מלאך מכונף
סצנה פסטורלית: אישה צעירה מציירת על חוף הריביירה הצרפתית. אלא שהפסטורליה היא מעטה חיצוני המכסה על מציאות מרה. השבועות האחרונים היו גיהינום מתמשך. תחילה ניסיון ההתאבדות של סבתה; רק בנס הצליחה להציל אותה מחבל התלייה. אחר כך התקף הזעם של סבה שהטיח בה מתוך טירוף של כאב אמת שהוסתרה ממנה במשך שנים: ניסיון ההתאבדות של סבתה לא היה הראשון במשפחה. קדמה לו סדרת התאבדויות של רבים מבני משפחתה, ששיאה היה התאבדותה של אמה שבמשך שנים האמינה כי נפטרה מסיבוך של מחלת השפעת.
בציור ובחיים. סלומון מציירת בגן, 1939העולם התערער באחת. מי היא, אם כל חייה עברו עליה בשקר? וכאילו לא די בזה המשיכו האסונות לרדוף אותה בזה אחר זה: ניסיון ההתאבדות הבא של סבתה עלה יפה; אחר כך שבועות של מעצר במחנה המעצר גירס; צרפת נופלת בידי הנאצים; ואז התלאות של מסע הנדודים חזרה והמשבר. אם במשך דורות בוחרים בני משפחתה – בעיקר בנות משפחתה – לשים קץ לחייהם, מדוע לא היא? תחושת הריקנות מאיימת להטיל גם אותה אל התהום. אבל ד”ר מורידיס הרופא מתבונן עמוק לתוך נפשה ואומר לה – עלייך לצייר. ופתאום הכל מתבהר. עליה לצייר.
מסביב משתוללת מלחמה. בעולם שולטות מפלצות אדם שמטרתן לחסל אותה ואת כל בני עמה. אבל היא מציירת על חוף הים. מציירת ציורים ורושמת טקסטים. עבור הצופים-הקוראים העתידיים היא מתארת את תהליך היצירה:
אפשר לדמיין איך נוצר רצף הדפים הזה: מישהי יושבת על החוף. לפתע היא שומעת מנגינה באוזן הפנימית. היא מתחילה לזמזם, ואז היא מתרשמת שהמנגינה מתאימה להפליא לדימוי החזותי שעל הנייר. המלים מתגבשות במחשבתה, ואז היא שרה את מלות המנגינה בקול רם שוב ושוב, וכל העת ידה רושמת דימוי ומלים, וכך הציור קורם עור וגידים. תכופות היא מציירת עמודים אחדים המתפתחים לדואט או לקולות אחדים כאשר לכל גיבור טקסט שונה, וכך נוצרת מקהלה (מרי לוונטל פלסטינר, ‘מציירת את חייה – שרלוטה סלומון בצל הנאצים’, עמ’ 176).
כאשר האלטרנטיבה היא התאבדות, שרלוטה סלומון בוחרת לברוא את חייה מחדש מתוך היצירה.
סלומון ליוותה את הציורים בספרה הביוגרפי בשקף שעליו כתבה וכך שילבה סיפור וציורבמובנים רבים החל סיפור חייה של שרלוטה סלומון עם סיום חייה של שרלוטה אחרת – דודתה שרלוטה גרינוולד. משפחת גרינוולד הייתה משפחה טיפוסית של יהודים בורגנים – אינטלקטואלים אמידים שיהדותם מוצנעת. הסב, דוקטור לודוויג גרינוולד, והסבתא מריאן לבית בנדה העניקו לבנותיהן פרנצי ושרלוטה את מיטב החינוך האירופי הבורגני, והבנות גדלו לתפארת. אלא שמשהו השתבש, וב-1913, בהיותה בת 18, קפצה שרלוטה מגשר אל הנהר וטבעה למוות. התאבדויות היו תופעה שכיחה למדי בקרב בני המעמד הבורגני בגרמניה באותה תקופה. בקרב יהודים היה שיעור ההתאבדויות גבוה במיוחד, ובקרב יהודיות הוא היה גבוה עוד יותר. אבל המקרה של שרלוטה לא היה רק בגדר הסתברות סטטיסטית מצערת, שכן העובדה שקדמו לה כבר בני משפחה אחדים במעשים דומים הפכה את התאבדותה לחלק מדפוס משפחתי מעורר דאגה.
