המנון לאודסה

עורג ונכסף

עיר חביבה, עיר עליזה, עיר ‘גנבית’ הייתה העיר … אודסה לא התעמקה בשום דבר, אבל הודות לכך גם לא ‘חיטטה’. היא לא ידעה מסורת, הודות לכך לא חששה מפני צורות חדשות של חיים ופעילות. היא הכניסה בנו יותר טמפרמנט ופחות תאוות; יותר ציניות אבל פחות מרירות. ואם נשקול על כפות המאזניים ונשאל אם סך הכל הוא טוב יותר או רע יותר – לא אדע להשיב. אך עליי לומר את האמת: אילו שאלוני, לא מסכים הייתי בשום פנים להיוולד בעיר אחרת (“אודסה שלי”, קטלוג ‘מחווה לאודסה’, עמ’ 12).

זאב ז’בוטינסקי אהב את אודסה, ערג לאודסה ונכסף לשוב לאודסה, וכל כך התגעגע עד ששר לה שירי אהבה הכתובים כסיפורים. הוא אהב כמעט כל פינה בעיר שנוסדה פחות ממאה שנה לפני שנולד. הוא אהב את הרחובות ואת הבניינים, את הגנים ואת הגנבים, את חיי התרבות ואת חיי הנמל הסוערים, את מגוון העמים שבעיר ואת בליל השפות שדוברו ברחובותיה, עבורו “מלכה הייתה אודסה בימים ההם” (‘חמִשתם’, עמ’ 238).

ז'בוטינסקי ומשפחתו. פלג קופ תמר זבוטינסקי קופ זאב זבוטינסקי חוה זבוטינסקי, 1899

הרומן ‘חמִשתם’ הוא מעין ‘מדריך למטייל’ באודסה. בדומה לסופרים רבים מהספרות העברית והכללית – ובהם ש”י עגנון שהותיר לנו בספריו ‘אורח נטה ללון’ ו’שירה’ מדריך לעיירתו בוצ’ץ’ שבגליציה; אהרן אפלפלד שעל פי ספריו, וראשון לכולם ‘סיפור חיים’, ניתן לטייל בצ’רנוביץ; אלי ויזל שבספריו ‘עיר המזל’ ו’שערי היער’ תיאורים נרחבים של עיירתו סיגט – ז’בוטינסקי מתאר את אודסה האישית שלו בשפה שהיא לעתים רגשנית ומלאה געגועים וכיסופים למחוז ילדות שנעקר ממנו ונותר בחלומו:

רצוני לראותו [את הנמל] כפי שהיה בימי ילדותי: יער, ובכל רחביו מנסרים כבר קולות מלחים, ספנים, סוורים (שם).

הקשר העז לעיר מביא אותו לכתוב: “חש אני גירוי ידי לכתוב בהרחבה דברי שבח ותהילה גם לשאר הפינות” (עמ’ 80).

העיר ויהודיה

Rina Olchovka, Shutterstock

מדרגות פוטיומקין היו בימיו של ז’בוטינסקי – כפי שהן עד היום – הליבה התרבותית והחברתית של אודסה. אין תייר המבקר בעיר שפוסח על המדרגות, ורבים מהאירועים הפוליטיים בתולדות העיר התרחשו עליהן

אודסה נולדה מן הים. כל קיומה של העיר הדרומית לחופו הצפוני של הים השחור בא לה מן הים. ראשיתה ב-1794, בעקבות יוזמה של הצארינה יקטרינה השנייה. הצארינה הרוסית – שפסלה ניצב עדיין במרכז הכיכר שמול ‘מדרגות פוטיומקין‘ – היא שבחרה לעיר את השם אודסה, על שם המושבה היוונית הקדומה אודסוס שהייתה במקום בעבר. שרידים מהעיר קדומה ניתן לראות בשעת טיול בשדרת פרימורסקי – השדרה שלפני שמונים עד מאה שנה הייתה ‘צבועה’ כולה בשבת אחר הצהריים ביהודים שטיילו בה לאחר הסעודה.

