית שהוקמה לפני 120 שנה

לפני 120 שנה עשו התורכים משהו שלא נעשה קודם בכל 400 שנות שלטונם בארץ ישראל: הם ייסדו עיר חדשה – באר שבע. הם גם הכריזו עליה כבירתה של הנפה הגדולה ביותר מבין ארבע הנפות של מחוז ירושלים – וזאת בעוד שהעיר עדיין לא הייתה קיימת. בניין הקבע היחיד באתר המיועד להקמת העיר ב־1900 היה חאן שהוקם כשנתיים קודם לכן.

באר שבע הוקמה במקום שומם שנותרו בו רק חורבותיה של עיר קדומה. בשטח היו שלוש בארות ששבטי הבדואים בנגב היו מגיעים אליהן כדי להשקות את עדריהם. פרט לכך לא היה במקום סימן לנוכחות בני אדם.

החוקר הנודע אדוארד רובינסון, אחד המבקרים המערביים הראשונים באתר העיר הקדומה, ראה ב־1838 רק הריסות פזורות של העיר העתיקה שהייתה נטושה מאות שנים. הוא איתר בגדה
הצפונית של נחל באר שבע שרידי כנסייה ויסודות מבנים, ולידם באר ישנה – הידועה כיום בשם 'באר אברהם' – שסביבה הניחו בדואים שקתות גסות עבור מקניהם. האזור המדברי מסביב היה שומם, ללא מבנה קבע, ללא עץ וללא סימנים המעידים על עיבוד הקרקע. מבקרים נוספים שהגיעו לאתר מסרו תיאורים דומים.

 

למשטר את המדבר

ניסיונות השלטון התורכי להטיל את מרותו על שבטי הבדואים הנודדים בנגב זכו להצלחה מועטה בלבד. הבדואים, שנאמנותם הייתה בעיקר למשפחה ולשבט, לא נשמעו לשלטון זר והתעלמו מהחוק. המרכז השלטוני בעזה, שהייתה אז הנפה הדרומית של ארץ ישראל, לא היה מסוגל להשתלט על השבטים שאורח חייהם התאפיין באנרכיה, בריבוי סכסוכים, במלחמות ובמסעות שוד.

ב־1894 נוסדה תחנת השיטור מצודת פטיש, בסביבות אופקים של היום, בניסיון לרסן את הבדואים, אולם לא היה די בכך. גורמי השלטון המקומיים המליצו להפריד בין שבטי הנגב לבין המרכז בעזה, ולהקים מרכז שלטוני קבוע בלב אזור נדודיהם של הבדואים. מטרת מרכז זה הייתה לקרבם לשלטונות, ליישב אותם במגורי קבע ולהטיל עליהם חוק וסדר. לרצון לפתור את הבעיה המקומית עם הבדואים נוסף מניע פוליטי רחב יותר. בשנים 1892־1906 שררה מתיחות בין תורכיה לאנגליה ששלטה במצרים בדבר הגבול בין ארץ ישראל לסיני. כל צד ניסה להשיג את תמיכת השבטים באזור בניסיון למשוך אותם לצדו. השלטון התורכי פעל בנחישות כדי לזכות בנאמנות הבדואים והסתמך על המכנה המשותף הדתי של האסלאם. הוא שאף להפוך אותם לאזרחים משלמי מסים כמו תושבי הקבע בארץ ולגייס לצבא את הצעירים שיודעים מלחמה מהי.

הסיבות להקמת העיר החדשה צוינו בדיווח של עיתון המגיד:

על פי עצת נציב ירושלים שמה ממשלת הסולטן אל לבה להפוך את ארץ הנגב ביהודה השוממה לארץ נושבת. יושבי ארץ הנגב בימינו מתי מספר הם, רובם הם אנשי מקנה יושבי אוהלים, ובגלל זה נספחה ארץ הנגב כולה למדבר שור [סיני] וממשלת הסולטן רק שמה נקרא עליה, כמו על יתר מדברי ערב. עתה יושיב הסולטן נציב מיוחד בבאר שבע לכל ארץ הנגב … הממשלה תשתדל על ידי הנציב בבאר שבע כי ישלחו שבטי הרועים, הנצים זה את זה בכל עת, לעבודת האדמה ידיהם … רק בעמל רב גבתה הממשלה באיזה מקומות מס מצער לאות שלטונה על הגלילות האלה, ועתה תחלק הממשלה להשבטים השונים לעובדה ולשומרה, ותקווה להכניס משם לאוצרה כחמישים אלף ליטרות תורכיות שנה שנה. בזאת תספח הממשלה את ארץ הנגב ואת המדבר למדינת פלשתינה גם במובן המדיני שעד כה עמלה בזה לריק זה כמה שנים ("ירושלים", 'המגיד', כ"ו באב תר"ס, 21.8.1900 , עמ' 394).

בהמלצת מושל ירושלים הוחלט באיסטנבול בנובמבר 1899 על הקמת המרכז המנהלי החדש בבאר שבע, ועל יצירת נפה מנהלית חדשה הכפופה לירושלים. הקמת הנפה החדשה התאימה למדיניותו של הסולטן שדגל ביישוב שטחים שוממים ובהרחבת סמכות האימפריה. לאזור באר שבע היו יתרונות אחדים: מיקום מרכזי בלב המרחב הבדואי הגובל בשלושת המטות הבדואיים הגדולים בנגב, בארות שהפכו אותו למקום התכנסות של שבטים בדואיים שונים, ושרידי העיר העתיקה שאפשר היה להיעזר בהם כחומרי בנייה עבור העיר החדשה.