בעיתונים דיווחו על מציאת גופתה של שרלוטה גרינוולד שהתאבדה בקפיצה מהגשר שעל הנהרפרנצי, האחות הבוגרת, הטמינה בהדרגה את האבל על אחותה האהובה עמוק בחדרי נפשה ושבה לחיים. ב-1915 בחרה להתנדב כאחות רחמנייה בשדות הקטל של המלחמה הגדולה. כעבור זמן מה פגשה באלברט סלומון, מנתח צעיר שגם הוא היה יהודי במוצאו אך גרמני מבחינת זהותו התרבותית. אלברט היה חדור מטרה – להתקדם בזירה המקצועית ולהפוך ביום מן הימים לפרופסור למדע הרפואה. האחות הצעירה שעבדה לצדו לא עוררה בו עניין, אבל הגורל רצה אחרת. לימים תנציח בתם בכתב ובציור את רגע התאהבותם הגורלית. המנתח נתקף עיטוש טורדני בשעה שידיו פשפשו בחלל בטנו של חייל פצוע על שולחן הניתוחים. האחות הצעירה מיהרה לקנח את אפו במטפחת, והשאר היה להיסטוריה.
כשהמנתח הצעיר אלברט סלומון נתקף עיטוש ניגבה האחות פרנצי גרינוולד את אפו. אחרי הניתוח הם נפגשו, התיידדו והיו לזוגהשניים נישאו כעבור שנה, למורת רוחם של הוריה שסברו כי אלברט, היתום משני הוריו, הוא בחור קרתני שאינו ראוי להסתפח על משפחת גרינוולד המכובדת. לחתונה הגיעו, כפי שתיארה אותם נכדתם כעבור שנים, כשהם עוטים ארשת של לוויה.
-האב היה מסור לקריירה שלו ומיעט להיות בבית. האם הייתה נתונה למצבי רוח. שרלוטה הפעוטה עם הוריה
הוריה לעתיד של שרלוטה רכשו דירה ברובע שרלוטנבורג שבברלין. את חודשי ההיריון עברה פרנצי לבדה כשאלברט עדיין שירת בחזית, אבל גם לאחר לידתה של שרלוטה ב-1917 וגם לאחר סיום המלחמה שהה אלברט רוב שעות היום בעבודתו, מבקש לכבוש פסגות מקצועיות חדשות, ואילו פרנצי נשארה בבית לבדה עם בתה שהלכה וגדלה לנוכח מצבי הרוח המשתנים של אמה.
תכופות … הייתה פרנציסקה לוקחת את הילדה למיטתה ומספרת לה על החיים הנהדרים בשמים, בעולם הבא, שאליהם היא כה עורגת. היא נהגה לשאול את שרלוטה אם המחשבה שאמה תהפוך למלאך מכונף תשמח אותה. כן, שרלוטה אכן חשבה שזה יהיה נפלא, אולם ביקשה מאמה שלא תשכח להניח בשבילה מכתב – באופן אישי בדמות מלאך – על אדן החלון של שרלוטה, שיתאר כיצד באמת נראים הדברים שם למעלה (שם, עמ’ 29).
כשהייתה שרלוטה – לוטה – בת שמונה, ניסתה אמה לראשונה להפוך למלאך באמצעות נטילת רעל. בעקבות ניסיון ההתאבדות שנכשל היא הועברה להשגחה צמודה של אחות רחמנייה בבית הוריה, אבל ברגע אחד של חוסר תשומת לב מצד האחות מצאה פרנצי את דרכה אל החלון, ודרכו אל השמים.