ארמן עמנואל דו פלסי דוכס רישליה, מתכננה של אודסה ומושל העיר הראשון. תומס לורנס, שמן על בד, 1818

גדולתה של העיר מיוחסת לארמן עמנואל דו פלסי דוכס רישליה, מדינאי צרפתי שברח מארצו בעקבות המהפכה שהתחוללה בה ושימש כמושל העיר בשנים 1803-1814. רישליה הוא שתכנן את תשתית העיר, ובעיקר את החלק המרכזי שלה המתאפיין עד היום בשדרות ישרות ומקבילות הנמשכות מתחנת הרכבת ועד רחוב דה-ריבס. השדרות נחצות על ידי רחובות מקבילים הבאים מכוון הקתדרלה העירונית, בדומה למבנה הרחובות של מנהטן בניו יורק.

ב-1819 הפכה אודסה לעיר נמל חופשית, מעמד שנשמר עד 1879. במשך שישים שנה התרכזו בעיר יוצאי לאומים שונים – יוונים, איטלקים, רוסים, אנגלים, צרפתים וכמובן גם יהודים. אופי העיר היה קוסמופוליטי ובשנים 1860-1892 שולשה אוכלוסיית העיר והגיעה ל-400 אלף נפש. הקהילה היהודית גדלה באותן שנים מכ-25 אלף ב-1860 לכ-140 אלף ב-1897, ובכך הייתה קהילת אודסה לשנייה בגודלה באירופה כולה. גדולה ממנה הייתה רק הקהילה היהודית בוורשה. ברחובותיה של אודסה, כפי שכותב ז’בוטינסקי, אפשר היה לשמוע את “שיר השירים של האנושות, מאה לשונות” (עמ’ 238). המשורר הרוסי הגדול פושקין, שחי באודסה בשנים 1823-1824, מספר באחד ממכתביו כי אודסה היא עיר שבה אפשר להריח את אירופה. מדברים בה צרפתית, ויש עיתונים ומגזינים אירופים לקריאה.

אודסה נבנתה כעיר בעלת סגנון אירופי קלאסי. רחוב קונדרטנקו בראשית המאה העשרים מדגים את האופי האורבני של העיר

הריכוז היהודי הגדול באודסה החל בעקבות נהירה של יהודים ממחוזות ווהלין וגליציה אל העיר שפתחה בפניהם אפשרויות מסחר ועסקים ומקורות פרנסה ותעסוקה שנסגרו באזורים אחרים. אודסה, שהפכה כאמור לאחד הריכוזים הגדולים של היהודים במזרח אירופה, שימשה גם מוקד חשוב של תנועת ההשכלה ושל התנועה הציונית. הספרות העברית זכתה באודסה לפריחה שאין שנייה לה – חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יעקב פיכמן, יהושע חנא רבניצקי, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, יהודה לייב פינסקר, אלתר דרויאנוב, יצחק דב ברקוביץ, שמעון דובנוב וגם זאב ז’בוטינסקי, חיו כולם באותה עת במרחב עירוני שאינו גדול משני קילומטרים מרובעים.

אך אודסה היפה והמבטיחה הייתה המקום שבו התרחשו גם הפוגרומים הראשונים ב-1821 וב-1859. סטיבן זיפרשטין, החשוב בחוקרי העיר והקהילה היהודית, כתב כי הכל החל בתגרות שנערכו בין יהודים ליוונים על רקע התחרות הקשה בסחר התבואות. הפוגרום השלישי, שהתרחש ב-1871, היה קשה ביותר והעיד על אווירה אנטי יהודית גואה. בראשית המאה העשרים היוו היהודים כשליש מכלל תושבי העיר והם סבלו מידו הקשה של שלטון אנטי יהודי. חרף זאת, במשך התקופה הסובייטית הייתה אודסה יעד הגירה אטרקטיבי ליהודים, ומספר תושביה היהודים בשלהי שנות השלושים, ערב השואה, היה כ-200,000 איש ואישה. על רקע המציאות שבה חיו יהודים עניים מרודים ברובע העוני מולדבנקה ולא ידעו בבוקר מה יאכלו בערב, לצד עשירים מופלגים שהתגוררו בלב העיר וניהלו את מסחר התבואות, נכתב הרומן ‘חמִשתם’, המשמש עבורנו מדריך להכרת אודסה.

