איש תחת כרמו

פסטורליה עם היסטוריה

עין כרם הפכה בשנים האחרונות לטוסקנה של ירושלים בזכות נופי הפרא הירוקים, הסמטאות הציוריות, הפֵּרות בבוסתנים וההרגשה שרק חסר פה דיוטי פְּרי. ביום ובלילה נצפים בה גדודי תיירים המשוטטים מצועפי עיניים בין השבילים ומצלמים סלפים נרגשים על רקע המעיין העתיק שנחשב אפילו לקדוש. הכפר הערבי הזה, שניטש ב-1948 והודבק לירושלים על תקן שכונה, ידוע בעיקר בשל המנזרים והכנסיות שבו.

עין כרם 2007, צילום: גילה ברנד

הקהל הישראלי נוהר בהמוניו בסופי שבוע אל בתי הקפה המקומיים ומסמן וי מרוצה על אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים. המנזרים והכנסיות קורצים פחות לציבור הדתי, שלא תמיד מודע לפינות החמד האחרות בכפר. לא פלא שבכל פעם שמסעדה כשרה מנסה להרים ראש בעין כרם, היא נסגרת בקול ענות חלושה אחרי תקופת הרצה מוגבלת שבה הלקוחות המרכזיים היו ילדיו של המלצר.

בין כל מה שיש לכפר להציע נעסוק הפעם בפינה בלתי מוכרת במיוחד שנקראת ‘עמק התימנים‘. העמק היפה, בין כרמים ושדות, שוכן בפאתי השכונה למרגלות הר הרצל, בערוץ נחל עין כרם הנשפך מתישהו בהמשך לנחל שורק. עוד לפני מלחמת העצמאות היה העמק חלק בלתי נפרד מהכפר הערבי עין כרם. הכפר הגיע לשיאו בשלהי המנדט הבריטי, אז נמנו בו כמעט 4,000 תושבים. הבתים בעמק היו בתים ערביים טיפוסיים מהסוג הכפרי, כלומר בתי מידות עם חלל מרכזי שופע קשתות וקמרונות, ולידם אורווה ודיר.

אולי תרדו שם?

תושבי הכפר ברחו מעין כרם במלחמת העצמאות, והבתים נותרו ריקים במשך חודשים אחדים עד שבדצמבר 1948 נפל דבר: המוסדות המיישבים החליטו בעיצומה של המלחמה לשכן בנכסים הנטושים עולים חדשים, מפונים ושאר נטולי כתובת. על פניו מדובר היה ברעיון מוצלח, ואפשר שאילו כל זה קרה היום המשוכנים היו מנשקים בדמעות תודה את הדונם פלוס שתי טראסות שהוצעו להם. אלא שהעולים הראשונים ונספחיהם, שהובאו בשני אוטובוסים מקרטעים לביתם החדש בירושלים, סירבו לרדת מהאוטובוס. הם טענו בכעס שלא ייתכן לזרוק אותם באמצע השומקום הזה בהרים, בתוך כפר ערבי נטוש, מבודד ופרימיטיבי, ועוד להעז לקרוא לזה ‘ירושלים’. פקידי הסוכנות ניסו לשכנע אותם שיום אחד כל השממה הזאת תהיה טוסקנה, אבל העולים לא הסכימו לשמוע אפילו מלה.

מאוסף ספריית הקונגרס

הפליטים שהובאו לכפר אחרי מלחמת העצמאות ראו כפר נידח רחוק מהעיר ולא פנינה תיירותית. עין כרם בשנות הארבעים

הרוחות התלהטו, וההמולה הגיעה לאוזניה של נזירה מהמנזר הרוסי אשר צפתה חודשים אחדים קודם לכן בקרבות שהתחוללו בעין כרם והייתה מלאת התפעלות מגבורתם של חיילי צה”ל הצעירים שלחמו על כיבוש הכפר. כששמעה מה קורה היא עלתה בעצבים לאוטובוסים ונתנה לסרבנים על הראש:

לא התאפקתי ואמרתי להם שאין הם ראויים לזכרם של חיילי ישראל שנפלו בקרב בסביבה זו. אין הם ראויים למקום הקדוש לנוצרים ויהודים גם יחד, וצר לי עליהם שאין הם יודעים להעריך את טיבו וחִנו של המקום הזה (רחל ינאית בן-צבי, ‘ילדינו ממזרח וממערב – כפר הנוער עין-כרם’, עמ’ 26).