כאשר אמה של שרלוטה רמזה על רצונה להפוך למלאך ביקשה ממנה הילדה להותיר לה מכתב על אדן החלון, ובמשך כל ילדותה היא חיכתה למכתבבחיק אם חורגת
במשך ימים רבים חיכתה לוטה בבושת פנים למכתב שיונח על אדן החלון בידי אמה שהייתה למלאך. בית אביה היה שקט וריק. סבה וסבתה שמרו עליה בקנאות מאיימת מפני העולם. זו הייתה ילדות שקטה ועצובה, אבל כשהייתה לוטה בת 13 פגש אביה בכוכב עולה בשמי האופרה – פאולה לוי, בתו של רב שבראה את עצמה מחדש תחת השם פאולה לינדברג. אלברט סלומון נשא את פאולה לאישה, ובין האם החורגת לילדה נוצר קשר חם וקרוב. לוטה זכתה שוב במשפחה והבית רחש אירועי תרבות ומבקרים מהשורה הראשונה של ידועני התקופה.
-נישואיו של אביה לפאולה לוי העניקו לשרלוטה דמות אם בריאה וחמה. שרלוטה אהבה את פאולה מאוד והרבתה לצייר אותה
כניסתה של פאולה למשפחת סלומון – שהייתה רחוקה מההוויה היהודית והקפידה באדיקות לחגוג את חג המולד – הכניסה אל הבית לא רק אווירה משפחתית אלא גם אווירה יהודית יותר. פאולה נהגה להדליק נרות שבת, לקחת אתה את לוטה לבית הכנסת לתפילות הבוקר בשבת ובחג, ולהופיע בפעילויות של ארגון ‘בני ברית’. היא גם הייתה זו ששרה את ‘כל נדרי’ בבית הכנסת בערב יום הכיפורים. בהשפעתה חגגו ללוטה בת מצווה מאוחרת – מנהג שהיה חדשני בגרמניה באותם ימים. לוטה נשאה דרשה שחיברה בעצמה וגם קראה קטעים בעברית.
בצל צלב הקרס
חברותיה של לוטה לבית הספר ‘הנסיכה ביסמרק’ יזכרו אותה לימים כנערה מלנכולית, תלמידה בינונית וחסרת ייחוד. הן לא עמדו על כישרון הציור שהחל להנץ בה. מכל מקום, ב-1933, בהיותה בת 16, עזבה לוטה את בית הספר כנראה בשל תחושת מיאוס מהאווירה האנטישמית שפשטה בבית הספר. החלו להינתן בו שיעורים ב’היגיינת הגזע’, התלמידות נדרשו להביא לבית הספר את תעודות ההטבלה של הסבים והסבתות שלהן כדי להוכיח שאינן יהודיות, ותלמידות יהודיות הודרו מטיולים שארגן בית הספר.
עליית המפלגה הנאצית הפכה את האנטישמיות לגלויה. מצעד כוחני של חברי המפלגה
אביה של לוטה סולק ממשרתו בבית החולים של ברלין והחל לעבוד בבית החולים היהודי בעיר. פאולה – כוכבת אופרה נערצת – זכתה פתאום בביקורות מפוקפקות בשל היותה ‘חזירה יהודייה’ ובקריאות ‘החוצה’ שנשמעו מפי הקהל במהלך הופעותיה, ולבסוף גם סולקה מתפקידה באופרה והופיעה רק במסגרת הקולטורבונד – אגודה לתרבות יהודית.