שער המהדורה העברית של 'חמִשתם' שראתה אור יחד עם כל כתבי ז'בוטינסקי. בימים אלה תראה אור מהדורה מחודשת של 'חמשתם' בהוצאת מוסד ביאליק ומכון ז'בוטינסקי

אודסה המתוארת ב’חמִשתם’ משקפת, כהגדרתו של יהודה פרידלנדר, את עולמו של יהודי מתבולל באודסה הרב תרבותית. והאמת חייבת להיאמר: אף שהסיפור הוא על משפחה יהודית, הרי שאת החיים היהודיים כפי שהיו באודסה לא ניתן להכיר מתוכו. אפשר למצוא ברומן, המתמקד במשפחה יהודית בורגנית – בדומה למשפחתו של ז’בוטינסקי – את השפעתם של תהליכים היסטוריים ושל אירועים מדיניים וציבוריים על יהדות מזרח אירופה. גורלן של הדמויות בסיפור משקף מציאויות המוכרות היטב מהספרות ומהמחקר ההיסטורי. במרכז הרומן, שיש לו כנראה יסודות אמיתיים, עומדת משפחה יהודית מתבוללת באודסה בתחילת המאה העשרים. למשפחת מילגרום חמישה ילדים – ‘חמִשתם’ – שאיש מהם לא קשר את גורלו בגורל הציוני. הדבר מפתיע, שכן באותם ימים הייתה אודסה אחד משני המוקדים העיקריים של הפעילות הציונית באירופה. כל אחד מהחמישה – הבנות מרוסיה וליקה, והבנים סריוז’ה, טוריק ומרקו – הגיע בדרך פתלתלה, ובהתאם לאישיותו ונטיותיו, לסוף המר. בכך הם מייצגים חמש תגובות שונות למשבר שחוללו הנאורות וההשכלה בקרב יהודי מזרח אירופה. תגובה ציונית למשבר הגדול היא מחוץ לתמונה ומחוץ לסיפור, אף שהמחבר – זאב ז’בוטינסקי – כבר היה בעת כתיבת הרומן מנהיג ציוני בולט ומוכר.

נקודת מוצא

מסענו בעקבות ‘חמִשתם’ אינו מתנהל על פי סדר הפרקים בספר. נקודת המוצא מתוארת דווקא בפרק האחרון:

Radek Linner

עיריית אודסה עברה ב-1899 לבניין הבורסה המפואר שנבנה בשנים 1828-1834

 

בית העירייה היה לבן, בן קומה אחת, בסגנון יווני פשוט … מימין, קו ישר של ארמונות לאורך השדרה – לא אזכור אם אפשר לראותם מבעד לעצי הדולב; אולם האחרון מימין נראה בלי שום ספק, הלוא הוא ארמון וורונצוב, ולו חזית עמודים בחצי גורן עגולה מעל לשפעת הירק שבמורד התלול. וגרם המעלות כרחוב הגון רוחבו, מאתיים מדרגות פאר נמוכות, שני אין לו, כמדומני, בעולם כולו. ואף אם יאמרו לי היכן ישנו, לא אסע לראות. ומעל לסולם המדרגות דוכס האבן מושיט את ידו וזוקף אצבעו כלפיך: שמי די פלסי דה רישליה – זכור כמה עמים מכל קצווי אירופה נתקבצו הנה כדי לבנות עיר אחת על תלה (עמ’ 238).

Shutterstock, PPL

פסל של ארמון עמנואל דו פלסי דוכס רישליה המוצב בראש מדרגות פטיומקין

פסל רישליה, הניצב כעשרה מטר מהקצה העליון של מדרגות פוטיומקין ורבים מצטלמים לידו, הוא המקום שכל מבקר באודסה, ולא כל שכן מי שחי בה, אינו יכול להחמיץ. הפסל הוא נקודת היציאה לסיורים של מאות אלפי התיירים המבקרים באודסה מדי שנה. מדרגות פוטיומקין הן התמונה המוכרת ביותר של אודסה, והן מקשרות בין הנמל שבחלקה התחתון של העיר לעיר העליונה. ז’בוטינסקי מתאר את ההתרחשות בין הנמל לעיר:

ואולם דרך רחוב זה הובילו גם אומנות את פעוטותיהן אל גן הילדים … ופקידי חנויות ושליחים, עם חבילות או בלעדיהן, התרוצצו כאן אף הם בין העיר והנמל; ועַם הנמל עצמו, גברים בכובעים ובקסקטים שמוטים הצדה וגברות במטפחות לבנות לראשן, בחרו לעתים קרובות לא לשרך דרכם במורדות ובערוצים נחותי הדרגה שהוקצו למעמד זה, אלא להמריא אל מרומי הקריה ישר מן הנמל במאה תשעים ושמונה מדרגות החלמיש המפורסמות (אחד משמונה פלאי העולם) – ולמעלה, בעוברם על פני פסל הדוכס באצטלתו הרומית, לפלוש מיד לעולם הציביליזציה (עמ’ 78).

אין מבקר באודסה הפוסח על המדרגות. ברוב המקרים יורדים את 192 המדרגות ברגל אך עולים בחזרה באמצעות קרונית הנוסעת על מסילת רכבת. בצלו של הפסל ובמבט אל הים ניצב מימין בקצה השדרה בית העירייה, ואילו מצד שמאל, מוסתר על ידי עצי דולב, עומד ארמון וורנוצוב שנבנה במחצית הראשונה של המאה ה-19 בעבור המושל הכללי של המחוז מיכאיל סמיונוביץ וורונצוב. בית העירייה, הבנוי בסגנון הלניסטי עם מרכיבי ארכיטקטורה מהתרבות העתיקה, מבקש להזכיר באמצעות מראהו החיצוני את מי שייסדו את היישוב הראשון במקום, אנשי אודסוס היוונית. כחמישים מטר מאחורי פסלו של רישליה ניצב פסלה המרשים של הצארינה יקטרינה הגדולה, מייסדת העיר שחיפשה מקום עם מזג אוויר חם שתוכל להימלט אליו מסנט פטרבורג הבירה בתקופת החורף הקשה.

צילום Posterrr

ארמון וורונצוב

בית ז’בוטינסקי

לפני שנים אחדות ראיתי ביום שישי אחר הצהריים קבוצה של חניכי בית”ר עומדת ליד בית מרופט ברחוב היברסקיה 1 ושרה את המנון תנועתה. עיניהם של החניכים היו נשואות לעבר פסל הקבוע על הקיר החיצוני של בית הדירות המוזנח. בחלקו התחתון של הפסל, העשוי בצורת גליל, מפה של ארץ ישראל הגדולה – זו המשתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת – ובראשו דמות שמשון המשסף את האריה, שנועדה להזכיר את ‘שמשון’ – הרומן שכתב ז’בוטינסקי. במרכז הפסל שורות אחדות המגוללות את סיפורו חייו של ז’בוטינסקי. בבית זה התגורר ז’בוטינסקי בין השנים 1901-1907, ובית דומה לזה מתואר ב’חמִשתם’:

החצרן בחצר שלנו, שמו היה חוֹמא, והיה זה כפרי שחור זקן מפלך חרסון. התגוררתי באותו הבית מכבר, ועם חומא זה קיימתי מיטב היחסים. בלילות, לקול צלצולי בשער, היה מגיח מיד ממאורתו שבמרתף, פותח את הפשפש, ובקבלו מידי מטבע בן עשר פרוטות היה מרכין ברוב נימוס את בלוריתו, אף כשהיה מנומנם ביותר, ואומר: “מֶרְסִי לך, פַּניץ'” (עמ’ 60-61).

השער שעמד במקום לפני יותר ממאה שנה עדיין קיים, הפשפש נותר בדלת, המאורה עדיין בעליבותה ורק דיירי הבית התחלפו. במשך הקיץ מגיעות קבוצות של מטיילים ישראלים הנעצרות ליד הבניין, והדיירים – שלא שמעו על ז’בוטינסקי ורק רואים מדי יום את פסלו – מנידים ראש בשילוב של רחמנות וסלחנות לאותם המחפשים את מי שכבר יותר ממאה שנה לא גר במקום.