הנזירה פגשה ברחל ינאית בן-צבי – שבאותם רגעים ממש עמדה במקרה ליד המעיין ושרטטה את גבול החלקות בכפר הנוער שתכננה להקים על אדמות הכפר הנטוש – וסיפרה לה את שאירע. רחל ינאית ניגשה לברר מה קורה ועמדה נדהמת:

התמונה שנגולה לעיניי הייתה מחרידה. ראיתי אוטובוסים דחוסים בעולים שצעקו בקולי קולות כי הפקידים הטעו אותם, ובמקום להובילם לירושלים כפי שהבטיחו הביאו אותם למקום נידח זה. הם לא רצו לצאת מהאוטובוסים. פקידי הסוכנות היו רגוזים ונבוכים. אחד מהם ניסה להסביר להם שעין כרם אינה אלא פרוור של ירושלים, חלק בלתי נפרד ממנה. פקיד אחר איים שיחזיר אותם אל המחנות אשר מהם באו. התשובה הייתה צווחות בערבית ובצרפתית שמשמעותן אחת – לא ירדו מהאוטובוסים (שם, עמ’ 26-27).

היא ניסתה לתווך ולשכנע, אבל שום דבר לא עזר.

פריץ שלזינגר, הארכיון הציוני

עין כרם, 1954

בעקבות משפחה אחת

אפשר שהלחץ הזה עזר מעט, שכן אחרי שעות באוטובוס המחניק התגלה בקיע ראשון בחומת ההתנגדות: קשיש תימני אחד בשם שלום בוטל קם ממקומו, הפטיר מלמולים זועמים וירד מהאוטובוס כשהוא מושך אחריו את משפחתו. נחוש בהחלטתו כרע בוטל על ברכיו, נישק את האדמה והחל לגלוש במורד הכביש לחפש בית. אותו חוש כיוון בעייתי שהוביל את אבות אבותיו לקצה הנידח ביותר של חצי האי ערב הוא כנראה זה שהנחה את בוטל הכי רחוק מהמעיין שבלב הכפר, וכך הגיעו המשפחות התימניות הראשונות לָעמק שייקרא לימים ‘עמק התימנים’. יושבי האוטובוס השני לא התרשמו מהתימניאדה המתרחקת, וסופם שהוחזרו על ידי פקידי הסוכנות המעוצבנים לירושלים ושוכנו במעברת האזבסטונים בית מזמיל, שבעוד עשר שנים תיקרא ‘שכונת קריית היובל’.

צילום: וילם ואן דה פול

מבין העולים מתימן היו מי שנענו לאתגר והתיישבו בכפר הנטוש למרות הקשיים והפניית העורף של הרשויות. עולים מגיעים לעין כרם

שלום בוטל ובני משפחתו השתקעו בבית שבעמק, התארגנו, הוסיפו מטבח, עשו רמונט והסתדרו. בחודשים הבאים פקדו את עין כרם אינסוף אוטובוסים עמוסי עולים חדשים מהסוג העקשן פחות. אלה ירדו איפה שהורידו אותם ונכנסו בזה אחר זה, ולעתים משפחות אחדות יחד, לבתי הכפר הנטושים. הבוסתנים חזרו לפרוח, הצרכנייה שקקה, ובסוף 1949 כבר התגוררו בעין כרם למעלה מאלף עולים מהבלקן, מצפון אפריקה, מתורכיה ואף ניצולי שואה מאירופה. רוב העולים התגוררו בערבוביה בכל רחבי הכפר, אולם שלום בוטל לא ידע שבמסלול האקראי שבו צעד עם משפחתו באותו יום גורלי הוא סלל נתיב שימשוך אחריו עוד רבים מבני עדתו דווקא אל ‘עמק התימנים’.

רוב התימנים יושבי העמק הגיעו במהלך 1949 והתקבלו בצהלולים ובכיבוד ג’עלה על ידי השכנים. הם השתכנו אחר כבוד בבתים – ובמקרים טובים פחות באורוות ובדירים – לאורך שתי הסמטאות בעמק, ‘דרך שורק’ ו’עמק התימנים’. סמטה נוספת, תלולה במיוחד, חיברה את שתי חברותיה אל מעלה הכפר והיא נקראת עד היום ‘מדרגות גן עדן‘, שם המתאים באמת רק למי שיורד בהן.

בין המשפחות שהצטרפו לעמק התימנים היו יעיש, חבה, גיאת, סעדי, חרפוף וגיאר. כל משפחה קיבלה מהסוכנות סל קליטה בדמות שתי עזים, שתי תרנגולות ותעודה המאשרת בשמחה שמותר להן לקיים משק ביתי זעיר. הניסיון התעסוקתי של רוב התימנים היה אז קרוב יותר לצורפות ולרקמה, אבל איש לא חשב להעניק להם הכשרה חקלאית והם החליטו שלא להתבכיין על זה. עד מהרה הפכו רבים מהם לרועי צאן, לעושי גבינות ולמומחים לחביתות עין. העמק היה לכר מרעה פורה עבור עדרי העזים, והתימנים נהנו מיבולי הזיתים, הגפנים והתאנים שהותירו אחריהם בעלי הבתים הראשונים.