בתקופה זו החל הריק הגדול בחייה של לוטה להתמלא ברעיון יצירתי – היא תפנה ללמוד את אמנות הציור. פאולה ניסתה להניא אותה מהרעיון בטענה שליהודייה אין סיכוי להתפתח בעולם האמנות בימים אלה גם אם היא מוכשרת במיוחד, והרי לוטה בינונית בלבד ואולי אפילו פחות מכך. היא דחקה בלוטה להירשם לבית ספר לעיצוב אופנה. יהודים שלטו בשוק הטקסטיל בגרמניה וללימודי אופנה התקבלו גם נערות יהודיות, ואחרי הכל עיצוב אופנה הוא מקצוע רווחי יותר מאשר ציור. אבל לוטה סובלת, והטיול שסבה וסבתה עורכים לה ברומא בירת האמנות לרגל יום הולדתה ה-17 מעורר בה ביתר עוז את השאיפות לעסוק בציור.
ניסיונה הראשון להתקבל לאקדמיה לאמנות של ברלין אינו עולה יפה, ואביה האמיד – עדיין – שוכר לה מורה פרטי לאמנות. לאחר שהיא צוברת ניסיון בציור היא מצליחה להתקבל לאקדמיה לאמנות על אף יהדותה המוצהרת, הן משום שמכסת התלמידים היהודים – אחוז וחצי – טרם התמלאה, והן משום שאביה לחם במלחמת העולם הראשונה. רישומיה של ועדת הקבלה שדנה בעניינה מבהירים שיקולים נוספים:
הכישורים האמנותיים של היהודייה המוצהרת, העלמה סלומון, אינם מוטלים בספק. התנהגותה צנועה ומאופקת בתכלית. אין מקום להטיל ספק ביחסה לגרמניה. למרות זאת, מתנגד מר שנמן [מנהיג הסטודנטים הנאצי] עקרונית לקבלת סטודנטיות לא אריות [בכתב יד צוין: ‘סטודנטיות יהודיות’] משום שנוכחותן מסכנת את סטודנטים האריים … פרופסור ברטנינג מדגיש כי לא נשקפת סכנה כזו מצד העלמה סלומון בשל טבעה המאופק (שם, עמ’ 62).
טבעה המאופק של לוטה אפשר לה לשרוד במוסד הגרמני במשך כשנתיים, אבל בתקופה שבה נתפסה היצירה היהודית על ידי המשטר כ’אמנות מנוונת’ סילוקה מבית הספר היה רק שאלה של זמן. לעזיבתה את המקום קדמה תחרות ציורים שנערכה בעילום שם. יצירתה של לוטה זכתה במקום הראשון, אך לאחר שנודע למורים כי מי שיצרה את הציור היא יהודייה העניקו את הפרס לתלמידה אחרת. בהמשך הוצרו עוד צעדיה של לוטה באקדמיה, ולאחר סמסטר הקיץ ב-1938 היא אולצה להפסיק את לימודיה.
העולם מתהפך
שנת 1938 העמידה את יהודי גרמניה בפני קשיים הולכים וגוברים. היו ביניהם מי שהיטיבו לקרוא את הכתובת הנכתבת על הקיר מעל לראשיהם וניצלו את ההזדמנויות האחרונות להגר מגרמניה. אלברט ופאולה סלומון סברו כי הקהילה היהודית זקוקה להם ולכן נמנעו מלעזוב. אלברט עבד בבית החולים ופאולה המשיכה במפעלי הצדקה של אביה, הרב המנוח. במסגרת פעילות הקולטורבונד היא סייעה במתן מזון, בגדים ומסמכי הגירה לאמנים יהודים. היא הייתה שותפה לפעילות מחתרתית, עזרה למוזיקאים אמיתיים ומדומים להגר ואספה כספים ואשרות למען התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית.
ליל הבדולח תפס את בני המשפחה לא מוכנים. עם פרוץ הפרעות ביהודים באותו לילה מיהר אלברט אל בית החולים כדי לסייע לנפגעים. זמן קצר לאחר מכן הגיעו שני גברים בלבוש אזרחי ועצרו את הפרופסור. אלברט הובל אל מחנה הריכוז זקסנהאוזן עם כתשעת אלפים יהודים נוספים. במשך שבועות אחדים סבל מעבודת פרך, מעינויים ומהשפלות.