הדיירים אמנם אינם זוכרים את ז’בוטינסקי, אבל אודסה משמרת את זכרו בעיקר בבניין היפה ביותר בעיר, בית שהיה זה מכבר לסמל של מעמדה התרבותי – בית האופרה. בית האופרה של אודסה ניצב בראש הרכס העולה מן הים. הבניין, ששופץ בעשור האחרון, תוכנן על ידי אותו צמד האדריכלים שתכנן את בניין האופרה הנודע בווינה וגם את זה שבלבוב. בית האופרה בולט מאוד בצבעו הלבן הבוהק, בעיטוריו הרבים ובפיסול החיצוני הרב, והוא משמש היכל התרבות של העיר.

היכל האופרה והבלט

בבניין זה מתחיל הסיפור ‘חמִשתם’:

בפעם הראשונה ראיתי את הגברת מילגרום ואת בתה הבכירה בהצגת הבכורה של ‘מונה וואנה’ בתאטרון העירוני (עמ’ 11).

לאחר ההצגה מצויים הכל בהתרוממות רוח:

כיאה לבדולח הנברשות הלוהט, לקירות המופזים, לעמודי הפסלים, לקטיפה האדומה של הכורסאות והמעקים, לחליפותיהם החגיגיות של משלחי התבואה וגבירותיהם שחורות העין, לכל ברק הפאר של אודסה השאננה והשבעה (עמ’ 15).

שנים ספורות עסק ז’בוטינסקי בביקורת תאטרון, וזיכרון רשימותיו ומאמריו מאותם ימים הוא כזיכרון רשימותיו של חיים גמזו על התאטרון הישראלי. בבניין האופרה, בשורה השלישית, ניצב עד היום כיסא עם לוחית פח קטנה שעליה חרות שמו הספרותי של ז’בוטינסקי – אלטלנה.

הסתיימה ההצגה או האופרה ועל המבקר להגיש תוך זמן קצר את רשימתו:

המערכת שלנו נמצאה אז בקצהו העליון של הרחוב [רחוב דה-ריבס], בפסז’ שליד כיכר הקתדרלה, ובלכתי לשם עברתי יום יום לכל אורך הרחוב הזה, מלך הרחובות בעולם כולו (עמ’ 75).

ז’בוטינסקי ראה מדי יום את מיטב חמודותיה של אודסה, מה פלא אם כן שהתאהב בה? הפסז’ בולט ביופיו עד היום. שלטי החנויות המרופטים לא מצליחים לקלקל את היופי המיוחד שעיקרו פיסול אמנותי על הקירות והתקרה העשויה חלונות צבעוניים ומקרינה חגיגיות על כל המבנה הבנוי בצורת האות רי”ש. הקתדרלה, שצבע קירותיה מתקלף, ראתה מן הסתם ימים טובים יותר, ושוק המכירות שסביבה מושך רק מעטים, אך בעת שז’בוטינסקי פסע מבניין האופרה למערכת העיתון הוא עבר לצד הגן העירוני המושך עד היום אלפים מדי יום. גן זה שימש דגם ל’גן מאיר’ שהוקם בתל אביב. מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, היה במשך שנים אחדות תושב אודסה ואף הקים בה את בית הספר של רשת אורט. כאשר נבחר לראשות העיר תל אביב ראה באודסה דגם לעיר העתידית. בשל כך לא נבנו בתל אביב בתים גבוהים, ממש כמו באודסה; בשל כך נמתחו בה רחובות ישרים וארוכים ממש כמו באודסה; ובשל כך תוכנן בעיר גן עירוני גדול, כמו באודסה. הגן נקרא על שם מאיר דיזנגוף, והוא נמצא מול בית ז’בוטינסקי בתל אביב.

ספר, משורר, ספרות

בניין האופרה – שהעין אינה שבעה מלצפות בו, ושמומלץ לבקר בתוכו בעת הצגה או אירוע – ניצב מול קצהו של רחוב פושקין, ‘הרחוב האיטלקי’, כפי שמכנה אותו ז’בוטינסקי ב’חמִשתם’ בזכות הסגנון הארכיטקטוני של בתיו. במלון שבקצה הרחוב נולדה אחת מיצירות הספרות של ז’בוטינסקי, אך הוא אינו מגלה את זהותה:

אפילו בית המלון הגדול בפינה משום מה לא דקר את העין ולא החריש את האוזן, ופעם אחת שיקרתי לידידיי הרבים כי נוסע אני לחוץ לעיר והתאכסנתי בו חודש ימים, ואפילו סעדתי על מרפסתו, ושום מכר לא עבר על פניי (עמ’ 75-76).