קצה העולם בעיר הבירה

למרות התיאור הפסטורלי, החיים בעמק התימנים היו זיפת שאין כמוהו. בחורף 1950, שהיה קר להחריד, מתו כל התרנגולות. כל הגעה לצרכנייה, לקופת חולים, לבית הספר ואפילו סתם לתחנת האוטובוס דרשה טיפוס מייגע ב’מדרגות גן עדן‘ במעלה ההר. הבתים, שעליהם שילמו התושבים לעמידר דמי מפתח, לא חוברו למערכת המים, והמרחק מהמעיין – מקור המים היחיד בשכונה – היה ניג’וז עצום. מיותר לציין כי לא הותקנה בעמק מערכת ביוב והתושבים נאלצו להסתדר עם בורות ספיגה. רק בשנות השישים נזכרה עיריית ירושלים לחבר את עמק התימנים לצינור המים המרכזי, אבל מע”צ שכחה מהם לגמרי. ב-1974, אחרי שנואשו כליל, סללו התימנים את כביש הגישה לעמק על חשבונם. שנים אחדות אחר כך הם נואשו גם מחברת החשמל וקנו בכספם טרנספורמטור שגאל אותם מאור הנרות הרומנטי.

בשלהי שנות השבעים ביקשו תושבי עין כרם כולה לרכוש את הבתים שבהם התגוררו בדמי מפתח מאז שעלו ארצה. ב-1981 ניסחה המדינה את ‘הסדר עין כרם’ שאִפשר לתושבים לממש את זכויותיהם בנכסים תמורת פרוטות ולקנות את האדמה בשווי של כעשרים אחוז מעֵרכה. באותה עת החלה קרנה של עין כרם לעלות משכונת ספר מוזנחת לשכונת יאפים נחשקת, ובעלי הזכויות הסתערו על כל חלון ודלת בכפר. אולם התימנים בעמק לקחו את העניינים בנחת, וכשניסו לאחר שנים אחדות להשלים את העסקה הם גילו לתדהמתם שעמק התימנים הוגדר בינתיים ‘שטח ציבורי פתוח’, ומשמעות הדבר שאסור לבנות בו דבר וגם לא לקנות בו בית. ההגדרה החדשה הפכה את התימנים לפולשים בבתיהם, שכן בשטח ציבורי פתוח אסור לגור, אלא אם כן אתם לטאה. צווי פינוי הוצאו נגד התושבים, והם מנהלים מאז מאבק איתנים ברשות מקרקעי ישראל. בנים חוששים לעקור מבתי הוריהם שמא תאבד המשפחה את הזכות על הבית.

בראשית 2018 גייסו התושבים לעזרתם את חברת הכנסת הירושלמית רחל עזריה, שהצליחה להחתים 61 מחברי בית המחוקקים על הצעת חוק שתאפשר לתושבי עמק התימנים להשיג סוף סוף את הבעלות הנכספת על אדמותיהם, אלא שבינתיים עזבה עזריה את הכנסת והעסק תקוע.

מה יקרה בסוף? איש לא יודע. בינתיים בואו לעמק התימנים, לטפו את עדרי העזים שעדיין רועות שם וקוו שהצדק ייעשה.

* § *

לאן נוסעים?

עמק התימנים

עמק עם סיפור ייחודי בשכונת עין כרם שבמערב ירושלים

מפת האזור

מים בששון

בימי הכפר הערבי היה פער נדל”ני ברור בין הבתים שבעמק, שלימים התיישבו בו העולים מתימן, לבין הבתים שבמרכז עין כרם. הנוסחה הייתה: ככל שהבית היה רחוק יותר מהמעיין שבלב הכפר, כך השתנמך הערך שלו עד למפלס הנביעה. הנוסחה הייתה בסך הכל הגיונית, בהתחשב בכך שהמעיין – שנתן לכפר את שמו – היה מקור המים היחיד בכפר כולו.

רימון לא על העץ

שלום בוטל, ראשון המתיישבים היהודים בעמק התימנים, זכה שה’ יפנק אותו בבן זקונים מאשתו הרביעית כשהיה בן תשעים, אבל הוא פינק אותו קצת פחות כאשר חודשים אחדים לאחר שהתמקם במקום, בעת שסיקל עם בני משפחתו אבנים בגינת הבית, התפוצץ רימון ישן שהיה חבוי באדמה ופצע קשה את אשתו, את בנו בן ה-15 ואת בתו בת הארבע. החבורה כולה החלימה בחסדי האל ושלום עצמו נפטר בשיבה טובה בגיל 105 שנה בביתו שבעין כרם.

מודיעין שלום

איפה לאכול?

עין כרם המתוקה, מבוא השער 3, כשר, חלבי, 077-4460160

עוד באזור

מנזר האחיות ציון, האורן 23, כניסה בתשלום סמלי, 02-6415738

יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

כניסה חופשית, 02-6443400

מוזאון הרצל, הר הרצל

כניסה בתשלום, 02-6321515

שביל הצוקים

מסלול רגלי מהר הרצל לעין כרם