פאולה גייסה את כל קסמה האישי ואת קשריה כדי לחלץ אותו מהמחנה, ולבסוף הצליחה להוציא משם את אלברט וידיד יהודי נוסף. המסמכים שהשיגה אפשרו אמנם את שחרורם מהמחנה, אך לא כללו אישור לנסוע ברכבת, והשניים עשו אפוא את דרכם לברלין – מרחק כ-25 קילומטר – ברגל. הידיד, עורך דין במקצועו, מת כעבור זמן קצר. אלברט לא הצליח לקום ממיטתו במשך כחודש, ולכן המשפחה נותרה בברלין למרות האירועים הקשים.
בני הזוג סלומון התקשו אמנם לעזוב את גרמניה, אבל לוטה התקרבה לגיל 22, ועד גיל זה מותר היה לה לצאת מגרמניה ללא צורך בדרכון. הורי אמה היגרו מגרמניה לצרפת כבר ב-1933, וההחלטה נפלה כי לוטה תצטרף אליהם. הוריה הצליחו להשיג אישורים מזויפים שהעידו על בריאותם הרופפת של סבה וסבתה, ובינואר 1939 – החודש שבו עלו הנאצים לשלטון בגרמניה – קיבלה לוטה היתר לבלות אתם סופשבוע בדרום צרפת; סופשבוע שהתארך והתארך.
לכאורה לא היה דבר שקשר את לוטה לברלין, אך רק לכאורה. שנתיים קודם לכן היא התאהבה אהבה לוהטת, אובססיבית, באלפרד וולפסון. וולפסון היה מוזיקאי יהודי כבן ארבעים שאיבד את עבודתו בשל חוקי הגזע ושימש מורה לפיתוח קול בבית משפחת סלומון. הוא היה בעל אישיות סוחפת, מורכבת ומסובכת. במלחמת העולם הראשונה לקה בהלם קרב לאחר שהיה קבור זמן ממושך תחת ערמת חיילים גוססים והרוגים. הוא איבד את יכולת הדיבור והצליח לרפא את עצמו בשיטה שפיתח ובה קישר בין הקול לבין הנפש. וולפסון היה מבוגר מלוטה בשנים רבות, היה מאורס והעריץ את פאולה, אך כל אלה לא הפריעו ללוטה להתאהב בו בצורה נואשת. הוריה טענו מאוחר יותר כי לא היה ביניהם דבר, רק חלומות תמימים של נערה צעירה, אולם לוטה תיארה את הקשר שנרקם ביניהם כקשר לוהט וסוער. בסדרת הציורים ‘חיים? או תאטרון?’ ציירה לא פחות מ-1,387 דיוקנאות של פניו המדברים.
הם בילו יחד בבתי קפה שכניסת יהודים אליהם הייתה אסורה, הם טיילו יחד ברחובות ברלין בלילות שבהם נאסר על יהודים לצאת אל הרחוב, ובילו בגנים ושטו באגמים שהיו פתוחים בפני ארים בלבד. אלפרד עודד את לוטה לצייר. בלהט. בעוצמה. להבין שהיצירה היא החיים, אבל גם המוות. הוא ביקש ממנה ליצור איורים לספר שכתב. הפרֵדה מברלין הייתה אפוא גם פרדה מאהובה. כשנפרדה מקרוביה ברציף הרכבת ביקש ממנה אלפרד לזכור שהוא מאמין בה.
חודשיים לאחר שעזבה לוטה את גרמניה עזבו גם אלברט ופאולה להולנד, אך שאיפתם להתאחד עם לוטה בהמשך לא התממשה מעולם. מה שהצליחו לשמר היה קשר מכתבים רופף שגם הוא התנתק כעבור זמן.