רחוב פושקין הוא “רחוב נכבד, הדור בנמנומו” (עמ’ 75) הנמשך עד תחנת הרכבת. לאחר הליכה של כ-150 מטר בצלם של בתים שכמעט כולם שופצו בשני העשורים האחרונים, נעצור ליד פסל מתכת של אלכסנדר פושקין, גדול משוררי רוסיה שבשנות מגוריו באודסה התגורר בבניין שלידו ניצב הפסל. בבניין שוכן היום מוזאון צנוע אך מעניין המוקדש ליצירותיו של המשורר הנודע “אשר כתב כאן את אונייגין” (עמ’ 24). פושקין מת בסנט פטרבורג בגיל 37 לאחר שנפצע אנושות בדו קרב עם המאהב של אשתו. נמשיך עוד 150 מטר ונגיע אל מה שז’בוטינסקי מכנה “הארמון המפואר של הבורסה” (עמ’ 56) המשמש היום אולם קונצרטים לתזמורת הפילהרמונית של אודסה. בימים שאודסה הייתה מלכת המסחר בתבואות מצבו של הבניין היה טוב יותר, אך שרידי תפארתו עדיין ניכרים בו. ז’בוטינסקי מתאר נשפים סוערים בחדר צדדי של הבניין שכונה ‘חדר המתים’. למבקרים מומלץ להיכנס גם לחצר, שבשנים האחרונות התמקמו בה מסעדות אחדות. למעלה, בקצה העליון של הבניין, בולט מאוד מגן דוד, ועל עמודי השיש התומכים את הגג חרותים כפות תמר, סמל יהודי מוכר. אין ספק כי הבניין נבנה על ידי יהודי עשיר שטבע בו לדורות את חותם היהדות.

בית הכנסת ברודסקי שנוסד במאה ה-19 על ידי יהודים יוצאי העיר ברודי. בית הכנסת הגדול באודסה. תמונה מסוף המאה ה-19

נמשיך חמישים מטרים נוספים עד לפינת הרחוב הבא. מולנו ניצב בניין אטום שבשנים הקרובות ייפתחו דלתותיו וחלונותיו. זהו בית הכנסת של יוצאי ברודי שאכלס בשישים השנים האחרונות את ארכיון העיר. החזן הנודע של בית הכנסת היה פנחס מינקובסקי, ועל מתפלליו נמנה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, אם כי הוא כבר לא ביקר הרבה בבית כנסת באותם ימים. לכבודם של ילדי בית הכנסת המתקדם באודסה כתב ביאליק את מלות השיר “החמה מראש האילנות נסתלקה”, וחזן בית הכנסת חיבר את הלחן. לפני פחות משנה נמסר בית הכנסת לרשות לקהילת חב”ד העושה גדולות ונצורות בעיר, וזו מתעתדת להקים בו מרכז פעילות גדול ומוזאון לתולדות הקהילה היהודית באודסה כדוגמת המוזאון היהודי שהוקם במוסקבה.

נחזור לקצהו של רחוב פושקין, ליד בית האופרה. נרד מהגבעה ימינה אל ה’ספרותון’, שם חיבה שהעניק ז’בוטינסקי למוזאון לספרות שבאודסה. פריחת הספרות העברית, וחייהם של יוצרים עבריים רבים בעיר, אינה מקבלת כל ביטוי במוזאון, ומכלל הסופרים מוקדש במוזאון מקום מיוחד רק לסופר יהודי אחד – שלום עליכם – וזאב ז’בוטינסקי מוזכר רק בדרך אגב. עלילת ‘חמִשתם’ מתארת את חוג הספרות שהתקיים במוזאון:

באותה תקופה של שלטון הצנזורה היה ‘החוג הספרותי’ בבחינת נאות מדבר של המלה החופשית. כולנו שהשתתפנו בו לא הבינונו בעצמנו למה התירה אותו הרשות ומדוע לא סגרה אותו אחרי כן (עמ’ 24).