 

לעבודה

בראשית 1900 החלו התורכים להקים במקום השומם מרכז מנהלי חדש וייחדו את נפת באר שבע כיחידה מנהלית נפרדת השווה במעמדה לנפות האחרות בדרומה של ארץ ישראל – עזה, חברון ויפו. בעיתון הצבי נכתב:

באר שבע, בפלך עזה, הורמה למעלת קאזה (עיר המחוז) ("קושטא", 'הצבי', כ"ז באדר א' תר"ס, 26.2.1900 , עמ' 1).

בידיעה שמופיעה באותו עיתון בצרפתית צוין שהייתה הסכמה ממלכתית כי בבאר שבע יוקם קאימקאמיליק – תחום שלטונו של קאימקאם – ממלא מקום הפאשה. החלטה זו נפלה עוד בטרם נבנתה העיר. הקאימקאם הראשון של הנפה שאך הוקמה התגורר בינתיים באוהל על הגבעה שנמצאת היום בפינת רחוב האבות ורחוב
טרומפלדור. השלטון התורכי רכש מהבדואים בסביבה שטח והעניק אלפיים דונם ממנו למועצת העיר החדשה כדי שתמכור חלקות לתושבים שיגיעו להתגורר בעיר החדשה. עיתון המגיד דיווח על  ההתקדמות המנהלית בנגב:

נציב ירושלים, שהלך עזתה לגבות את המעשר ואת מס הקרקעות מאת יושבי השפלה, סר לבאר שבע לראות בעיניו את מצב המקום ויושביו. הדרך העולה מעזה לבאר שבע תיהפך בקרוב למסילת עגלות ("ירושלים", 'המגיד', שם).

תכנון העיר החדשה הופקד בידי המהנדס סעיד נשאשיבי ועוזרו הצעיר ראע'ב נשאשיבי. השניים למדו הנדסה באיסטנבול וינקו את עקרונות התפיסה המערבית לעיצובה של עיר מודרנית המורכבת מרשת רחובות ישרים בדגם שתי וערב היוצרים ריבועים זהים, כל אחד בן 3.6 דונם. בכניסה המערבית לעיר הוקם בית הסראיה – בית
הממשל – מבנה מרשים בן קומותיים החולש על העיר עם גג אדום שנראה מרחוק. מאחורי בניין הסראיה נבנה קסרקטין למגורי כוח השיטור שיועד להשליט סדר בין השבטים.

הציר המרכזי בעיר היה הרחוב שהוביל מהסראיה לכיוון נחל באר שבע, היום מדרחוב קרן קיימת לישראל. רחוב זה שימש מרכז מסחרי לבדואים מהסביבה ונמכרו בו בין השאר רתמות, אוכפים, חבלים, רשתות לנשיאת קש וצמר, כלי בית ועבודה, מוצרי סדקית, בדים ואף חרבות ופגיונות – מצרכים מבוקשים בקרב הבדואים. בחלקו הדרומי של הרחוב התרכזו בעיקר בעלי המלאכות הזעירות כמו נפחים וסנדלרים.

 

מי ומי?

רוב תושבי הקבע של באר שבע היו ערבים ממוצא עירוני שהגיעו אליה מעזה ומחברון, והיה בה גם מיעוט נוצרי. שייח'ים אחדים משבטי הנגב רכשו דירות בעיר, אך התגוררו בהן רק חלק מזמנם. בניסיון להדק את זיקת הבדואים לעיר החדשה שנוסדה באזורם ולהעניק להם תחושה שזו בירתם, מונה אחד מהשייח'ים החשובים לראש עיריית באר שבע, ומועצת העיר הורכבה משייח'ים של חמשת השבטים בנגב. גם המועצה האזורית של הנפה כללה שייח'ים מחמשת השבטים. בדואים שבחרו לבנות את ביתם בעיר זכו להנחה ברכישת הקרקע. הממשל גם מסר לרשות עירייה אחת משלוש הבארות הקדומות כדי שתמכור את ממימיה לתושבים שלא היו ברשותם בארות. בארות נוספות נחפרו במרץ רב עם ייסוד העיר.

שני יהודים ניגשו למכרז הממשלתי להקמת טחנת קמח – יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ'. הם רכשו דונם אדמה בפינת הרחובות טרומפלדור וקרן קיימת לישראל ועליו הקימו את הטחנה ששירתה בעיקר בדואים מהאזור שהביאו חיטה לטחינה על גבי גמלים. הטחנה והבתים שנבנו לידה ריכזו סביבם את היהודים המעטים שהתגוררו בעיר עד 1929.

בשנותיה הראשונות מנתה העיר החדשה כ-300 נפש, ועד שנתה החמישית התחלפו בה שישה קאימקאמים. הקאימקאם השביעי שמונה לעמוד בראש הנפה היה מֶהמֶט אַסַף אֶסָאד בֵּיי, מושל נאור וחרוץ שיזם שכלולים אחדים בעיר.

בסוף 1905 הוקצה בשולי העיר, היום דרומית לרחוב שלושת בני עין חרוד, שטח עבור שוק בהמות פתוח. השוק סייע מאוד לבדואים שפרנסתם התבססה על סחר בצאן ובגמלים. יום השוק נקבע ליום רביעי בשבוע, וביום זה נהרו לבאר שבע בדואים מרחבי הנגב כדי למכור את בהמותיהם ולהצטייד תמורתם במצרכים. יום השוק שימש גם הזדמנות למפגש חברתי בין בדואים משבטים שונים. הם יכלו לבלות בבתי קפה, להחליף דעות ולהאזין למספר סיפורים.