בצרפת מצאו סבה וסבתה של לוטה מקלט באחוזה בעיירה וילפרנש הסמוכה לניס. האחוזה הייתה בבעלותה של אוטילי מוּר, ידידה אמריקנית ותיקה שלהם ממוצא גרמני, אלמנה אמידה שאירחה בחווילה הגדולה פליטים, וביניהם גם ילדים רבים, שאת זמנם הנעימה בשיעורי אמנות מגוונים. לוטה, שהייתה באותם ימים שקטה מאוד ומכונסת בעצמה, הרבתה לצייר לילדים הללו ציורים. אוטילי מור, שביקשה לעודד את לוטה ליצור, קנתה עבורה נייר על אף הימים הקשים של המלחמה וגם רכשה ממנה ציורים שציירה.
קשריה של לוטה עם סבתה התהדקו בתקופה זו, אבל הסבתא הלכה ושקעה בדיכאון. ד”ר מורידיס, רופא שהתגורר סמוך לאחוזה, חיזק את ידיה של לוטה שנאלצה להקדיש את חייה לשמירה על חייה של סבתה. גם הוא עודד אותה לצייר. לוטה הייתה סבורה כי בית משלהם ישפר את מצבה של סבתה והיא מצאה עבורם בית קטן בניס. לזמן מה נדמה היה כאילו המצב אכן משתפר.
אבל אז התרגשה על לוטה סדרת האסונות ששמה קץ לאופטימיות: ניסיון ההתאבדות של סבתה בתלייה; הגילוי חסר הרגש שסבה הטיח בה על דורות של מקרי התאבדות במשפחתה; הגילוי שגם אמה הייתה בין המתאבדים; התאבדותה של סבתה בקפיצה מן החלון ברגע בודד שבו לוטה נמנמה; ומערבולת רגשות שאיימה להטביע גם את לוטה עצמה, כי במה היא שונה מדורות של מתאבדים במשפחתה?
וכאילו לא היה די בכל אלה, גם הפוליטיקה כפתה עצמה על לוטה. יחד עם סבה ועם אלפי פליטים יהודים היא נשלחה למחנה המעצר גירס שבהרי הפירנאים. באופן פרדוקסלי העילה למעצר על ידי המשטר הצרפתי הייתה דווקא מוצאה הגרמני. בגירס סבלה לוטה רעב, השפלות, מכת עכברים ואימה מתמדת מפני אונס בידי הסוהרים. גם השחרור המפתיע מהמחנה ביולי 1940 – סמוך לכיבוש צרפת בידי גרמניה – היה רק ראשיתו של מסע ייסורים חזרה לניס. זיכרונותיה המאוחרים יותר של לוטה רמזו כי המסע היה מלווה בין היתר בהטרדות מיניות מצד סבה ובניסיון אונס מצד פליט אחר.
במכתב התוודתה שרלוטה שהרעילה אותו. ד'ר לודוויג גרינוולד, סבה של שרלוטההסבל שגרם לה סבה המשיך ואף התעצם בשנים הבאות. לאחר מותו בסוף 1942, כשהתמוטט פתאום ברחוב, התוודתה לוטה במכתב כי היא זו שהרעילה אותו. האמנם הייתה זו אמת או פנטזיה? חיים או תאטרון? גם את זה לא נוכל לדעת לעולם.
לצייר ריפוי
ואז, במהלך תקופת התאוששות באחוזה, קבע ד”ר מורידיס כי עליה לרפא את עצמה באמצעות הציור. בהיותה כפסע מנקודת השפל שאין ממנה חזרה קיבלה לוטה את עצתו והתחילה לצייר. תחילה באחוזה, אחר כך בחדר בבית המלון של גברת פֶשֶה שאירחה אותה ללא תמורה מתוך הכרה בגאונותה כאמנית. כשנה וחצי של יצירה אינטנסיבית, עד קיץ 1942, בקצב עבודה שהלך וגבר ככל שלוטה הבינה כי חבל התלייה מתהדק סביבה.