הגנה יהודית

הקורא את ‘חמִשתם’ חייב לשאול את עצמו היכן הם אותם 140 אלף יהודים שחיו בעיר? האם ז’בוטינסקי התעלם מהם? האם לא הכיר את עולמם? עד כמה הייתה זהותו היהודית מרכיב בחיי היומיום שלו? והרי בקרבם החל את פעילותו הציונית. נראה כי כיוון שהסיפור עצמו עוסק במשפחה יהודית עשירה ומתבוללת ז’בוטינסקי ביקש לתת ביטוי להתרחקות מהעולם היהודי ולא לחיי יומיום יהודיים במסגרת קהילה מורחבת או סביב אחד מבית כנסת הרבים שפעלו בעיר. אך פטור בלא כלום אי אפשר, וז’בוטינסקי מוביל את הקורא גם אל הרובע היהודי העני מולדובנקה, הרובע שבו הושמדו עשרות אלפים בתקופת השואה, הרובע שבו ניצבת אנדרטה ליותר ממאה אלף מיהודי אודסה שהושמדו בשואה. ברובע זה היה ז’בוטינסקי שותף להקמת ארגון הגנה יהודי ב-1902. התיאור הוא ארוך ונאלץ להסתפק בקטע קצר:

באחד הימים הוזמנתי להתייעצות חשאית על הקמת הגנה עצמית … נתנו לי כתובת בלתי מוכרת במולדובנקה או בסביבתה … באותו מעמד החלטנו להכריז על עצמנו כעל ועד, לאסוף הון תועפות ולזיין המון אנשים (עמ’ 91-92).

ז’בוטינסקי, שפרסם את ‘חמִשתם’ ב-1933 כסיפור בהמשכים בשבועון הציוני ‘ראזסוויט’ (‘השחר’) בעת שהיה מנהיג הפלג הימני הנִצי בפוליטיקה הציונית, לא הסס לכתוב על אודסה כי היא העיר הגדולה ביותר והיפה ביותר בעולם, ובכך העמיד בפני הקורא את השאלה: את מה אהב ז’בוטינסקי יותר – את ארץ ישראל או אודסה? שהרי כדברים שכתב על אודסה לקראת סיום הספר לא כתב על שום מקום אחר:

בוודאי לעולם לא אראה עוד את אודסה. חבל, אותה אני אוהב. לגבי רוסיה הייתי אדיש אפילו בימי נעוריי. זכורני, תמיד שרוי הייתי בהתרגשות של שמחה בצאתי לחוץ לארץ, ואילו חזרתי כמי שכפאו שד. אך אודסה – עניין אחר … אין נפשי ‘קשורה’ קשר אמיתי בשום ארץ בכלל; אי אז הייתי מאוהב ברומא, ולא ימים מועטים אך גם זה חלף. אודסה – עניין אחר: לא חלף ולא יחלוף (עמ’ 237).

נמל אודסה הוא הבסיס הכלכלי של העיר מאז היווסדה ועד היום. הנמל גם עיצב את המבנה החברתי הקוסמופוליטי של העיר שנוצר כתוצאה מהמגוון אנושי שהגיע אליה דרכו. נמל אודסה בראשית המאה ה-20

***

לקריאה נוספת

רחל ארבל (עורכת), ‘מחווה לאודסה’ (קטלוג), בית התפוצות, 2002

זאב ז’בוטינסקי, ‘חמִשתם’, בתרגומם של יהושע השל ייבין וחנניה רייכמן, ערי ז’בוטינסקי, תש”ז (הספר עומד לראות אור במהדורה מחודשת בהוצאת מוסד ביאליק ומכון ז’בוטינסקי)

זאב ז’בוטינסקי, ‘אבטוביוגרפיה – סיפור ימַי’, ערי ז’בוטינסקי, תשי”ח

ניצה פרילוק, “‘חמִשתם’ של ז’בוטינסקי: סיפור על אהבה ועיר”, ‘האומה’ 155, תשס”ד, עמ’ 75-88

דימיטרי שומסקי, “האם ז’בוטינסקי אהב את אודסה יותר מאשר את ארץ ישראל?“, ‘הארץ’, כ”ה בתשרי תשע”ו (8.10.2015)