את העיקרון הטיפולי שעמד מאחורי המפעל האדיר הזה היא שמה בפי בן דמותו של אלפרד וולפסון:
תחילה עלייך להעמיק ולחקור את הנפש שלך – את הילדות – כדי שתהיי מסוגלת לצאת מתוך עצמך … [היא] ידעה לפתע – היא לא חייבת לשים קץ לחייה כמו אִׅמותיה, מאחר שאדם מסוגל וחייב לצמוח לאחר שירד לתהומות של ייאוש, ולאהוב את החיים ביתר שאת (שם, עמ’ 190).
כך נוצר ‘חיים? או תאטרון?’ – יצירה אוטוביוגרפית בת 1,325 דפים מצוירים בצבעי גואש, במתווים נאיביים, בגוונים שיצרה מערבוב של שלושת צבעי היסוד והצבע הלבן. ‘אופרטה בשלושה צבעים’ היא קראה ליצירה, אך ככל שחלף הזמן היא הפכה קודרת יותר ויותר. לא היה מדובר בציורים בלבד, אלא במעין תסריט למחזה או לסרט קולנוע המלווה בהנחיות לפס הקול המוזיקלי שאמור ללוות את חוויית הצפייה. בתחילה כללו הדפים דפי כיסוי שקופים ועליהם טקסטים כתובים של דברים שאומרות הדמויות המצוירות או של הסברים על הסצנות. ככל שחלף הזמן והנייר הפך יקר וקשה יותר להשגה יותר נכנסו הטקסטים בהדרגה לתוך הציורים עצמם, וגם הפכו צפופים ועצבניים יותר. בציורים רבים מתוארות אותן דמויות פעמים אחדות בזוויות שונות, כבמעין מסע של מצלמה היוצרת בכל תמונה רצף של תמונות. לרוב הדמויות האמיתיות העניקה לוטה שמות בדויים: את עצמה כינתה בגוף שלישי שרלוטה קאן ולאביה קראה ד”ר אלברט קאן. אמה החורגת נקראה פאולינקה בימבם ולאלפרד וולפסון קראה אמדיאוס דאברלוהן. זו הייתה יצירת חייה של לוטה תרתי משמע, כי היא גם יצרה בה את חייה מחדש, ולכן גם שיקעה בה את כל כוחות נפשה.
-סבתא: הגעת לעולם רק כדי לצייר?
סבא: את יותר מדי רכה אתה. למה היא לא יכולה לעבוד כעוזרת בית כמו כולן?
בימים שבהם עמדה לוטה לסיים את יצירת ‘חיים? או תאטרון?’ היא נסעה בעקבות דרישת השלטונות לניס ודיווחה על יהדותה. לשאלתה של גברת פשה מדוע עשתה זאת ענתה בנחרצות: “משום שזהו החוק, ואני יהודייה. אני חושבת שטוב עשיתי שהתייצבתי” (שם, עמ’ 188). לאחר התייצבותה בניס הועלתה לוטה על אוטובוס מלא נוסעים אשר לא העלו על דעתם כי היעד של מסעם הוא מחנות ההשמדה במזרח. אך נראה שמנת המזל שהוקצבה ללוטה טרם הושלמה, ואחד השוטרים שהיו על האוטובוס קרא בשמה ומילט אותה ממנו. לוטה לא הבינה עד כמה קרובה הייתה למוות באותה שעה, וגם לא ידעה כמה קרוב היה המוות שארב לה מעבר לפינה, אך משהו בתוכה קרא לה למהר לסיים את יצירתה. היצירה ‘חיים? או תאטרון?’ נחתמה בציור של האמנית היושבת כשפניה אל הים ועל גבה כתובות המלים “חיים או תאטרון”. היא סיימה את מלאכת העריכה המורכבת, צררה את הציורים בחבילות ורשמה עליהן “רכושה של גברת מור”. כשמסרה אותן לד”ר מורידיס אמרה לו: “אנא שמור על זה היטב. אלה הם חיי” (שם, עמ’ 12).
התחלה וסוף
עם השלמת היצירה החליטה לוטה לשוב לאחוזה בווילפרנש. אוטילי מור כבר לא גרה שם. היא עזבה לארצות הברית עם רוב הילדים שגידלה. באחוזה נשאר אלכסנדר נגלר, פליט יהודי בן קרוב לארבעים שהיה קודם לכן המאהב של אוטילי. ב-1939 הוא ברח מפני הנאצים מאוסטריה דרך האלפים עם אחיו, גיסתו ובנם הקטן. המסע היה מפרך והותיר אותו שבור וחולה. מכרים תיארו אותו כטיפוס עלוב, לא נבון ולא כישרוני במיוחד. אבל גם הוא היה פליט, וגם הוא ידע גרמנית, וכך במשך הזמן הפכו הוא ולוטה לידידים. הידידות הלכה והתהדקה, וכעבור זמן גילתה לוטה כי היא בהיריון. השניים החליטו להינשא על אף הסכנה שהייתה כרוכה בכך, שכן הרישום חייב את אלכסנדר להודות ביהדותו שלא הייתה גלויה קודם לכן, והעניקה לשלטונות מידע מדויק על מקום מגוריהם. אולי העובדה שאזור הריביירה הצרפתית היה אז בידי האיטלקים – שהתנגדו לשילוח היהודים שתחת שלטונם מזרחה – סנוורה את בני הזוג באופטימיות חסרת ביסוס. מכל מקום, הימים היו ימי מלחמה, ושליטיו של אזור מסוים לא תמיד המשיכו להחזיק בו בהכרח גם ביום הבא.
-מתוך כ-1,300 ציורים בחרה שרלוטה 769, מספרה אותם והוסיפה להם כיתובים. ציור מספר 369
כך קרה שבספטמבר 1943 נפל האזור לידי הגרמנים. שיחת טלפון שהגיעה לשלטונות דיווחה על הימצאותה של יהודייה צעירה ממוצא גרמני באחוזה בווילפרנש. משאית ועליה שוטרים מיהרה לעצור אותה. העובדה שהייתה בהריון לא היה בה כדי להעניק לה יחס מקל. נהפוך הוא. אלכסנדר התעקש להצטרף אליה.
חמישה ימים בבית מלון שהוסב לבית מעצר. רכבת. מחנה המעבר דרנסי. שוב רכבת. משלוח מספר שישים. מחנה בשם אושוויץ. סלקציה. לוטה נשלחת שמאלה. אלכסנדר נשלח ימינה, מה שיעניק לו עוד תקופת חיים קצרה.
חיים? תאטרון? כך או כך – המסך יורד.
במאי 1943 נעצרו אלברט ופאולה בהולנד. הם סייעו לצוות הרפואי במחנה וסטרבורק וכך הצליחו לשרוד עוד זמן מה. כשנדרש אלברט לעקר נשים יהודיות הוא טען שעליו לשוב עם פאולה – העוזרת שלו – לאמסטרדם כדי להביא את כלי עבודתו. לאחר שקיבלו אישור הם ניצלו את ההזדמנות, ברחו והצליחו להסתתר עד לסיום המלחמה. חודשים אחדים לאחר מכן נודע להם על מותה של לוטה.
-מסע בעקבות סיפור חייה ומותה הוביל אותם אל ד”ר מורידיס שהפנה אותם אל אוטילי מור. לאחר לבטים החליטה אוטילי להעניק להם את דפי ‘חיים? או תאטרון?’. רק בראשית שנות השישים החלו ציוריה של שרלוטה סלומון לזכות בפרסום בתערוכות ובספרים. שלא בטובתה, ועל אף ההיבטים המודרניסטיים והמפתיעים של יצירתה, היא קוטלגה כ’אמנית שואה’, וכך, פעם נוספת, נדחקה מהמקום הראוי לה בעולם האמנות.